ערוגת הבושם על או"ח קטו

ד) שם עיי' מחהש"ק סק"ה כי ייחד לו מקום מאי מהני הא חצר משום שליחות אתרבאי וקיימ"ל אין שליחות לנכרי ועיי' בסי' תמ"ח דלשיטת המ"ד דנכרי לנכרי הוי שליח דלא ממעטי' אלא מאתם גם אתם דבעי' השליח דומי' דמשלח מה אתם בני ברית וכו' אבל היכא דגם המשלח איננו ב"ב, וגם השליח אינו ב"ב שפיר י"ל דנעשה שליח א"כ חצרו של נכרי נמי קונה, ובאמת כבר הוכיח המקו"ח בסי' תמ"ח ובחו"מ סי' ר' דגם בנכרי איכא קנין חצר דהא בהדי' פריך בע"ז דף ע"א ותיקני לי' כליו וכלים מטעם חצר היא כמ"ש השמ"ק בב"מ דף י"א, ועכצ"ל הא דחצר מטעם שליחות אתרבאי הוא דוקא בקטן וקטנה דל"ש בהו לומר כלל חצר המשתמרת דאינם בגדר שמירה וחצר דידהו כחצר שאינו משתמרת הוא דהא לאו בני דיעה נינהו וא"א להו למזכי בחצר רק מטעם שליחות כמזכה להו ע"י אחר, משו"ה אמרי' דוקא בקטנה רחמנא רבי' אבל קטן דל"ל שליחות לא קני אבל גדול קניא מטעם יד כשהוא משתמר וא"כ גם בעכו"ם קנה כשמשתמר על דעתו, וא"ש

ה) בשו"ע ס"ב, מותר ליתן בגדיו לכובס נכרי וכו' סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה בטוה"נ וכו' עיי' מג"א סק"ז דוקא בטוה"נ אבל אם מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעבד, והנה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים אבל לא זכיתי להבין טעמא דמילתא מ"ש בטוה"נ דשרי' משום דאי לאו דישראל הוי עבד נייח נפשי' לא הוי עושה מלאכה בשבילו משו"ה לא מקרי אדעתא דישראל, אלא אדעתא דנפשי' כש"כ דהו"ל לומר בעושה בשביל שמצפה לתשלום גמול, אלא שלא קצץ, והוא מילתא דמרפסא אגרא וצ"ל לחומר הקושי' דאם עושה בטוה"נ, א"כ הגוי שוקל בדעתו כמה שוי' האי טוה"נ דעבד לי' הישראל ועושה עמו מלאכה לפי ערך זה ולא יותר והה"נ בקצץ א"כ הרי עובד לערך הקציצה, אבל אם עדיין לא קצץ, ולא עשה עמו טובה אלא שמצפה לתשלום שכר, א"כ לא פסיקא מילתא שהישראל ישלם לו שכרו משלם חלף עבודתו, דאפשר שתשלומי שכרו לא יגיע כפי עבודתו א"כ נשאר מהמלאכה מה שעשה עמו בחנם וזה הא עבדי' אדעתא דישראל משו"ה מתסר כנלענ"ד בס"ד הסבר הדברים

ועיי' מג"א סק"ט מה שתמה על הב"י והב"ח דס"ל בדעת הרוקח דבשכר ולא קצץ א"צ למחות אם רואהו עושה מלאכתו בשבת ובטוה"כ צריך לומר לו שלא יעשה בשבת, והא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל והנה אין כוונת המג"א היכא משכחת לה שלא יהא צריך למחות כיון דאפי' ליתן לו אסור דבזה י"ל דשפיר משכחת לה בנתן לו בד' וה' דמצד הנתינה אין כאן איסור אלא כוונת המג"א כיון דבשכר שלא קצץ אסור ליתן לו ובחנם בעושה בטוה"נ שרי א"כ הרי שכר שלא קצץ גרע מטוה"נ לענין ליתן לו ואיך אפשר דלענין רואהו שצריך לומר שלא יעשה מי נימא דבטוה"נ גרע והיא פליאה נשגבה, ולחומר הקושי' נ"ל להסביר, דבטעמא שצריך לומר לו שלא יעשה בשבת כ' בשו"ע התניא משום דכשרואהו ולא אמר כלום מתחזי כמאן דמצוה לעשות כן בשבת, כיון דשתיק ולא אמר לו שלא יעשה, וכ"ז היכא דעושה עמו בטוה"נ א"כ עיקר מלאכתו כדי לעשות נייחא לישראל, א"כ אם הי' אומר לו ישראל דאדרבא זהו נייח נפשי דידי' שלא תהי' המלאכה נעשית בשבת הי' מניח מלעשות, נמצא במה שישראל ראה ושתק ש"מ דניחא לי' וכ"ז היכא דעבד בחנם בשביל טוה"נ, משא"כ היכא דעובד בשכר אפי' לא קצץ ובאופן דמותר כגון דנתן לו בד' וה' ל"ש הך טעמא דמה ששתק ולא מחה אינו ראי' וניחא לי' כיון דגוי עובד בשכרו א"כ לא איכפת לי' כלל בנייח נפשי' דישראל אי ניחא לי' טפי או לא, משו"ה שפיר אמרי' דא"צ למחות כנ"ל בס"ד הסבר הענין ע"נ וא"ש בס"ד

