ערוגת הבושם על או"ח קיד

אין בו שום נדנוד איסור שביתת כלים כלל, אמנם במה שמע"כ מחותני נ"י, חושש משום דהו"ל עובדא דחול בזה דיבר נכונה, והוא מבואר ממה דקיי"ל בסי' שכ"א, דבכל דבר הראוי' לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע שאין במינו טחינה כלל כגון בשר מבושל, או גבינה אפי' הוא קשה מאוד מותר לחתוך דק דק אפי' שלא לאכול מיד, מ"מ הביא שם בשו"ע ובמ"א בשם הריב"ש דאסור לגוררו דק דק, במורג חרוץ בע"פ שקורין ריבאייזען אפי' כדי לאכול מיד דכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול עיי"ש ובש"ע הרב והא נמי דומה ממש להדין הנ"ל מיהא נראה דע"כ לא שייך איסו' משום עובדן דחול, אלא בעושה ע"י עצמו אבל ע"י נכרי לית בי' שייכות איסור משום עובדן דחול היכא דהדבר מצד עצמו אין בו איסור אפי' משום שבות, **(עי' רשב"א שבת ר"פ תולין ד"ה אלא אמר אביי עי"ש בשם רמב"ן דשבות ועובדין דחול א' הוא עי"ש ולפי"ז כי היכי דשבות אסור ע"י נכרי אם לא באופן דשרי עי' סי' ש"ז ה"נ עובדין דחול מיהא בספר אגלי טל סוף מלאכת מעמר מביא בשם הר"ן ריש שבת דשבות חמור מעובדין דחול ולפי"ז א"ש דברי אאמו"ר ז"ל.)** אבל לענ"ד מה שצריך לזהר בזה הוא שלא לחתכן דק דק כיון דבגידולי קרקע יש בו משום טוחן כהאי דקיי"ל דאסור לחתוך ירק דק דק כדי לאכלו וכן גרוגרת וחרובין לפני זקנים ואם חתך דק דק חייב משום טוחן, לא תימא דלא שייך איסור טחינה אלא בדבר שדרכו לחתוך לחתיכות דקות מאד כירק וכגרוגרת וכיוצא בו אבל בקישואין אין דרך לחתוך כ"ז ז"א דהא קיי"ל האי מאן דסלית סלתא, חייב משום טוחן עיי' פ' כ"ג דף והרמב"ם בפ' מה' שבת ובודאי אין דרך עצים להסקה לחתוך לחתיכות קטנות כולי האי ואפ"ה אית בי' משום טוחן ועיין בסי' שכ"ד סעי' ז' ובסי' שכ"א במחהש"ק ס"ק י"ב שמ"מ במה שחותך כדי לאכול לאלתר לא שייך איסור טחינה ומותר לחתוך דק דק כמבואר בסי' שכ"א, ונ"ל דבזה א"ש דקדוק לשון המשנה, מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואת הדלועין לפני הבהמה ול"ק מחתכין הנבילה לפני הכלבים והדלועין לבהמה, ולשון לפני הבהמה לכאורה אין לו שחר כלל ולהנ"ל ניחא משום דבאמת צריך לזהר שלא לחתכן לחתיכות דקות משום חשש טוחן. ומשנה קפסק ותנא ולא רצה להיות נחית לחילוק זה, משו"ה דקדק למינקט לפני הבהמה, דהיינו שחותכין לפני הבהמה לאכול מיד כן נלענ"ד בזה, ומפני כבוד הכנסת כלה שבת מלכתא אשים קוצי למילין ובזה אחתום אה"ר ואה"ע מחותנו הדוש"ט ושתה"ק בלונ"ח ע"ע

