ערוגת הבושם על או"ח קטז

תנינא וא"כ מנלי' להרי"ף לפסוק דלא כפשטי' דסוגיין ולחלק מדעת עצמו בין מתני' דאין צולין מחמת סברא הנ"ל שכ' הר"ן עי"ש, ולהנ"ל ניחא דמשמע לי' להרי"ף דפלוגתא דמצטמק ויפ"ל אסור או שרי לא תלי' כלל בפלוגתא דחנניא ורבנן, אלא בין אליבא דחנניא בין אליבא דרבנן פליגי והוכחה ברורה לזה מדשבק הרי"ף להביא ראי' הנ"ל של הר"ן, ולכאורה תימא דשקו"ט כל כך להביא ראי' לאוקמי' שיטתו דלא כחנניא ואיך שבק הר"ן ראי' שהביאה אחר שכ' לפרש הראי' אליבא דהחולקים על הרי"ף וראי' הנ"ל השאיר הר"ן במסקנא, וא"כ עכ"פ הו"ל להרי"ף להביא הך סיעתא, א"ו דס"ל להרי"ף כמש"כ דפלוגתא דמוי"ל לא תלי' כלל בחנניא ורבנן, דגם אליבא דחנניא פליגו דנהי דמותר לחנניא לא בישל כ"צ מ"מ מצטמק ויפה לו חמיר טפי כמש"כ בשם התוס', וכ"מ כולי שמעתא דלא הזכיר כלל בזה פלוגתא דחנניא ורבנן, וגם הא דא"ל אביי לר"י מהו לשהות הו"ל לאיבעי אי הלכה כחנניא או כרבנן, א"ו דאליבא דכ"ע פליגו, וא"כ תיקשי למ"ד דבעי מצטמק ורע לו, איך יתרץ מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה, הא ביצה מצטמק ויפה לו אע"כ דהתם ל"ח שמא יחתה משום דמונח ע"ג גחלים, וכמש"כ הר"ן, ולפי"ז ניחא רבא דאמר תרוויי' תנינהו הוי ס"ל מצטמק ויפה לו מותר, וא"כ אין הכרח לחלק בין היכא דמונח על הגחלים או איכא מידי דמפסקו משא"כ למאי דמסקי' מצטמק ויפ"ל אסור, א"כ קשי' הא דאין צולין בשר בצל ביצה דהו"ל מצטמק וי"ל, ועכצ"ל דהתם שאני דמונח ע"ג גחלים ליכא למיחוש שמא יחתה כמש"כ הר"ן והרמב"ן שוב אין ראי' ממתני' דהלכה כחנניא, כנ"ל נכון בס"ד, ועפי"ז יתיישב ע"נ מה דיש להקשות בהא דאמרי' בגמרא ארשב"י אר"י כירה שהסיקוהו בגפת ובעצים משהין עליה מבשיל שבישל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן ואפי' מצטמק ויפה לו א"ל האי מרבנן לרשב"י הא רו"ש דאמרי תרוויי' מצטמק ויפה לו אסור, א"ל אטו לית אנח ידע וכו' כי קאמינא לך לר' יוחנן קאמינא, ויש להקשות דקארו לה מאי קארו לה, וכי גברא אגברא קרמית היכא ס"ד למרמי מרו"ש אר"י, ולהנ"ל י"ל דאיהו הוי ס"ד דלאו בפירוש קשמע לה משמי' דר"י אלא מדתנן אין צולין בשר בצל וביצה, וביצה הוי עוי"ל כדאמרי' בגמרא, ש"מ דמצטמק ויפה לו מותר, וכיון דס"ל לר"י הלכה כסת"מ ממילא מוכח דס"ל מצטמק ויפה לו מותר, ועל זה שפיר פריך לי' והא רו"ש דאמרי תרוויי' מצטמק ויפה לו אסור וא"כ קשי' איך יפרנסו המשנה הנ"ל, ואין לומר דמתני' חנניא היא ואינהו ס"ל כרבנן דחנניא, דהא לפימש"כ לפום סברת התוס' הנ"ל למ"ד מצטמק ויפ"ל אסור גם אליבא דחנניא אסור דלענין זה אין סברא לחלק, ועכצ"ל טעמא דמתני' הנ"ל משום דאין דבר מפסיק ל"ח שמא יחתה, כמ"ש הר"ן והרמב"ן, וא"כ לא מוכח מסת"מ דמצטמק ויפה לו מותר וע"ז משני לי' דבאמת לאו מכח סת"מ דייק אלא בהדי' שמעי' מריו"ח כנ"ל נכון בס"ד