סימן נז

בדיני כירה ותנור ליתן עליהן קדירות בע"ש

בשו"ע או"ח סימן רנ"ג ס"א, כירה וכו' אם הוסקה בגו"ע אסור ליתן עליה תבשיל, וכו' דע דהמעיין בראשונים, יראה שיש כאן ד' שיטות, שיטת הרי"ף והרמב"ם דלא כחנניא ומתני' לשהות תנן ואפי' בשל כמאב"ד אי גו"ק אין אי לא לא, ושיטת רש"י ותוס' דהלכה כחנניא ומתני' להחזיר תנן, אבל לשהות משהין אעפ"י שא"ג או קטים, והבעה"מ יש לו שיטה אחרת דודאי הלכה כחנניא, מיהא חנניא נמי לא אמר' אלא במצטמק ורע לו אבל במצטמק ויפה לו אסור לכו"ע כל שלא בישל כ"צ, אבל בשל כ"צ, פליגי אמוראי אי מוי"ל שרי, ובזה מסקנת הש"ס דתלי' באתרא דריו"ח או אתרא דרו"ש יעיי"ש, ושיטת ר"ח שהובא ברא"ש דלא קיי"ל כחנניא בלא בשל כ"צ אבל בבשל כ"צ קיי"ל דאפי' מצטמק וי"ל מותר עי"ש, והנה הרי"ף האריך להביא ראיות דמסקנא דשמעתין דלא כחנניא, ועי' ברז"ה בעה"מ שהאריך לסתור ראיו' הרי"ף ועי' במלחמות וברא"ש ובר"ן מש"כ לפרש טעמו של הרי"ף וטעם החולקין, ולקמן יתבאר בס"ד דיש נפק"מ מזה עוד להלכה, ועיי"ש בסוף שמעתי' מייתא הר"ן ראי' בגמרא לסיוע להרי"ף ז"ל, מדמסקי' בסוף שמעתין דמצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר וההיא ע"כ בשהי' דליכא למימר דלא נחתין בפלוגתא דלשהות ולהחזיר כלל אלא למר כדא"ל ולמר כדא"ל למ"ד לשהות פסקי' הכי בלשהות ולמ"ד בלהחזיר פסקי' הכי בלהחזיר) דלהחזיר בשאינה גו"ק ליכא למימר דשרי אפי' במצטמק ורע לו עיי"ש דמייתי ראי' לזה הלכך ע"כ מסקנא דשמעתי' אתיא כמ"ד לשהות תנן, עי"ש, ונראה דאין מזה הוכחה דלא כרש"י ותוס' דהר"ן לטעמי' דאיהו ס"ל דאי מצטמק ויפה לו אסור כש"כ כל שלא נתבשל כמאב"ד, אבל לפימש"כ התוס' בד"ה חמין ותבשיל דכל היכא דלעולם יפה לו אפי' אחר שיתבשל כדי צרכו חמיר טפי מדבר שלא נתבשל כ"צ ואינו יפה לו אלא עד כדי צרכו אבל מכאן ואילך רע לו דבזה ליכא למגזר שמא יחתה, ועיי"ש בדבריהם דמוכח סברא זו ממה דשרי ב"ש חמין אפי' לא הוחמו כל צרכן ואסרו תבשיל אפי' בישל כ"צ עי"ש, וא"כ שפיר י"ל הכי אמוראי אליבא דחנניא פליגו, ובלשהות דשרי' אפי' באינו גי"ק מ"ס דוקא מצטמק ורע לו שרי חנניא והיא ממש כשיטת בעה"מ, אבל מצטמק ויפה לו אסור אפי' בישל כ"צ, ומ"ס דאפי' מצטמק ויפה לו שרי חנניא, אלא דלכאורה סברא זו בעצמה נסתר' דאיך אפשר לומר אליבא דחנניא דמוי"ל אסור דחמיר טפי מלא נתבשל כ"צ, א"כ איך יתירץ לו מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה, ואין נותנין פת לתנור אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום ואמרי' בש"ס היינו כמאב"ד וביצה הא אמרי' דהוי מצטמק ויפה לו והיא באמת קושי' הרמב"ן על בעה"מ עיי"ש, וצ"ל כמש"כ הר"ן דהתם כיון דלא מפסיק מידי בין פת לגחלים אי מחתה סליק בהו קיטרא, ומותר גם במצטמק ויפה לו, עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דמצטמק ויפה לו חמיר טפי מלא בשל כל צרכו ומור"ל, וא"כ אין קושי' מזה לשיטת רש"י ותוס', ובזה א"ש לענ"ד מה שיש לתמוה על הרי"ף וסיעתי' דפסק דלא כחנניא הא ר"ש אמ"ר יוחנן מתני' להחזיר תנן, אבל לשהות משהין אפי' שאינו גו"ק, וא"ל רבא תרוויי' תנינהו, ולא ידע לשנוי אלא דר"ש נמי דיוקא דמתני' קמ"ל אלמא דהוי פשיטא לי' להש"ס דממתני' דאין צולין וכו' מוכח כחנניא עד דהוי פריך לי' רבא לר"ש פשיטא מאי קמ"ל