ערוגת הבושם על או"ח קט

לחייב בציצית טלית שאולה לאחר ל' יום משום שנראית כשלו דהתם הרי עינינו רואות שי"ל טלית של ד"כ בלא ציצית משא"כ בחמץ למה יחשד מה עשה וכן מוכח במג"א סי' י"ג שכ' דמשו"ה לא מהני תקנה כשנפסקו הציצית בשבת שיתן הטלית במתנה לאחר וישאיל ממנו משום דאכתי מיחזי כשלו מבואר מזה דגם במתנה בהערמה חוששין למ"ע ומה שדחה בתשו' בית שלמה הנ"ל דדוקא במכירה או מתנה לישראל היא דס"ל להמג"א כן אבל כשמוכר לנכרי אין חשש מ"ע משום דנכרי מפעי פעי כמבואר בש"ס חולין דף קל"ג שיש לחלק בכה"ג בין נכרי לישראל, אינו נכון דדוקא במכירה גמורה שייך לומר נכרי מפעי פעי משא"כ במכירה שהיא הערמה בעלמא והנכרי אינו מחזיק בה בחזקת שהיא שלו כלל ל"ש מפעי פעי ושו"ר בסה"ח להגאון מהרש"ק שרצה ג"כ לומר סברת הב"ש דבמכירה לנכרי ל"ש מ"ע משום דנכרי מפעי פעי ואח"כ דחה זה מחמת סברא הנ"ל שכ' וכן משמע בתשו' צ"צ סי' ל"ה דגם במכירה אכתי איכא חשש מ"ע, וכן העלה בתשו' ד"ח רסי' ז' עיי"ש והביא ראי' חזקה מפסחים ריש פי' כ"ש ריב"ב אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח וכ' התוס' בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמוכרו בפסח אלמא בהדי' דאפי' במכירה קודם הפסח אסור משום מ"ע שיהי' בפסח כ"כ אסור למכור לגוי איזה דבר שיהי' בו מ"ע בשבת ונהי דחכמים פליגו על ריב"ב לאו מהאי טעמא רק דס"ל שלא יחשדו הישראל שמכר חמץ בפסח [וי"ל יותר עפימש"כ לעיל דל"ש חשדא כיון דלא נראה ממנו שעשה עמו שום דבר שיהי' מקום לחשדו] משא"כ במקום ששייך מ"ע גם חכמים מודו לריב"ב דשייך מ"ע אפי' במכירה והיא כמעט ראי' שאין עלי' תשובה ומש"כ עוד בב"ש דהשע"ת בסי' רמ"ד הביא בשם תשו' פנים מאירות דבמכירה ל"ח למ"ע אני לא ראיתי שכתב כן אבל באמת מבואר בתשו' זקיני הגאון פ"מ זי"ע להיפוך ע"ש בח"א בתשו' ל"ח בסוף התשו' שכ' שם וז"ל אין היתר אא"כ ימכור לנכרי קודם השבת כל החתיכות גדולות של ברזל והגוי יעשה לנפשו החתיכות קטנות בשבת דבדידי' קטרח ואין כאן מ"ע דהורמנא בעלמא מכר לו מה שי"ל רשות מן השר עיי"ש אלמא בהדי' אע"ג שמכר לו כל החתיכות מ"מ לא פלטינן מידי חשש מ"ע אלא משום דהורמנא בעלמא מכר לו אבל בעלמא דל"ש זה שפיר איכא מ"ע גם במכירה ושוב ראיתי שבד"ח הביא בשם הסמ"ג שכ' כן בהדי' א"כ שוב אין לו רפרף כלל בזה וא"כ יוצא לנו מכ"ז דאין לסמוך כלל על היתר של שט"מ בענין זה, ומה"ט גופא אין להתיר ע"י שישכיר המכונה לגוי בע"ש דאף שאולי י"ל דבשכירות אין הערמה ניכר כ"כ, ומש"כ האחרונים לענין מכירת חמץ דמה"ט לא ימכר הבית שהחמץ בתוכו דהו"ל הערמה ניכרת אלא ישכירנו לנכרי וכן הביא בתשו' אב"צ בח' או"ח סי' כ"ב דבחבורה של אסיפת זקנים נמנו וגמרו שלא לכתוב בשט"מ לשון מכירה אלא לשון שכירות וא"כ ה"נ א"ל בשכירות אין הערמתו ניכרת כ"כ, מ"מ אכתי לא פלטינן מחשש מ"ע הנ"ל כשכירת מרחץ ונוסף ע"ז דאם משכירו בע"ש איכא איסור המבואר בסי' רמ"ו לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש משום דמחזי כשלוחו כמ"ש המג"א ומבואר שם ברמ"א שכן עיקר להלכה, ולכאורה אכתי היה תקנה לזה שיתן לו המכונה בתורת שאלה ומבואר שם דבחיי לא שייך מחזי כשלוחו מ"מ נ"ל דדוקא היכא דמשאיל לו כליו לכמה ימים משא"כ הכא כיון דאנן סהדי דאינו משאילו אלא כדי שיעשה הנכרי החמאה בשבת ובאופן שיהי' באפשרותו לחזור וללוקחה הימנו אחר השבת אכתי מיחזי כשלוחו ואינו דומה למש"כ המקו"ח בסי' תמ"ח דאע"ג דהוא חוזר וקונה השורים ממנו לאחה"פ לא מקרי נהנה מחב"פ ממה שהשורים אוכלים חמץ אצל הנכרי דהו"ל הנאה דאתי' ממילא דה"נ איה"נ דלא מקרי שכר שבת מחמת זה אבל עכ"פ מהאי חעמא מחזי כשלוחו מיהא הוי וזה נראה ברור