ונבא לבאר בס"ד דעת המחבר בשו"ע שהביא ב' דיעות, דיעה קמייתא היא שיטת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, ושוב הביא י"א שכל שנתבשל כמאב"ד, או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר להשהותו ע"ג כירה אפי' אינו גו"ק ולא הוזכרה גרו"ק אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע כמאב"ד, ולכאורה מדפסקינהו לתרי מילי וכ' כל שנתבשל כמאב"ד ואח"כ קאמר או שנתבשל כ"צ ומצטמק ויפ"ל משמע דדוקא שנתבשל כ"צ היא דשרי במוי"ל אבל כמאב"ד בעי' מור"ל וזהו שיטת הרז"ה, הנ"ל, ושוב כ' ולא הוזכרה גרו"ק אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע כמאב"ד מוכח דס"ל כשיטת רש"י דלהרז"ה הא גם כשכבר הגיע למאב"ד ומוי"ל בעי גרו"ק וראיתי שכבר עמד בזה בפרמ"ג במ"ז סק"א ע"ש, וי"ל עפ"י מש"כ בחידושי רשב"א בשם רבינו יונה דיש סברא לומר דבמוי"ל אסור טפי בשל כ"צ מלא בשל אלא כמאב"ד דבזה ע"י חיתוי מעט מויפ"ל, משא"כ בלא בשל אלא כמאב"ד עיי"ש, וא"כ י"ל האי מצטמק ויפה לו אתרוויי' קאי דגם בבשל כמאב"ד מותר אפי' מויפ"ל, ומ"מ הוצרך לפרש נתבשל כ"צ משום דהי' מקום לומר דבזה אסור מוי"ל מטעם הנ"ל, והוצרך המחבר לפרש זה בהדי' משום דבאמת לשיטת רש"י קשה לכאורה קושי' הר"ן שהבאתי דהא אמוראי דפליגי במוי"ל ע"כ לענין להשהות פליגו, דלהחזיר ודאי אסור אפי' מצטמק ורע לו, מיהא אם נימא דבבשל כ"צ גרע מוי"ל מלא בשל אלא כמאב"ד י"ל דאינהו פליגי בבישול כ"צ ולק"מ קושי' הר"ן, ולפי"ז הו"א דלשיטת רש"י עכצ"ל דלא מותר אלא כמאב"ד אבל בישל כ"צ אסור במוי"ל כי היכא דלא תיקשי קושי' הר"ן משו"ה הוצרך המחבר לפרש בהדי' דאפי' בשל כ"צ מותר אפי' במוי"ל ומדוקדק לשון השו"ע ומיושב שפי' קושי' הפרמ"ג בס"ד ודו"ק ועיי' בח"ר ד"ה הא דא"ר שמואל ברי"א עיי"ש ודו"ק

ב) שם או שהיא חי ולא נתבשל כלל, עיי' טו"ז סק"א, דהב"ח ס"ל דלשיטות הרי"ף והרמב"ם שהוא דיעה ראשונה שבשו"ע, כל שהוא פחות ממאב"ד הוא בכלל קדרה חייתא, ודקדק כן מלשון הטור שכ' אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאב"ד שהוא שליש בשולו, ולמה ליה להזכיר כלל מאב"ד, א"ו דבפחות ממאב"ד שרי' לדיעה זו, מיהא לשון אפי' דקאמר צ"ע לפי"ז מאי אפי' הא בפחות משיעור זה ש"ד, וצ"ל דה"נ לא מבעי' יותר משליש בישולו בודאי אסור דחיי' שמא יחתה אלא אפי' כמאב"ד שהוא שליש בישולו ולא יותר הו"א דשרי' כמו קדרה חייתא קמ"ל, מיהא הטו"ז כ' דלשון אפי' כמאב"ד שכ' הטור היינו לאפוקי מהפוסקים דקיי"ל כחנניא, דהיינו י"א שבשו"ע קמ"ל דאפי' זה לא מהני, והקשה על הב"ח, כיון דלהרי"ף והרמב"ם דמחמרי במאב"ד שרי בפחות מזה כש"כ להי"א דמקילי טפי הו"ל למשרי כיון דהוא בכלל קדרה חייתא, א"ו דבפחות משליש גם להרי"ף ורמב"ם אסור וקדרה חייתא דשרי היינו דוקא דלא בשל כלל, עיי"ש. והנה מה שהקשה הטו"ז כש"כ להי"א הו"ל למשרי, נראה ליישב בפשיטות דהא בהא תלי' והיא הנותנת דהא טעמא דקידרא חייתא שרי' הוא משום דאסח דעתי' מ"מ כיון, דלא מהני לי' חיתוי להיות חזיא לאורתא, ועד למחר בלא חיתוי יתבשל, ולפי"ז י"ל דכיון דלהרי"ף ורמב"ם דמאב"ד הוא בכלל לא בשל כ"צ ממילא לית לן למיחוש שיבא לחתוי כדי שיתבשל עכ"פ עד שיהא כמאב"ד לאורתא, דהא כמאב"ד עדיין לא יחשב ראוי, עד שיתבשל לגמרי וא"כ שפיר י"ל דאפי' בשל קצת הוי בכלל קידרא חייתא ולא חיישי' שמא יחתה, משא"כ לשיטת רש"י ור"י דכמאב"ד כבר דייני' לי' כבשל כל צרכו א"כ לא צריך לדון בי' אלא שיחתה עד שיהא ראוי כמאב"ד, וא"כ פשוט כי היכא דחיישי' אליבא דהרי"ף ביותר ממאב"ד שיחתה כדי שיהא ראוי לגמרי ה"נ לרש"י בפחות ממאב"ד עד שיהא כמאב"ד, וא"כ נכונים דברי הב"ח, ול"ק עליו קושי' הטו"ז ומ"מ נלענ"ד דיש להביא ראי' נכונה לשיטת הטו"ז בזה, מדקדוק לשון הברייתא דמייתי בש"ס דף ל"ז. שתי כירות המתאימות אחת גרו"ק ואחת שאינה גרו"ק, משהין ע"ג גרו"ק ואין משהין ע"ג אינה גרו"ק, ומה הן משהין בש"א ולא כלום ובה"א חמין אבל לא תבשיל, דברי ר"מ, וכו' עי"ש, והנה לשון ב"ש ולא כלום אין לו שחר כלל דהא קאמר מה הן משהין, והול"ל בש"א אין משהין ע"ג גרו"ק וכו', וראיתי בחי' ח"ס ז"ל שעמד בזה, וכ' די"ל תחילת שהי' דברייתא אקדרא חייתא קאי, משהין ע"ג גרופה, ואח"כ פורט מה הן משהין ואמרו ב"ה תחילה חמין ותבשיל, אלא שידוע משום