ערוגת הבושם על או"ח קיב

דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיימ"ל בשו"ע סס"י רמ"ד גבי מכס דבפסידא מרובה ל"ח לאיסור שאינו אלא מפני מ"ע עיי"ש הי' נמי אפשר לצדד התירא בנ"ד והגם דבתשו' מהרש"ל סי' ק' שהובא במג"א ס"ק י"ז ס"ל דוקא משום פסידא גמור שמפסיד משלו אבל מניעת הריוח לא התירו כעובדא דידי' במי ששכר בישול המלח מ"מ נראה דהרמ"א לא ס"ל כן דהא מבואר שם בהג"ה סי' רמ"ד דישראל הממונה על המטבע של מלך דינו כמו בשוכר מכס ומן החידש שהמג"א לא העיר בזה וצ"ל דלא פליגו, דהמהרש"ל לא קאמר אלא בשכירת המלח דאינו אלא כמו פרקמטיא בעלמא, ואין עיקר פרנסתו מזה העסק אבל במי שממונה על המטבע של מלך דמיירי הרמ"א מובן ממילא שאין לו עסק פרנסה אחרת אלא מזה העסק הוא מתפרנס בזה הכל מודים שאין דינו כמניעת ריוח בעלמא, ושו"ר בתשו' רד"ם סי' ט"ז הביא ראי' נכונה דכל שהוא עסק פרנסתו הו"ל כמו פסידא ממה דאיתא בתשו' מהרי"ק ש"ו סי' קל"ב דהמחזיק עסק כגון חנות ובא ישראל אחר ושכר החנות מקרי רשע אפי' לשיטת ר"ת דבמציאה לא מקרי רשע דוקא במציאה דלא טרח בה וגם אינו אומנתו אבל במחזיק חנות דהיא אומנתו ופרנסתו הו"ל גזל, וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף קנ"ד בד"ה נכסי נכרי ה"ה כמדבר עיי"ש, א"כ בנ"ד כיון דלפי דבריך עיקר פרנסתם היא מעסק מסחר העצים באופן זה י"ל דלא גרע מדין מכס הנ"ל אלא דמ"מ אחרי העיון קשה לסמוך ע"ז דבאמת א"ד להתם לא מבעי' לשיטת הרב"י דלא התירו בס"פ מי שהחשיך משום הפסד אלא שלא יבא ליד איסורא דאורייתא, ומהיי"ט לא שרי במכס אלא היכא דהמוכסן צריך לכתוב, אלא אפי' לשיטת הטו"ז דאפילו באיסורא דרבנן היכא דיש לחוש שיעשה האיסור יותר חמור אע"ג שגם זה אינו אשור אלא מדרבנן מ"מ עדיף טפי להתיר לו האיסור קל עיי"ש ומ"מ הכא ל"ש זה דמה אית לן למיחוש שאם לא נתיר לו לעשות ע"י קבלנות וקציצה עם האומן הזעגער יעשה ע"י שכירי יום מהיכ"ת כחוש שיעשה כן הא גם ביום החול דרכו לעשות כן תמיד באופן זה, וא"כ אין ענינו למכס כלל ואפי' למה דמשמע שם במג"א ס"ק י"ז דאפי' במכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל שרי משום פסידא שלא יפסיד ומשמע דס"ל דבלא טעמא דלא ליעבד איסורא דחמיר טפי נמי שרי דלא כטו"ז הנ"ל דא"כ בחנם כ' אע"ג די"א דאסור שבות דשבות במקום פסידא בסי' ש"ז ס"ה דהא הו"מ לחלק בפשוט דשאני הכא דחיישי' דילמא אתי למיעבד איסורא רבא אי לא שרית לי' וע"כ צ"ל דהוי ס"ל למג"א דבלא חשש זה נמי שרי' במכס משום פסידא מ"מ אין נ"ד דומה להתם דשם במקום שאין כותבין הוי האמירה לנכרי שבות דשבות וזה מבואר שם במחהש"ק דהמ"א לא התיר אלא משום דשם הו"ל שבות דשבות משא"כ בנ"ד דנסירת העצים הוי מלאכה מדאורייתא ואולי י"ל דע"כ לא הוצרך במכס שם לטעמא דהוי שבות דשבות אלא משום דקובע מלאכתו בשבת, משא"כ בנ"ד דאין קובע מלאכתו בשבת ולא באנו לדון אלא משום דהמלאכה היא בביתו של ישראל ונקרא ע"ש ישראל אבל אחרי העיון שניהם שקולין וא"כ קשה להמציא להם היתר בזה ותו נראה לפימש"כ שם הטו"ז למה לא התירו בסימן רמ"ג במרחץ להשכירו לכותי משום פסידא כמו במכס ובהכאת מטבע שלא יבא לידי איסור חמור שיהי' הגוי שכירו, ונראה דלא התירו אלא בהפסד גדול כהאי דמכס שעפ"י רוב היא עסק גדול והתירו לגמרי אף אם היא עסק קטן משא"כ בהאי דמרחץ וכיו"ב שאין ההפסד גדול כ"כ ומעיקרו כי עשה המרחץ ידע שלא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י כותי א"כ אין בזה חשש שיעשה איסור חמור עכ"ד, והנה דברי הטו"ז צריכין ביאור מאן מפיס דמרחץ אין הפסד גדול כ"כ הא כבר כ' המג"א שם ס"ק י"ח דלפעמים גם במרחץ עלה ההפסד לסך גדול ותו דלמה לי' להטו"ז לומר דמעיקרא כי עשה המרחץ ידע הא כבר כ' לחלק דאין ההפסד גדול כ"כ ע"כ נראה בכוונתו דבאמת משום ההפסד מה שמפסיד ביום שבת בעצמו משום זה לא התירו לו דהא שבת קודש לשם כך ניתנה שיהי' שובת ממלאכתו ומעסקיו וע"כ לא התירו משום פסידא אלא היכא דעי"ז יבא לידי פסידא גם בימי החול כגון במכס דאי לא שרית לי' לא יהא באפשרי לשכור המכס כלל דכמה גוים יהי' ביכלתם להעלות בדמי השכירות יותר כמובן ועוד דממנו ילמדו להבריח עצמן מן המכס אף בימי החול משא"כ במרחץ וכיו"ב שלא יניעהו הפסד אלא ליום השבת בלבד להפסד זה לא חששו דמעיקרא כשקונה המרחץ או בנאו אדעתא דהכי נחית שלא לעשות בו מלאכה בשבת וכל מקח וממכר אסרו חכז"ל בשבת אע"ג דלפעמים יגיעהו עי"ז הפסד שעולה להון רב יותר ממכס מ"מ לא חשו חכז"ל ע"ז כיון דשבת קודש לשם כך ניתן שיהי' יום שביתה ומנוחה אלא דגם במרחץ הו"ל למימר דאפשר לו לבא לידי פסידא גם בימות החול דירגילו עצמם לרחוץ במרחץ של אחרים ובחנות לאפות בתנור של אחרים וכי"ב ע"ז שפיר כ' הטו"ז דאין הפסד הנמשך מזה לימי החול הפסד גדול כ"כ כנ"ל בכוונת הטו"ז, ואפי' אם הטו"ז לא נתכוון לכך מ"מ הסברא מצד עצמה נ"ל אמת ויציב דלא שייכי הנך התירים משום פסידא אלא היכא דהפסידא נמשך מזה גם על ימי החול א"כ בנידון דידן יש לדון הרבה דכמדומה לי שאם הסוחרים ישראלים יעשו כולם אגודה אחת שלא ליתן לו רשות לעשות מלאכתו בשבת ויפייסהו קצת בזוזי בקל יהי' ביכלתם להיות ממקדשי שביעי כראוי לו, וכל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים, ויזכו לראות כהן העומד לאורים בבנין בנוי בראש ההרים כעתירת לונ"פ אביך דושו"ט וש"ת באה"ר ואה"ע

