ערוגת הבושם על או"ח קכ

דינו הכי אם הוא גרו"ק משהין ואם אינה גרו"ק אין משהין והיינו ממש שיטת הטור, כנ"ל בס"ד ראי' נכונה לשיטת הטור, והשתא דאתית להכי שמעי' מנה נמי דאפילו לשיטת הטור דבעי' גרו"ק, מ"מ נהי דכופח דינו גם לענין סמיכה כתנור דאסור לסמוך לו אפי' גו"ק, מ"מ בקו"ג שאינו גרוף אע"ג דלהטור אסור ע"ג ותוכה מ"מ אינו כתנור ממש לענין זה אלא ככירה דעכ"פ מותר לסמוך כנ"ל ע"נ בס"ד

(יב) בשו"ע ואם שכח ושהה וכו' אסור עד מו"ש, עיי' מג"א ס"ק י"א בשם הגהמי"י דלאחרינא שרי, והמג"א כ' דאזל לשיטתו דס"ל כר"מ גבי מבשל בשבת, אבל אנן דקיימ"ל כר"י גם לאחרים אסור ועיין מחהש"ק פירושו, אלא דצל"ע הא הרח"ש מפרש האיבעיא דעקר ושהה, דקמבע"ל אי אסור גם לבני ביתו, והנה איבעי זו לא נפשטא והו"ל למפסק לקולא כמו דפסקו לקולא הני דמפרשי להך איבעי' לענין בישל כ"צ ומצטמק ויפ"ל וכדקיימ"ל נמי בשו"ע עיין טו"ז סק"ז, וא"כ הה"ד להרא"ש דמפרש להך אבעי' לענין ב"ב הו"ל למפסק לקולא דלב"ב שרי ונהי דלפי מש"כ המג"א ראי' מיור"ד סי' צ"ט דמי שנתבטל בשבילו ה"ה כדידי' וזה באמת צ"ע על הרא"ש עכ"פ שמעי' מיהת דלאחרים דלאו ב"ב שרי לפי' הרא"ש, וא"כ י"ל דהגהמיי"ר נמי ס"ל כפי' הנ"ל, וי"ל כן גם אליבא דר' יהודה דהא דר"י אוסר בשוגג גם לאחרים בו ביום היינו דוקא התם משום דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד, אבל הכא לא נקיט הגמ' לשון קנסו, אלא משום דילמא אתי לאערומי ושפיר י"ל גם לר"י דבשביל אחרים לא אתי לאערומי, משא"כ במבשל בשבת דלאו משום אתי לאערומי הוא, דהא לא נחשדו ישראל על השבתות דיבשל במזיד, אלא איפכא אמרי' דקנסו שוגג גם לאחרים אטו שיתירו התבשיל לאחרים גם אם בישל במזיד והחילוק ק"ל, וצ"ע, ועפ"י שיטת הגמי"י הנ"ל ושיטת הרא"ש דעכ"פ לאחרים שרי, כ"ל ליישב קושי' חמורה שהביא בחי' ח"ס בשם הררק"ח, מ"פ הגמרא ולטעמיך נוטלין קטמה אין לא קטמה לא, אלא תני נוטלין משום מחזירין ה"כ סומכין משום מקיימין, והקשה הגאון הנ"ל דלמאי דקיימ"ל בשהה באיסור אסור אפי' בדיעבד א"כ הו"ל הוקצה ואסור לטלטלה בשבת, ושפיר קאמר קטמה אין אבל לא קטמה באמת אסור ליטלו מע"ג כירה משום מוקצה, ומש"כ הח"ס שם דבהך ברייתא ל"ש הך דינא דהתם מיירי שקיטמה ועשה את שלו רק שהובערה אח"כ א"כ השהה באיסור מ"מ המאכל מותר דע"כ לא אמרי' שם דקנסו שוגג אטו מזיד משום דרבו המשהין במזיד הה"ד בלא קטמה כלל אבל היכא דעשה את שלו אלא שאח"כ הובערה לא אמרי' כן, ודבריו תמוהים מאוד איה"נ אי קטמה והובערה אח"כ, אבל אנן קיימי' אדיוקא דפריך ולטעמיך נוטלין קטמה אין לא קטמה לא, והיינו בלא קטמה כלל ע"ז שפיר אמרי' דכיון דלא קטמה כלל איה"נ דאסור משום מוקצה, והוא קושי' גדולה, מיהא לשיטת הגמיי"ר הנ"ל דלאחרים שרי ניחא שפיר דהא מבואר במג"א סס"י ש"ח בשם הר"ן דכל מידי דראוי מחמת עצמו אלא דאיסורא הוא דרביע עלה אע"ג דלבעלים לא חזיא מ"מ לא הוי מוקצה אלא להבעלים אבל לאחרינא דחזי לאכילה לא הוי מוקצה ע"ש, וא"כ כיון דעכ"פ לאחרים חזי' באכילה שוב לא הוי מוקצה בטלטול גם לבעלים, ודו"ק. מיהא להמג"א דס"ל גם לאחרים אסור הקושי' קמה וגם נצבה, וצע"ג עיי' מג"א סימן תמ"ו סק"ג

