ערוגת הבושם על או"ח קד

לעשות מלאכתו בביתו של ישראל א"כ תיקשי לך מהירושלמי הנ"ל אומנים נכרים העושים מלאכה בביתו של ישראל אסור, והתם נמי נימא כן, א"ו דל"ש לומר כן בנ"ד, ותו אי אמרת דקנהו ע"י שבח כלי א"כ הו"ל כמוכרו לו בשבת ולא עדיף מהאי דסי' רנ"ב דאין מוכרין לנכרי בע"ש, אא"כ יצא מפתח ביתו מבעו"י דס"ל לכמה פוסקים הטעם משום דהנכרי קונהו בשבת, והו"ל כמוכרו בשבת מכש"כ הכא, וגם עיקר הדין אי מלאכתו של נכרי בשל עצמו אסור בביתו של ישראל היכא דאין הישראל נהנה מאותה מלאכה כלל, הוא תלי' באשלי רברבי כמבואר בהגהות מיימוני רבה פ"ו מה"ש והובא בנש"א כלל ג' דרבנו שמחה אוסר מלאכה בביתו של ישראל אפי' אין הישראל נהנה ממנו, וסה"ת מתיר וכן בתה"ד שהובא שם התיר אפי' בביתו של ישראל מלאכה שאין לו לישראל שייכות בגוי' ובאמת מפורש יוצא בשו"ע סי' שכ"ה דאפי' בחפצים של נכרי נמי מיתסר דמה"ט אסור ליתן לנכרי בשבת חפצים שדרך להוציאן אפי' עומד בפנים ואפי' בחפצים של נכרי שהרואה א"י שהיא של נכרי עיי"ש הן אמת שהמ"א סק"ד שם ס"ל בדעת הטור דאם החפץ של נכרי מותר עיי"ש, אבל אליבא דהמחבר והרמ"א גם המג"א מודה דאסור ואין מקום לנטות מזה למעיין שם, וא"כ אנו אין לנו אלא דברי השו"ע וראיתי בשו"ע התני' סי' רכ"ב בקו"א שהעלה להלכה דלא מיחסר בביתו של ישראל אלא דוקא חפצים של ישראל דלכשיודע שהחפצים הם של ישראל יאמרו שמסר לו בשבת משא"כ כשהאמת היא שהחפצים של נכרי ל"ח כלל שיאמרו שהם של ישראל, והביא ג"כ מדברי המג"א הנ"ל ואני עומד ומשתאה דהא המג"א לא כתב כן אלא בדעת הטור אבל דעת השו"ע והרמ"א מבואר שם דאין חילוק בזה ועיי' במחהש"ק, ותו אפי' לפי דברי התניא הנ"ל ל"ש זה אלא אם החפצים הם באמת של נכרי לחלוטין וישארו ברשותו גם אחר השבת משא"כ בכה"ג בנ"ד אפילו אם לו יהיה דהגוי קנה החפץ בשבח כלי מ"מ לא פלטינן ממרה"ע הנ"ל ולענ"ד משמע כן גם מדקדוק לשונו של המ"א שכ' ת"ל דאם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ של עכו"ם, משמע התם דוקא שהרואה שמוציאו, ממילא יבין דהחפץ הוא של עכו"ם ולא יעלה על דעתו כלל שהי' של ישראל ומכרו לו, משא"כ בעושה מלאכה בעוד החפץ בביתו של ישראל מודה המג"א דאסור אפי' אם היא באמת חפצו של נכרי וכש"כ בכה"ג שלאחר השבת חוזר החפץ להיות ברשות ישראל ע"כ אם הוא בביתו של ישראל אין להתיר כלל, ודע דמש"כ התוס' בכריתות דף ט' ע"א בד"ה גר תושב וז"ל מכאן פסק ר"י שמותר להניח לנכרי לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו אין עניינו לנ"ד התם מיירי במלאכה דל"ש בו מרע"י שיאמרו מלאכת ישראל היא כגון שתופר בגד לעצמו, או מבשל קדרה לעצמו באופן שנראה בעליל דאין לישראל שייכות בגווי' אבל כל היכא דיש לחוש מפני הרואים שיאמרו שעושה מלאכת ישראל בכה"ג קאמר הטו"ז ברסי' רמ"ד דאסור ועיי' במרדכי פ"ק דשבת ע"כ נראה בנ"ד אין מקום להתיר בזה בביתו של ישראל