סימן נו

במלאכות המתחילות בע"ש ונגמרין בשבת

באו"ח סימן רנ"ב ס"א, מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך לחשיכה אעפ"י שא"י לגומרה מבעו"י וכו' וכו' ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט שאם היא על האש אסור שמא יחתה וכו' אם אינה טוחה בטיט אסור שמא יגיס בה וכו' נסתפקתי ביורה עקורה ואינה טוחה בטיט אם אסור במו"ש בכדי שיעשה, ואין לפשוט מהא דקיי"ל גבי עססיות ותורמוסין דאסורין במו"ש בכדי שיעשה אע"ג דלא מיתס' אלא משום שמא יחתה ומ"מ אפי' אם ברי לו שלא הי' מחתה אפ"ה אסור למו"ש, וכן אם עבר ושיהה דבר שהוא מצטמק ויפה לו דאסור בדיעבד, דש"ה דעכ"פ נעשה בו מלאכה בשבת ושייך טעמא דשלא יהנה ממלאכת שבת משא"כ ביורה עקירה ואינה טיחה דלא נעשה בה בשבת שום דבר אלא דחכמים אסרוהו משום שמא יגיס וכיון דלא הגיס בה וגם לא נעשה בה שום דבר בשבת י"ל דא"צ להמתין בכדי שיעשו, וראיתי במהר"ם לובלין בפ"ק דשבת גבי הא דתני' שם דף י"ח ע"ב לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ואם עשאה כן למו"ש אסורין בכדי שיעשו ומסקי' בגמרא הטעם משום גזירה שמא יחתה והקשה א"כ למו"ש אמאי אסורין בכדי שיעשו כיון דלא אסור אלא משום גזירה שמא יחתה ואיהי ידע דלא עשה חיתוי, ותי' דמ"מ אסור דילמא חתה ולאו אדעתי', ודבריו תמוהים בזה דמשמע אי ידעי' בבירור שלא הי' מחתה וכגון דאמר ברי לי או איכא מאן דמסהיד עלי' דלא חתה משמע דשרי ובאמת לא משמע כן בש"ס ובראשונים לקמן בר"פ כירה דכל מה שאסרו חכמים משום שמא יחתה אם עבר ועשה כן אפי' ברי לן שלא עבר אהך מילתא דמחמתי' גזרו בה רבנן, מ"מ אסור למו"ש בכדי שיעשו דהא עכ"פ עבר אדרבנן, ומ"מ בנ"ד ודאי יש לדין די"ל דוקא היכא דעכ"פ נעשה בה שום דבר בשבת משא"כ הכא, ושוב ראיתי בהג"א ר"פ כירה דמספק"ל כה"ג אליבא מאן דס"ל דאפי' בע"ש אין מחזירין ע"ג כירה שא"ג וקטומה, אם החזיר באיסור בשוגג אם מותר באכילה או לא דדלמא דוקא שכח קדירה ובשלה שנתקן המאכל בשבת באיסור אבל בהחזרה הנ"ל שכבר היה מבושל וראוי לאכילה ואינו נהנה כ"כ לא, ואע"ג דאם נכרי עשה לצורך ישראל מותר כה"ג שאין ישראל נהנה ממנו כ"כ מ"מ כשישראל בעצמו עשה איסור אפשר דקנסוהו רבנן, ועי' מ"ש לקמן בסי' רנ"ג בס"ד לפרש עפי"ז איבעי' דש"ס עבר ושיה' מהו, ומדבריו יש לפשוט הא דקמן דע"כ לא מספק"ל אלא משום דעכ"פ מטיא לי' לישראל מיהת הנאה קצת דע"י שהחזירו מע"ש ושיהה ע"ג כירה בשבת עי"ז עמד חומו משא"כ ביורה עקירה רק שאינה טוחה, הרי לא נעשה עמה דבר, וא"כ לא מיבעי למאן דס"ל טעמא דצריך להמתין בכדי שיעשה הוא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ודאי שרי דהא בזה ל"ש הך טעמא, אלא אפי' לטעמא דגזירה נמי י"ל דשרי דכאן גזירה לגזירה היא, דאפי' אם יעשה כן פעם אחרת בע"ש נמי לא מיתסר אלא משום שמא יגיס בה בשבת, ולא אשכחן גזלג"ז בכה"ג אלא מחמת החשש שמא יחתה כמוש"כ הראשונים משום דקרוב הדבר שיחתה, אבל על שמא יגיס לא שייך לומר כן ע"כ נ"ל בדיעבד א"צ להמתין בכדי שיעשה

ב) במג"א ס"ק ב', כ' דאם הוא מבושל כ"צ מותר לדעת המחבר, ועיי' בתוס' שבת שהרבה לתמוה על המג"א דהא בהדי' כ' שם המחבר דבצמר ליורה אפי' נתבשל כ"צ אסור, ועיי' במחהש"ק מה שכ' לתרץ זה בטוטו"ד, ולפי מש"כ בדג"מ לחלק בין אם היא על האש ובין ביורה עקורה מתיישב קושי' זו בפשיטות

ג) בהג"ה ויש מתירין שיוציא העכו"ם בשבת אם ייחד לו העכו"ם מקום מבעו"י בבית ישראל עיי' בטו"ז סק"ב ובמג"א ס"ק ה' מה שהקשו על דין זה, ולענ"ד יש לתמוה יותר מגופה דמתני' דתנן אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא בכדי שיצא מפתח ביתו מבעו"י, והא גבי מגביהין עליו וטוענין עמו ע"כ מיירי שכבר קנהו הנכרי מעקרו, או שהחפץ הוא של נכרי, והתם ע"כ הוי טעמא משום מ"ע שיאמרו שמוליך החפץ בשליחות הישראל, א"כ כי ייחד לו מקום מאי הוי, וכיו"ב צ"ע אמש"כ המג"א בסק"ד להקל בשאלה דדוקא במכירה אסור דכשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת משא"כ בשאלה, וקשה גבי מגביהין עליו וטוענין עמו דמיירי בחפץ של נכרי או בשאלה מאי איכא למימר, ושוב התבוננתי דאדרבא מדיוקא דמתני' יש ראי' לשיטת המרדכי בזה, דאם איתא דאפי' קנהו מעקרו או בחפץ של נכרי נמי אסור להניחו להוציאו בשבת אלא דוקא בעוד שיצא חוץ לפתח ביתו מבעו"י, מאי ארי' אין מגביהין עליו ואין טוענין עמו הא בלא"ה אסור לו להניחו להוציאו אפי' מוציאו מעצמו, א"ו במכירה הטעם משום דהגוי עדיין לא עשה בו קנין, ובאם החפץ של נכרי לא מיתסר אלא בטוענו עמו, ומגביהין עליו דהישראל מסייע בהדי דבזה כיכר מתוך מעשיו דהוי כמצוה לו לעשות בשבת אבל בלאו הכי שרי, ודו"ק: