ערוגת הבושם על או"ח קיג

הכלל אבל בפושעי ישראל אף שדינו כמומר לכה"ת כולה מ"מ כיון דישראל גמור הוא מאן לימא לן שאם הי' בידנו ובכחנו להפרישו שלא הי' מוטל עליו, וכבר השיג בזה על הש"ך בתשו' חות יאיר סי' קפ"ה עיי"ש, וזהו דלא כדג"מ שם דכ' בפשיטות דלדעת הש"ך בישראל הרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אפי' אינו מומר גמור אין ישראל אחר מצוה להפרישו עיי"ש, והוא תמוה מאוד דהא מבואר בכמה דוכתי' דצריך למחות בעוברי עבירה אפי' בכח גדול וביד חזקה וכל שאפשר לו למחות ואינו מוחה וכו' כש"כ דמצווין להפרישו וכבר הביאו ראי' לשיטת המחמירין מש"ס נדרים דף ס"ב ע"ב רב אשי הו"ל האי אבא זבני' לבי נורא, א"ל רבינא לרב אשי והאיכא משום לפני עור ל"ת מכשול, א"ל רוב עצים להסקה נינהו משמע דלולי זאת הי' אסור אע"ג דבודאי הי' אפשר להם למצוא עצים גם ממק"א, והיא ראי' גדולה לשיטת המחמירין. וכבר כ' רמ"א דכל בעל נפש יחמיר בזה, וכל זה להתלמד במק"א היכא דממציא לבעל עבירה איסורא דלא הוי בתרי עברי דנהרא והיא באקראי בעלמא אבל במאי דקמן להשכיר חנות לפושעי ישראל המחלל שבת בפרהסי' והוא בבית דירתו דבר זה איכא למפשט ממשנה מפורשת במסכת אבות פ"א דתנן התם הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ואי משום הפסד המגיעו עי"ז, כבר אמרו בשלהי מסכת סוכה ששכיני רשעים לא נשתכרו עיי"ש, ועיין בבאה"ט בשו"ע או"ח סי' ש"ז סק"ד בשם ס' חסידים דאל ידור האדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יכשל עיי"ש, ק"ו שלא ישכיר חנות שבביתו למי שיחלל בו שב"ק, ע"כ יראה מעכ"ת להזהר מזה, ואז קרנו בכבוד ירום, ויזכה לנחלה בלי מצרים. עד נזכה לעלות מאשפות דלותנו אל הר מרום הרים, כאו"נ, ונפש הדושו"ט ע"ע

סימן נה

בין גאולה לגאולה, יזכה לראות קיבוץ נדחי עם סגולה שיבת שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, הארון על משפטו והעיר בנויה על תלה, כבוד מחו' הה"ג החו"ב מופלג בתוי"ש כקש"ת מו"ה יעקב מאיר הכהן פריעד האב"ד דק"ק קאפוש יע"א