סימן נד

שלוכ"ט לכבוד הרבני המופלג וכו' מו"ה יצחק שמואל עהרמאנן נ"י בק"ק דיומא יע"א

ע"ד שאלתו אם מומר לחלל שבת בפרהסיא רוצה לשכור ממנו חנות אשר בביתו אם נכון לעשות כן ולהשכירו לו מאחר שיודע בבירור שיהי' חנותו פתוח בשב"ק אם יש בזה משום מסייע ידי ע"ע אם מותר מצד הדין מאחר שיש הפסד מרובה דאם לא ישכירנו לו אפשר שלא יזדמן לו שוכר אחר, ואידך מוצא לעצמו מקום לחנות די והותר

והנה אי שייך לפני עור ל"ת מכשול מיהת מדרבנן היכא דאינו בתרי עברי דנהרא היא מחלוקת בין הפוסקי' וכבר הובאו בזה שני דיעות בשו"ע יור"ד סי' קנ"א ס"א בהגהת רמ"א י"א הא דאסר למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיו"ב, או שלא יוכלו לקנות במק"א, אבל אם יכולים לקנות במק"א מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא הראשונה וסיים רמ"א שם וכל בעל נפש יחיש לעצמו, והיא שיטת הר"ן פ"ק דע"ז דהא דבעינן בתרי עברי דנהרא היינו לענין איסור דאורייתא, אבל מ"מ איכא אד"ר שהרי מחוייב להפרישו מאיסורא ואיך יסייע ידי ע"ע, וכ"ה דעת התוס' בשבת דף ג' ע"א סד"ה בבא, ודעת הרא"ש שם, ורוב ראשוני' שם, והש"ך סק"ו שם כ' דלא פליגו דכו"ע מודים דבנכרי ומומר שרי כשיטת המקילין, והתוס' וראשונים ברפ"ק דשבת מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור עיי"ש, ונראה פשוט דמומר דנקט הש"ך מיירי במומר לע"ז שכבר יצא מן