(יג) בשו"ע י"א שכל שנתבשל כמאב"ד, או שנתבשל כ"צ ומצטמק ויפ"ל מותר להשהותו, אפילו אינה גרו"ק וכו', ואם שכח ושיהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע כמאב"ד אסור וכו', צע"ג למה הוצרך המחבר לחזור ולשנות הלכה זו אליבא דדיעה שני' דהא פשיטא דלא עדיף בלא בשל כמאב"ד לדיעה זו מבישל כמאב"ד לדיעה א', וכיון שכבר כ' דלדיעה ראשונה כל שלא בשל כ"צ אסור בדעבד הה"ד וק"ו לדיעה זו בלא בשל כמאב"ד, ונראה ליישב בס"ד דהא מבואר בש"ס דהטעם דאמרי' בשכח קדרה ע"ג כירה אסור בדיעבד אפי' בשוגג משום דרבים משהין במזיד ואמרו שוגג היינו, וא"כ שפיר הוי ס"ד דלא שייך לומר כן אלא אליבא דדיעה ראשונה דמיירי בתבשיל כמאב"ד והו"א בזה שייך דאתי לאערומי, דהא לחנניא כהיי"ג שרי אפי' לכתחילה אבל בלא בשל כמאב"ד הו"א דבזה ל"ש אתי לאערומי דהכל יודעין דיש בזה איסור מבשל בשבת, וכהיי"ג שפיר כ' הרא"ש לענין חזרה בע"ש עיי"ש, וא"כ הו"א דבזה שרי בשוכח והו"א דכל השקו"ט דסוגיין אזל אליבא דמאן דאסור כמאב"ד דכן פי' רש"י באמת עיי"ש משו"ה הוצרך בשו"ע לחזור ולשנות דאפי' לפי דיעה זו אמרי' כל שהוא פחות ממאב"ד אסור בשכח ושיהה כנ"ל נכון בס"ד

והנה בהא דפירש"י בגמרא אבעי' דשכח קדרה ע"ג כירה ובישלה בשבת דהאיבעי' אליבא דמאן דאסר כמאב"ד ומדלא מפרש דהאיבעי' אפי' אליבא מאן דשרי כמאב"ד דהוי כהילכתא לרש"י דפסק כחנניא, א"נ דהו"ל לפרש דאבעי היא אליבא דכו"ע למר כדאית לי' ולמר כדא"ל כדפירשו התוס', נראה מזה דלרש"י איה"נ דלמאן דס"ל כחנניא והאיבעיא הוא לענין לא בשל כמאב"ד לא הוי אמר ר"נ דבין בשוגג בין במזיד אסור משום דאתי לאערומי כיון דהכל יודעין שזהו מבשל ממש הוי דינו כמו מבשל בשבת בעלמא, אלא דצלע"ג אפי' רש"י הא מסקי' התם בש"ס כאן קודם גזרה כאן לאחר גזרה ואמרי' מאי גזרה בתחילה הוי אומרים המבשל בשבת וכו' והה"ד לשוכח, משרבו משהין במזיד ואמרו שוכחים אנו חזרו וקנסו אף על השוכח, וא"כ עכ"פ מוכח מיהת דחכמים נמנו וגזרו על השוכח, וממנפ"ש האי גזירתא היכא דמיא אי בבשל כמאב"ד, א"כ הרי מוכח בהדי' דלית הילכתא כחנניא ואיך פסק רש"י כחנניא, וע"כ צ"ל דמשכחת לה הך גזרה אפי' אליבא דחנניא וכגון בלא בשל כמאב"ד, א"נ בקידר' חייתא כמש"כ התוס', א"כ מאי דוחקא דרש"י לפרש הך אבעי' דשכח קדרה ע"ג כירה שלא אליבא דהילכתא כיון דע"כ צ"ל דגם אליבא דחנניא גזרו על השוכח, והיא קושיי' אלימתא לענ"ד, ואפשר לומר בטעמא דרש"י משום דהוי קשי' לי' הא דקמבעי לי' בתר הכי עבר ושיהה מהו' וכבר נתקשו בזה כל הראשונים, מה בין זה לאיבעי דשו"ט לעיל בתוך כ"ד בשכח קדרה ע"ג כירה ובישלה, ומה זה דהדר וקמבע"ל היינו הך ועיין תוס' ורא"ש

סימן נח

שוכ"ט לכבוד ידינ"פ הרב הגאון המאוה"ג המפורסים בנש"ק כקש"ת מו"ה שמחה בונם עהרענפעלד נ"י אב"ד ור"מ בק"ק מאטעסדארף יע"א

ע"ד אשר בדק לן במה שכ' המג"א בסי' רנ"ג ס"ק י"ח וס"ק מ"א דבאמירה לנכרי שבות מותר דבר שאינו מתכוין אפי' הוא פסיק רישא ואלו בסי' שי"ד פסק המג"א בעצמו דפס"ר אסור אפי' באיסורי דרבנן דלא כתה"ד, וכבר התעורר בזה המחהש"ק שם וכתב דבשבות אמירה לנכרי הקילו, ונ"ל בס"ד בטעמו של רבינו המג"א עפ"י מש"כ הרמב"ם בפ' כ"א מה' שבת אפי' דברים שאינם מלאכה חייב לשבות שנאמ' בתורה תשבות ועיי' בהה"מ שהביא שם דברי הרמב"ן בפי' התורה נמצאו כל השבותים נסמכו על