ע"ד אשר שאל לן מר אם יש להתיר בשבת, לחתוך קשואין עם מאשין שקורין ריעבענשניידער ע"י נכרי, ומע"כ מחותני נ"י חושש בזה להחמיר מתרי טעמא, חדא כדי לחוש לדעת הרוקח שהביא הרב"י בסי' רמ"ו דמחמיר בשביתת כלים, ועוד משום עובדא דחול, דלא יהי' זהירן לחתוך הרבה להכין ג"כ לימי החול, והנה בעיקר דברי הרוקח שכ' דאם השאיל גרזן לגוי, צריך לטלו ממנו ע"ש כדי שהגוי לא יעשה בה מלאכה בשבת, כבר הקשה מרן הב"י ששנה משנתו כב"ש דהא מבואר בשבת, מאן תנא שביתת כלים ב"ש הוא, ולא ב"ה, ועיין ב"ח שכתב לקיים דברי הרוקח דס"ל הא דקאמר ר"י ולימא מר משום שביתת כלים היינו אליבא דב"ה כדאמרינן עלה בגמרא, והשתא דאמרת ב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא, רב אושעי' דקאמר מאן תנא שביתת כלים ביש ולא ב"ה פליג על רב יוסף, וזה דלא כמש"כ התוס' דר' יוסף בעצמו הוא דמסיים והשתא דאמר ר' אליעזר אלא ר"א ור"י פליגי בהא מילתא, ופסק הרוקח כר"י לגבי ר"א, ולפענ"ד יש להביא ראי' לשיטתו מהא דאמרינן בש"ס דף י"ט אהא דתנן ושוין שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת, מאן תנא עידי דאתו ממילא שפיר דמי א' ריב"ח ר"י הוא ולא רע"ק ומייתא מתניתן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, רי"ש אומר יגמור משחשיכה ורעק"א לא יגמור, והקשה בתוס' א"כ הו"ל רע"ק כב"ש, מיהא אם נימא כאוקימתא דר"י. דבמידי דעבד מעשה, ס"ל גם לב"ה דשבית כלים דאורייתא. א"כ ממילא הא בהא תלי' כיון דס"ל לרע"ק מחוסרין שחיקה, כמחוסרין דיכה דמי, ממילא הו"ל הסחיטה מעשה שנעשה ע"י כלים. ואסור משום שביתת כלים, ואינה דומה לכל הני דב"ה מתירין במתני' דכלהו מיירי בלא עבדו מעשה, והיא נראת ראי' נכונה לשיטת הב"ח אליבא דהרוקח, והנה גם בחי' ח"ס בשבת דף י"ח כ' ליישב שיטת הרוקח: כדשפיר חזי מר מחותני נ"י, וכתב לחלק דודאי היכא דהכלי עושה מלאכה בעצמו אפי' ע"י מעשה, כגון רחיים, בהא ס"ל לב"ה דשביתת כלים מותר, אבל היכא שאדם עושה בידים מלאכה על ידי כלי של ישראל, כגון גוי החוצב בגרזן וכדומה בזה, גם לב"ה שביתת כלים דאורייתא, ויצא לו כן מהירושלמי דקאמר התם, ב"ה מאי עביד בקרא דב"ש, דהיינו קרא דתעשה כל מלאכתיך דמייתי ב"ש מני' ראי' דאין מתחילין בע"ש במלאכה אלא א"כ נגמרת מבעוד יום, ב"ה מוקי להאי קרא היכי דעביד בידים, אולם לענ"ד כל דברים הללו לא נאמרו אלא ליישב שיטת הרוקח דלא תיקשה עליו קושי' הב"י ששנה משנתו אליבא דב"ש, אבל להלכה אנו אין לנו אלא כפי המבואר בשו"ע, וכן פסקו כל האחרונים דאין אנו מצווין על שביתת כלים, ואין חילוק בזה, אם הכלי בעצמו עושה מעשה, או שאדם עושה מעשה עם הכלי, דבאמת לא מסתבר כלל מש"כ הח"ס ז"ל דבמה שהגוי עושה המלאכה עם הכלי יהי' שביתת כלים חמור מאם הכלי עושה מעצמו, ואדרבא איפכא מסתברא דברחיים וכיוצא בו, הכל נעשה ע"י כליו שהתורה הקפידה על שביתתן משא"כ בגרזן שהגוי חוצב בו, מעורב בו כח אחר שאינה מצווה על שביתתו, והא דקאמר בירושלמי, דב"ה מוקי קרא דב"ש בעושין בידים הכוונה כפשוטו כדמפרשי בק"ע ובפ"מ שם דלב"ה לא מיירי קרא משביתת כלים כלל, אלא משביתת גופו, ובאלי' רבה הביא מפורש הרא"ש פ' אבה"מ דמדבריו משמע דס"ל שביתת כלים דאורייתא מדכייל בהדי בהמה המושכרת לגוי שצריך להפקיר בבת גם כלים עיי"ש, אמנם בחי' ראש יוסף לרבנו הפרמ"ג ספ"ק דשבת מיישב לה שפיר עיי"ש, מ"מ לדינא מיהת אין לנו אלא דברי שו"ע, וכן בב"ח אע"ג שמיישב דברי הרוקח כמש"כ לעיל, מ"מ העלה להלכה כדעת רו"פ דא"א מצווין על שביתת כלים אלא שכ' דכל יר"ש יחמיר לעצמו כשיטת הרוקח, עיי"ש

מיהא כ"ז להתלמד במק"א אבל בנ"ד, בלא"ה לא שייך שביתת כלים כלל דלא שייך ענין שביתת כלים, אלא בדבר, שאילו הי' עושה בידים הי' בו איסור מלאכה, אבל חתיכת קשואין דשרי בידים. כהא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכדקיי"ל בשו"ע סי' שכ"ד, א"כ אם עושה אותו ע"י כלים, מאי איסור ש"כ שייך בזה ודבר זה פשוט יותר כביעותא בכותחא, ואגב אזכיר מה שתמוהין לי עפי"ז דברי הב"ח בסי' רמ"ו במה שהביא ראי' לשיטת הרוקח בטעמא דפסיק כר"י דלא כר"א דלר' אושעי' קשי' מתני' דאין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום, וכן כלהו בבי, ואי כר"א דב"ש ס"ל שביתת כלים אפי' היכא דלא עבדו מעשה אפי' בד' וה' נמי ליתסר, ומאד יש להפליא ע"ז, כיון דמיירי בכדי שישורו מבעו"י, א"כ בשבת לא נעשו בו שום מלאכה, מאי שביתת כלים שייך בזה, אינו דומה למגמר וגפרית דאסור למא"ד שכ' דאורייתא אפי' בלא עבד מעשה דהתם מתגפרין והולכין כל השבת אמה שא"כ בכל הני דמתני' ומצידת חיות ועופות נמי לפימש"כ התוס' שם, דמיירי בחורשין. ובאופן שאין בו כדי לצוד יותר, אים קרוב הדבר שיצוד מבע"י וממילא לא יהי' נעשה בו בשבת שום מלאכה, תדע דאלת"ה הו"ל להש"ס לאותיבי' לר"א ממתני' הנ"ל, אלא ודאי פשוט כמש"כ, ועכ"פ במאי דקמן