ערוגת הבושם על או"ח קי

ולאפות בתנור של אופה אחר וכיו"ב, על זה כתב הטו"ז במרחץ אין ההפסד שנסתעף מזה לימי החול גדול כ"כ אבל עיקר טעמא של הטו"ז נראה כהנ"ל והיינו דסיים הטו"ז דמעיקרו כי אתי המרחץ ידע שלא יעסוק בשבת עכ"פ נ"ד נראה דדומה ממש להאי דמרחץ ותנור על פי החילוק שכ' הטו"ז וא"כ קשה להתיר בזה מחמת פסידא ותו דלהרב ב"י ולהמג"א שם ס"ק י"ז לא התירו אלא היכא דיש לחוש שע"י שאדם בהול על ממונו יבא לידי עבירה דאורייתא אלא דלהרב ב"י גם במכס י"ל כך שמא יכתוב ולהמג"א טעמא דמכס משום דהו"ל כמציל מידם הן אמת דלא זכיתי להבין לפ"ד המג"א בישראל הממונה על המטבע אכתי מאי כמציל מידם שייך לומר בזה וא"ל דשם לא הוצרך לזה דיש חשש שיבא לידי מלאכה דאורייתא דהא משמע שאין הישראל עוסק כלל במלאכת המטבע אלא שממונה לפקח ע"ז ואולי מיירי באופן שצריך לכתוב בכת"י כמה מטבעות נעשו מהמתכות אבל עכ"פ מיהת בנ"ד דל"ש שיבא לידי מלאכה דאורייתא דמסתמא אין דרכו של ישראל לעסוק בעצמו בעשיית הגבינות אלא ע"י פועלים מסתמא אין בעל המכונה בקי כלל באומנות הנ"ל שצריך לזה אומן מיוחד א"כ לשיטת הב"י והמג"א קשה לסמוך על היתר זה אבל ההיתר לבקש נכרי להיות שותף בהעסק על חלק שביעית ומחצה ולהתנות עמו בתחילת השותפות שמחצית היום של עש"ק עד חצות לילה של מוש"ק יהי' של הנכרי לבד עבור חלקו והיתר זה מבואר בסי' רמ"ה דהיכא דאין המלאכה מוטלת על שניהם מותר ועיין בתשו' ביש סי' ל"ו וסי' כ' שם מבואר נוסח שט"מ בענין זה, אלא דגם ע"ד זה יש כמה עיקולי ופשורי דבאמת לשון הש"ס בסוף פ"ק דע"ז ישראל ונכרי שקיבלו שדה בשותפות יעוי"ש משמע דוקא היכא דמעיקרו קיבלו העסק בשותפות באופן שעדין אינו נקרא על שם ישראל אבל אם העסק מקרי ע"ש ישראל ואח"כ לוקח לו שותף שרי מהיכ"ת יהא עדיף מאלו הי' מוכרו לנכרי לחודא אטו ע"י שהישראל אית לי' ג"כ שותפות בגווי' עדיף טפי, ועל שותפות שנעשה ע"י שטר מכירה כנהוג ודאי אין לסמוך דהא מבואר בתשו' דב"ח סי' ו' דאפי' נימא דמהני הערמה כהיי"ג באד"ר ולדברי המקו"ח נמי דמהני מכירה בהערמה אפי' בדאורייתא הכא בודאי לא מהני הערמה דהא באמת בשכיר יום נמי הול"ל דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד וע"כ צ"ל כל היכא דעושה בשליחותו של ישראל לא מהני מה דעביד אדעתי' דנפשי' וה"נ אם השותפות אינו אלא ע"י שטר מכירה דהיא הערמה ל"מ מידי דסוף סוף עושה בשליחות הישראל ואינו עושה אדעתא דידי' כלל עיי"ש, ודבריו דא"ח ע"כ נראה דאין להתיר בזה אלא באם מקבל נכרי לשותפות באופן שבאמת יהי' לו חלק שביעית ומחצה מהעסק ולא על דרך הערמה והנה הא דהוצרכנו שיהיה להנכרי חלק שביעית ומחצה ושיהי' העסק של הגוי מחצית היום של עש"ק היינו עפ"י המבואר במג"א ר"ס רמ"ה כדי שלא יהי' כשכר שבת מה שישראל נוטל כנגדו ביום החול מיהא בעסק הנ"ל דלפי הנראה עיקר גמר מלאכת החמאה היא אחר החליבה מיד ובסמוך לו א"כ מסתמא כבר נעשה ונגמר הכל עד חצות משו"ה צריך שישאיר מקצת החלב של ערב שבת שחרית לגמור מלאכת החמאה על אחר חצות בשעה שכבר קנוי' העסק להגוי ועי"ז יהי' שפיר שכר שבת בהבלעה ובאופן זה אם מעכ"ת מסכים בהך שריותא דדינא בהדי' שיבא מכשורא, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו, ויביאנו אל המנוחה ואל הנחלה בקיבוץ נדחי ישראל בב"א