ואפי' אם משכיר להאגיזעללען חדר מיוחד לעשות בהם מלאכתן מ"מ אכתי לא פלטינן מאיסור המרמי הנ"ל, ואינו דומה להא דלא מצינו שאסרו חכז"ל להשכיר חצרו לנכרי ולדור עמו משום שהנכרי יעשה מלאכה בשבת ויחשדו לישראל התם ליש מראית עין כיון דידוע דהנכרי בעצמו דר שם והדבר ידוע דהנכרי צריך לעסוק במלאכות לעצמו מהיכ"ת יחשדו' שעושה מלאכות בשביל ישראל, וכך מה שהתיר בתשו' דב"ח מהדו"ת סי' כ"ז מכירת שחת ומספוא לבהמות ע"י שימכרו לגוי בע"ש ביוחד לו מקום מע"ש ואח"כ מותר לגוי הזה למכור גם זה אינו דומה לנ"ד דשאני הכא כיון שהגזעללען מחזירין המנעלים לאחה"ש לישראל, אם כן נראה בעליל שכל מה שעשו בשבת לצורך ישראל עשאום, ושייך מרע"י טפי ככל העושה מלאכה בביתו של ישראל משא"כ בהאי דדב"ח הכ"ב

מיהא לפי"מ דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' רמ"ד גבי מכס דבהפסד גדול ל"ח לאיסור שאינו אלא משום מרע"י ואפי' קובע לו מלאכתו בשבת א"כ נהי דכ' הטו"ז שם בסק"ו דדוקא בעסק גדול כהאי דהתם מ"ם אם עי"ז לא יזדמנו לו עוסקים באומנת גם בימות החול כמובן וא"כ כל עסק פרנסתו מיתלי תלי וקאי בזה הי' ראוי לחפש אחרי כחא דהתירא מ"מ כראה דלפי שיטת הרב"י והמג"א שם כא התירו אלא בענין שיש לחוש אי לא שרית לי' אתי לאתויי' לידי מלאכה דאורייתא א"נ כהאי דמטבע של מלך דהו"ל כמציל מידם, וזה ל"ש בנ"ד כמובן א"כ קשה ג"כ להתיר בזה, ומ"מ נראה דאם משכיר חדר מיוחד להגעזעללן לעשות בהם מלאכתן והגעזעללען הנ"ל דרים בחדר הזה כל ימות השבוע בער שכירות, באופן שנראה בעליל שהבית דירה הוא של נכרי הנ"ל בכה"ג נראה להתיר דבזה ודאי ל"ש שוב צ"ע כלל, דהו"ל מלאכת תלוש בביתו של נכרי דמותר בקבלנות לכו"ע, וכ"ז שלא יהא באופן הערמה בעלמא דכבר ביארנו במקו"א באריכות דכל כה"ג לא מהני מכירה או שכירות של הערמה ואיכמ"ל בזה

ושו"ר בס' אורחות חיים מהרב דספינקא ז"ל שנדפס לפני איזה שנים הביא שם בשם ס' שו"ת שמלת בנימין שהתיר בעת הצורך ענין שאלה כזו ממש ואין הס' תח"י עיי"ש מה שהצריך עוד לעשות הכרזה ג"כ שהוא בקבלנות וגם שלא יבא ישראל בתוך החדר ובדלת סגור שלא ירגישו העוברים בשוק דהגוי עושה בשבת וכפי הנראה לא התיר אלא באקראי בעלמא ולא בקביעות ולפענ"ד הדבר ברור שאין להתיר כלל אלא עפ"י מש"כ

סימן מ"ט

שלוכ"ט ושמחת עולם, עד תאות גבעות עולם, תבאתה לראש ידי"נ ורב חביבי בר פחתי ובריבי הרב הגאון המופלג בתוי"ש איש חמודות בנש"ק כקש"ת מה"ו שלום סופר שליט"א האבדק"ק ברעזנא יע"א

ע"ד אשר התייעץ עמי בענות צדקו במה שנקרא מעכ"ת להכשיר רחיים לטחינת חטים של פסח ומעכ"ת מנע עצמו מזה על אשר אין רצון הבעלים ישראלים לשבות ביום ש"ק ויש מתרעמים ואומרים שמעכ"ת עושה עולה בזה, הנה מבואר במג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' דאם הישראל נותן חטים לעכו"ם בע"ש לא שרי אלא בתנאי שלא יעמוד ישראל אצלו, דאז מחזי כשלוחו וכתו"ש סס"י ל"ז ובחטים של פסח א"א דלא סגי בלא"ה שהישראל צריך שיהי' יושב ומשמר וא"כ אין מקום להתיר כלל ושם התיר במג"א אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח דאז רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ, והמג"א לשיטתו דס"ל דטחינת חטים ברחיים של מים, וה"ה ברחיים של קיטור, אינה אלא שבות וה"ל שבות דשבות, אבל כבר חלקו על המג"א בזה ועיין באבן עוזר סי' שכ"ח הביא ראיות ברורות דטחינה ברחיים של מים נמי חייב חטאת, ועיקר ראיות המג"א מהתוס' שבת י"ח כבר תלו עליו כל שלטי הגיבורים ומחהש"ק והידא"פ כתב לתרץ שפיר ולדידי צ"ע לפי דבריהם לא הוי צריך לאסוקי בש"ס, דלב"ש אע"ג דלא עביד מעשה אסור דהא י"ל ב"ש נמי לא אסרו שביתת כלים אלא בדעבדי מעשה וכדהוי