אמנם כן לפי"מ דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' רמ"ד גבי מכס דמשום פסידא מרובה ל"ח לאיסור שאינו אלא משום מ"ע ואפי' קובע לו מלאכתו בשבת וה"נ יש לצדד להתירא בנ"ד והגם דבתשו' מהרש"ל סי' ק' שהובא במג"א סס"ק י"ז סבירא לי' דדוקא פסידא גמור התירו כהאי דמכס דכבר נתחייבו לו המכס והו"ל כהפסד מכיסו אבל מניעת הריוח לא התירו ומה"ט לא התיר בעובדא דידי' במי ששכר בישול המלח לייחד ולקבוע לו מלאכתו בשבת לבד אלא אם תעשה רו"כ מלח יתן להם כו"כ עיי"ש במחהש"ק מ"מ הרי הרמ"א חולק על המהרש"ל דהא כ' הרמ"א שם ססי' רמ"ד דישראל הממונה על מטבע המלך דינו כמו קונה מכס אע"ג דגם במטבע לא נתחייב לו אדם כלום א"ו דס"ל דגם בזה מקילינן, ואפשר דגם מהרש"ל מודה דזה חשוב כמו פסידא כיון דאיכא פרנסתו וסיפוקו הוא מזה העסק, ול"ק אלא במלח שהיא פרקמטיא בעלמא כמו שאר פרקמטיא, משא"כ הכא דמתפרנס מזה העסק, ושו"ר בתשו' רד"ם סי' ט"ז כ' ג"כ סברא כזו והביא ראי' נכונה ממה דאיתא בתשו' מהרי"ק סי' קל"ב דהמחזיק עסק כגון חנות ובא ישראל אחר ושכר החנות מקרי רשע אפי' לשיטת ר"ת דבמציאה לא מקרי רשע רוקא במציאה דלא טרח בה וגם אינו אומנתו אבל במחזיק חנות דטרח בה והוא אומנתו ופרנסתו הו"ל גזל וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף קנ"ד בד"ה נכסי נכרי הוי כמדבר אבל עכ"פ מדין הממונה על המטבע שכ' רמ"א ודאי מוכת שכל כה"ג הו"ל כמי כמו פסידא אע"ג שאינו אלא מניעת הריוח, אלא דמ"מ יש לדון לפימש"כ הטו"ז שם סס"ק ו' להקשות ל"ל התירו בסי' רמ"ג במרחץ להשכיר לכותי משום פסידא כמו במכס ובמטבע עיי"ש מה שתי' דלא התירו כן אלא בהפסד גדול כהאי דמכס ומטבע שהוא על הרוב עסק גדול והתירו לגמרי אף אם היא עסק קטן משא"כ בהאי דמרחץ וכיו"ב שאין הפסד כ"כ ומעיקרו כי עשה המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י כותי עיי"ש ודברי הט"ז צריכין ביאור דפתח בחדא ומסיים בתרתי כיון דכבר כ' לחלק בין הפסד גדול להפסד מיעוט מה לו להוסיף עוד דמעיקרו כי עשה המרחץ ידע שלא יעסוק בו בשבת אבל כוונת הטו"ז נראה ברור דבאמת כ' המ"א דבתנור ומרחץ פעמים איכא פסידא יותר מבמכס דגבי מכס נמי דלפעמים אף אם לא יטול של שבת לא יהי' לו הפסד מכיסו עיי"ש במ"א ס"ק י"ח אלא דבלא"ה הקושי' ממרחץ ל"ק די"ל ע"כ לא התירו משום פסידא אלא היכא דעי"ז יבא לידי הפסד אף בימות החול כגון במכס דאם לא יגבה המכס בשבת ויהי' המכס מופקר עי"ז לא ירצו להשכיר לו המכס גם בימי החול דע"י כן יפסד כל המכס דירגילו עצמן להבריח וגם ממילא כיון דלא יהיה מביא לגבות המכס בשבת כמה נכרים איכא בשוקא שישכרו המכס במחיר גבוה יותר ולא יהי' אפשר ליהודי לשכרו כלל אבל הפסד שלא יגיעהו אלא ליום השבת בלבד להפסד זה לא חששו דמעיקרו כשקנה מרחץ ע"ד כן קנאו או בנאו שלא לעשות בו מלאכה בשבת וכל מקח וממכר אסרו חכמים בשבת אע"ג דכמה פעמים מגיע ע"י זה הפסד הון גדול מ"מ לא חשו חז"ל לדבר זה משום פסידא דהא שב"ק לשם כך ניתנה שיהיה יום מנוחה ושביתה משא"כ היכא דנצמח מזה פסידא גם למלאכתו של ימי החול בזה חשו חכז"ל שלא יבא לידי פסידא אלא דגם במרחץ ותנור הו"ל למימר דימשוך מזה פסידא לימי החול דאפשר שעל ידי זה ירגילו עצמם הנכרים לרחוץ במרחץ אחר