ערוגת הבושם על או"ח קח

לי אם החפץ של עכו"ם או של ישראל וא"כ מאי אפי', ועיי"ש במחהש"ק שהרגיש בזה וכ' דלהמג"א צ"ל דתיבת נותן שבטור הוא לאו דוקא, דא"כ בלא"ה אסור דהא עביד עקירה, ואפי' למה דס"ל להמג"א כן בדעת הטור, מ"מ אליבא דהמחבר ורמ"א שם בשו"ע ודאי מודה המג"א דס"ל דאפי' בחפץ של נכרי נמי אסור בביתו של ישראל וא"כ להלכה אנו אין לנו אלא דברי השו"ע בפרט בדבר שהמחבר והרמ"א קיימו בחדא שיטתא, ועוד נ"ל מדקדוק לשונו של המג"א שכ' וז"ל דאם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ של עכו"ם, משמע דדוקא התם שהנכרי מוציא החפץ מרשותו של ישראל יכירו שבאמת הוא של עכו"ם משא"כ היכא דעושה מלאכה אחרת בביתו של ישראל דל"ש זה אסור אפי' אם החפץ הוא באמת של עכו"ם ועיי' בסי' ש"ה ס"כ לענין חליבת בהמה די"א שצריך לקנותו מן הנכרי בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל, ולכאורה כיון שהוא בביתו של ישראל א"כ אין חילוק אם הוא של נכרי או לא מתוך זה משמע קצת דאם החפץ הוא של נכרי אזי אין חומרא בביתו של ישראל, אבל ע"כ א"א לומר כן דהא המחבר והרמ"א ע"כ לא ס"ל כן ברסי' שכ"ה שהבאתי, ועכצ"ל דהתם עיקר ההיתר משום צעב"ח כמבואר בשו"ע אלא משום דכל כמה דמצינו למיהדר אהתירא טפי מהדרינן וא"כ נהי דלא פלטינן ע"י קניית החלב מהאיסור במה שהוא בביתו של ישראל מ"מ פלטינן מיהת עי"ז שאין המלאכה נעשית בשביל ישראל, ועיי"ש במג"א ס"ק י"ג וי"ד, ושו"ר בנשמת אדם כלל ג' בדין מי שיש לו בר"ה וכיו"ב שהביא בשם הגהמיי"ר פ"ו שרבנו שמחה אוסר מלאכה בביתו של ישראל אפי' אין הישראל נהנה ממנו וסה"ת מתיר וכן בתה"ד שמביא שם מתיר דאפי' בביתו של ישראל מותר להניחו לעשות מלאכה שאינה שייכת לישראל עיי"ש ותימא שלא הביא מהאי דסי' שכ"ה מוכח דעת המחבר והרמ"א כמש"כ, ועיין בקו"א שבשו"ע תניא סי' רנ"ב שהעלה להלכה דלא מיתסר אפי' בביתו של ישראל אלא בחפצים של ישראל משום דכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו משא"כ כשהאמת אינו כן, ל"ח כלל שיאמרו שהם של ישראל עיי"ש שהביא גם דברי המג"א ברסי' שכ"ה ואני עומד ומשתאה נהי דהמ"א כתב כן בדעת הטור, אבל המחבר והרמ"א לא ס"ל כן כמש"כ גם המחהש"ק שם, ע"כ כראה ברור דאם הוא בביתו של ישראל אין היתר אפי' אם החפצים הם ממש של נכרי וכש"כ היכא דאינם של נכרי, אלא שמכרם לו במכירה של הערמה, וכל ימות החול הם של ישראל ונראה דבזה כו"ע מודו דבביתו של ישראל אסור דכל עיקר טעמייהו של המקילין היא מטעם המבואר בשו"ע הרב בקו"א סי' רנ"ב הנ"ל כיון שבאמת הם של נכרי ל"ח כלל שיאמרו שהישראל ציוה לו לעשות בשבת וכ"ז אם הם של נכרי באמת משא"כ אם הם של ישראל בימות החול ולא נמכרו לנכרי אלא על יום השבת שוב יש לחוש כיון שיראו שכלי ימות החול הם של ישראל ולא יעלה על הדעת שמכרם לנכרי על יום השבת כנ"ל ברור ע"כ אם הוא בביתו של ישראל אין להתיר כלל

אמנם אם המכונה מאשין עומדת בבית שאין שם ישראל נקרא עליו יש לדון אם מהני בזה מה שימכור לנכרי כל הכלים וכל החלב ע"י שט"מ באופן שהגוי עושה בשבת הכל אדעתי' דנפשי', וכבר נודע בשערים מה שהאריכו רבותינו האחרונים בכיו"ב לענין היתר מכירה בבריא הויז ובגוט וכה"ג אם מהני מכירה בהערמה ובמידי דמוכח בהערמתו באומדנא דמוכח אסור אפי' בדרבנן כמש"כ התב"ש בסי' תמ"ח מש"ס פ' תולין דף קל"ט ונהי דס"ל להמקו"ח בסי' תמ"ח דהא דהערמה אסורה בדאורייתא היינו דוקא היכא דנעשה כל האיסור רק שמערים דלא יהא האיסור