סימן נ"ג

השם עבים רכובו, יריק שפעת ברכתו וטובו, על ראש אהובי בני רחימי הרב החריף המופלג בתורה ויר"ש, כ"ש מו"ה יעקב יחזקי' שליט"א האבדק"ק לוקוב יע"א

ע"ד אשר דרשתני לחוות דעתי אודות אשר בגלילתך הרבה אנשים יש להם מסחר חרושת עצים שקורין זעגווערק ואופן המסחר הוא שהיהודים קונים מהשררה בעל היער כך וכך קוביק מעטר עצים והמה מונחים ביער, ושוב שוכר היהודי גוים שיובילו העצים מהיער למקום הזעגווערק והוא קוצץ עמהם, שמכל צאל אשר יובילו מהיער יקבלו כך וכך ומדי שבוע בשבוע ביום א' בשבת יבא היהודי למקום הזעגווערק לחשוב עמהם כמה עצים הביאו מהיער ומשלם להם שכרם בעד העצים שהביאו בשבוע העבר וכמה פעמים יארע שהגוים מובילין העצים גם בשבת קודש מאחר שהיהודי אינו מגביל להם זמן אימתי יובילו רק קוצץ עמהם שבכל שבוע יתן להם בעד כל צאל אשר הביאו ובמקום הזעגווערק יש להיהודי אומן א' שקורין זעגער והוא נוטל שכרו בעד כל מעטער עצים אשר יחתוך לנסרים כך וכך ואם ישבות בשבת ולא יחתוך הו"ל פסידא שלו, וממילא מובן כי לא יחפוץ לשבות, ולפי דברי הסוחרים הנ"ל אם יפסקו עמו לשבות בשבת אז לא ירצה להיות נשכר להם למלאכה גם בימי החול, וכפי מה שאומרים כן היא המנהג בגליל ההיא משנים קדמוניות כמו חמשים שנה ויותר מעת אשר היהודים מתעסקים במסחר כהיי"ג ועתה נפשם לשאול הגיע אם יש איזה היתר להניח להאומן זעטגער לעסוק במלאכתו גם בשב"ק באופן הנ"ל מאחר שעיקר עסק פרנסתם היא ממסחר הזה ואם ימחו בידו מלעסוק בחרושת העצים גם בשב"ק כמעט מן הנמנע להתעסק במסחר הנ"ל כיון שלא ימצא להם זעגער אומן שירצה לנוח ממלאכה ביום שב"ק

והנה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי היתר שראוי לסמוך עליו דנהי דקיימ"ל בסי' רנ"ב דכל שקצץ לו שכרו בע"ש, מותר ליתן לו מלאכה בע"ש, ואפי' עוסק הגוי במלאכתו בשבת, כל שאין מגיע ריוח לישראל ממה שעוסק בשבת, כל כהיי"ג מותר במלאכת תלוש, והא נמי פשוט וברור דהא דמבואר בטושו"ע סי' רמ"ד דלתקן הקורות ולפסול האבנים כיון דלצורך מחובר היא דינו כמחובר, מ"מ פשיטא דהיינו דוקא כשישראל בונה בית ופוסל אבנים ומתקן קורות לצורך אותו בית אבל כשאינו בונה כלל, אלא שעושה למכור דינו כתלוש, וכ"מ להדי' בלבוש סי' רמ"ד וז"ל ואם עיקר הבנין בתוך התחום, י"א שאם סותר האבנים וכו' עיי"ש והובא בנש"א סי' י"ח עיי"ש שכ' כן בפשיטות דכל כהיי"ג אין דינו אלא כתלוש, אבל מ"מ מה יושיענו זה בנ"ד הא מבואר שם בשו"ע דבעי' שיהי' הנכרי עושה המלאכה בביתו דוקא והיא בירושלמי שהביאו התוס' ספ"ק דע"ז אומנים נכרים שעושים מלאכה וכו' בד"א בביתם אבל בביתו של ישראל אסור, וכ"ה בתוס' וראשונים שם בלי שום חולק, א"כ הכא כיון שהבית שהזעגווערק עומד שם הוא של ישראל פשיטא דאסור לכו"ע וכ"ה בשו"ע סי' רמ"ד ס"י עיי"ש ונראה פשוט וברור דכל שהוא בביתו של ישראל לא מהני מה שנתפרסם שדרך בני אותו מקום ליתן מלאכה זו בקבלנות, ולא ע"י שכירי יום דהאי בעורות לעבדן וכלים לכובס פשיטא דכו"ע נהגו לעשות בקציצה, ואפי' בסתמא נמי היינו כקציצה כמש"כ המג"א בסי' רנ"ב סק"ו, ואפ"ה בעי' שיעשה הנכרי המלאכה בביתו דוקא ולא בביתו של ישראל ותו דהא מבואר בשו"ע סי' רמ"ד ס"ד דמלאכת פרהסי' אפי' במטלטלין דינה כמו מלאכת מחובר, וכ"ה בשו"ע סי' רנ"ב סעי' ג' דאם היתה מלאכה מפורסמת וידיע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור, ועיין בס' כש"א כלל ג' סס"ו, שכ' דאם ידעו ג' בנ"א, זה נקרא מפורסם והביא