נודע כגון בהאי דתולין את המשמרת לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים בשבת דבאמת הוא מחשב בתליית המשמרת בשביל השמרים וגם תולה בו רק שמרים הרי העושה כל האיסור רק העולם לא ידעו מהאיסור וכיו"ב כל כה"ג משא"כ במכירה לא איכפת לן במה שמערים כיון שאין האיסור רק בשלו וכשמקנה בקנין לנכרי הרי ע"כ יצא מרשותו ע"י קנין בזה לא איכפת לן בהערמה עיי"ש מ"מ הרי מבואר ברא"ש פ' תולין שם דאפי' בדרבנן אין כל הערמות שוין דיש הערמות בדרבנן דאסור לכו"ע כי הא דפ"ב דביצה מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וכיו"ב אלמא אפי' בדרבנן דלכו"ע הערמה שרי מ"מ היכא דמוכח בהדי' אסור אפי' בדרבנן א"כ י"ל הה"ד לענין מכירה ע"י הערמה אע"ג דלשיטת המק"ח הנ"ל לא איכפת לן אם היא ע"י הערמה מ"מ היכא דהערמתו מוכחת על גוף המכירה דאינה אלא מילתא בעלמא לכו"ע לא סמכינן אמכירה כנו אפי' באיסור דרבנן והכא אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה דאין דרך למכור המכונה והכלים שקנה בעסק פרנסתו ואינו דומה למכירת חמץ דהתם מה איכפת לי' אם הנכרי יקיים החמץ לעצמו וישלם לו כל דמי שיווי המקח משא"כ הכא ל"ש זה ואפי' אם נימא כיון שאין מוכרו לו אלא ליום השבת לא מוכח הערמתו כיון דבשבת בלא"ה א"א לו לישראל לעסוק במלאכתו, א"כ מהיכ"ת לא תהי' המכירה מכירה מעליותא מ"מ הא גופא הוי הוכחה על הערמתו מה שעושה כן כמה פעמים בשנה שמוכר וחוזר וקונה ומוכר וחתר וקונה אפשר כל כה"ג הוי הערמה דמוכח דאסור לכו"ע אפי' באיסור דרבנן והרי מרן הגה"ק בתשו' דב"ח ח"א סי' ז' שהתיר ע"י שט"מ בגוטמר אינו אלא משום דזולת זה היו באים לחילול שב"ק ע"י עצמם וס"ל דקיי"ל כרבי דמותר לעבור איסור קל כדי שלא יבא לידי איסור חמור, יעויי"ש. והעלה שם דבמקום דל"ש זה שיבא לידי איסור חמור אין להתיר ובנ"ד ל"ש זה מטעם שיתבאר עוד להלן בס"ד ועוד אני אומר על כל מיני מכירות כאלה כיון דברור הוא דבדיני ערכאות אין מחזיקין מכירה כזאת לשם מכירה כלל כמש"כ גם במקו"ח סי' ת"מ עיי"ש, א"כ מי פתי יסור הנה לעשות משא מתן עם הנכרי באופן שלא יהא אפשר לו להוציאו בערכאות אם יופסד וכיו"ב, וא"כ אין לך הערמה דמוכח יותר מזה, ובשלמא בחמץ מהני שפיר מכירה כזו כיון דאם לא ימכרנו עד"ז בלא"ה יהא החמץ אסור בהנאה וא"כ אין לו מבוא באופן אחר אלא שימכרנו לנכרי באופן זה משא"כ הכא כיון דהדבר בעצמו לא יהא נאסר אם לא ימכרנו אין דרך כלל למכור דבר גדול כ"א באופן שיהיה באפשרותו לקיים המקח ע"י דיניהם ומדלא עבד הכי מוכח דלא עביד אלא לשם הערמה ואפשר דכל הערמה כה"ג אליבא דכו"ע אסור, תו יש לדון בזה דאפי' אפ"ל דבעלמא מהני מכירה ע"י הערמה מ"מ בעסקים שבשבת דהאיסור הוא משום דמחזי כשלוחו של ישראל מה מועיל במכירה זו אכתי מיחזי כשלוחו והנה כבר עמד השואל והקשה כך בהשו' בית שלמה חאו"ח סי' ל"ו והוא ז"ל השיב דעכצ"ל במכירה ע"י הערמה יצאנו מידי מ"ע דאל"כ אכתי תיקשי לענין מכירת חמץ בהערמה אמאי ל"ח למ"ע שיאמרו שהיא של ישראל ועובר בב"י ולפענ"ד אין זה כלום דהא מבואר ברי' סי' רמ"ג דמקום שכבר נתפרסם שדרך להשכיר מרחץ בקבלנות ל"ח למ"ע שיאמרו דע"י שכ"י הוא עושה וא"כ ה"נ במכירת חמץ כבר נתפרסם בכל תפוצות ישראל שהדרך למכור החמץ ע"י שט"מ ל"ש שוב חשש מ"ע וגם בלא"ה לק"מ דגבי חמץ מהיכ"ת לחשוד אותו הא לא נעשה עמו שום דבר משא"כ הכא שרואין את הנכרי עוסק בהעסק שהי' ע"ע עסק של ישראל שפיר שייך מ"ע ואינו דומה כלל