ערוגת הבושם על או"ח קג

ממש. ואם כן שפיר יש לצדד להקל בנ"ד

ותו יש סניף להקל לפי מה דמבואר במרדכי בשם מהר"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' רמ"ד גבי מכס דבהפסד גדול מקילי' במידי דאינו אלא משום מרה"ע, ה"נ י"ל בנ"ז, והגם דבתשו' מהרש"ל סי' ק' שהביא המג"א ס"ק י"ז ס"ל דוקא משום פסידא גמור דמפסיד משלו אבל מניעת ריוח לא התירו בעובדא דידי' במי ששכר מהשר בישול מלח, נראה דהרמ"א לא ס"ל כן דהא למד דין ישראל הממונה על מטבע של מלך מהך דין של השוכר מכס, וצ"ע על המג"א שלא הרגיש דהרמ"א לא ס"ל כמהרש"ל, וצ"ל דהמהרש"ל נמי ל"ק אלא בשכירות מלח דאינו אלא פרקמטי' בעלמא, אבל במי שהעיקר הפרנסה שלו הוא מזה העסק י"ל דלכו"ע אין דינו כמניעת ריוח בעלמא, וא"כ ל"פ המהרש"ל והרמ"א ושו"ר בתשו' רד"ם סי' ט"ז הביא ראי' נכונה דכל שהוא עסק פרנסתו הו"ל כמו פסידא מתשו' מהרי"ק סי' קל"ב שכתב דהמחזיק עסק כגון חנות ובא ישראל אחר ושכר החנות מקרי רשע אפי' לשיטת ר"ת דבמציאה לא מקרי רשע, מ"מ במחזיק חנות דהוא אומנתו ופרנסתו מודה דהוי גזל וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף קנ"ד בד"ה נכסי נכרי עיי"ש וכן צידד בתשו' מהר"ם שי"ק סי' צ"ה דאם עי"כ שלא יוכלו להתיר לו זאת יצטרך לבטל מכל העסק גם בימי החול הו"ל כמו מכס והכאת מטבע לא חשו לאיסור שהוא משום מרה"ע יעו"ש, וא"כ בצירוף כל הנ"ל מטינא שיבוא מכשורא

אמנם אחרי כתבי כ"ז לא נתקררה דעתי בזה דכבר הערתי במק"א דבאיסור שבת כיון דאיסור מרה"ע הוא משום דמחזי כשלוחו, לא פלטי' מזה ע"י הערמת מכירה או שכירת דעכ"פ אכתי מיחזי מיהא כשלוחו, גם מ"ש לעיל לדמותו למכס שבסי' רמ"ד גם בזה יש לשדות כרגא עפ"י מש"כ בתשו' הנ"ל

ע"כ נ"ל להלכה למעשה א"א לסמוך בזה על הערמת שכירות הבית ומכירת החפצים לנכרי אלא באופן שהפועלים נכרים ישכרו להם בית בפ"ע שיהי' מושכר להם על שמם, ושם יוכלו לעסוק במלאכתם ביום השבת, שלא בביתו של ישראל שעוסקים בו כל ימות החול, ואפי' אם כלי האומנות הם של ישראל מ"מ מותר להשכיר או להשאיל להם כליו בע"ש עפ"י אופנים המבוארים בסי' רמ"ו ע"ש ובאופן זה ממילא מתפרסם נמי דהנכרי עושה כן בקבלנות ואדעתא דנפשי' עביד

ועובדא כה"ג אתי לידי פה עירנו, והתרתי עפ"י דרך זה, אבל לא בבית מלאכתו של ישראל שעוסקין כל ימות החול, ואם כי אולי קשה להשואל לעשות הוצאה כזו, אל יחוש לזה כי מאן דיזיף שבתא פרע שבתא, וכל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו משאלותו, והשי"ת יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומתורתו יראנו נפלאותיו, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראינו אותותיו

כעתירת לונ"פ אחיך כו"ח באה"ר ואה"ע

סימן מח

המשליך קרחו כפתים יברך בכל הימים ובכל העתים, את מע"כ תלמודי הרב החריף המופלג בתוי"ש מו"ה חיים ליב דייטש נ"י דומ"ץ בק"ק מאקווע יע"א

ע"ד שאלתך שתצעת לפני ביקרת מכתבך אודות אשר ניתן פקידה משרי העיר שכל אומן שיש לו פועלים בעלי מלאכה לא יעשו מלאכה בביתם רק אצל האומן שקורין מייסטער מטעמים הידועים, להם, והנה איש א' מבני קהלתכם יש לו מסחר מנעלים ויש לו ג"כ כמה אומנים עושי מלאכה ויש לו בית וחצר שלו ומוכרח ליתן להם חדר א' בחצר שלו למלאכתם ועתה נפשו לשאול הגיע מה יעשה בשבת כי אם לא יעשו מלאכתם בשבת לא ישארו אצלו גם בחול, והנה תשלימון של מלאכות המנעלים הם מכל זוג מנעלים כך וכך. ולפי דבריו דבר זה מפורסם הוא לכל שאין דרך לעשות מלאכה הנ"ל ע"י שכורי יום כ"א בקבלנות שכירי חודש או מכל זוג מנעלים ונפשך בשאלתך באיזה דרך אפשר להמציא לו היתר בזה

והנה לפי דבריך שמנהג בעלי מלאכות הנ"ל לשלם לבעלי אומנים הנ"ל בקבלנות שכורי חודש אני תמה עליך איך ס"ד שיהי' מותר באופן זה, הא מבואר בש"ע סי' רמ"ד ס"ה ברמ"א דאפי' לדעת הרמב"ם שהיא דיעה ראשונה שבשו"ע דמתיר בשוכר גוי לזמן, היינו דוקא ששכרו למלאכה מיוחדת אבל שכרו לכל מלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות לכו"ע אסור ומבואר שם במג"א ס"ק ט"ז הה"ד אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לעשות בשבת וא"כ אי הוא שכיר חודש פשיטא דאסור לכו"ע ולא עוד אלא דאם מקצת אומנים דרכן לשכור באופן זה, שוב אין היתר גם אם זה רוצה לשלם שכרו בעד כל זוג מנעלים שגומר דעכ"פ אית בי' משום מרה"ע כיון דהרואה עושה מלאכה לא ידע באיזהו אופן הוא מושכר לו, אבל כמדומה שבלא דקדוק כתבת זה ורצית לומר שמנהג להשכיר עצמם לכל חודש באופן שלא יוכל לחזור בו בתוך החודש אבל מ"מ תשלומין של המלאכה הוא על כל זיב מנעלים כך וכך זהו ודאי קבלנות גמורה דשרי עפ"י דין, דאמרי' בי' נכרי אדעתא דנפשי' קעבד אפי' אם מגיע גם לישראל טוה"נ ממה שעובד בשבת תה פשוט בכל הפוסקים ובנודב"י מהדו"ת סי' ל"ח האריך לבאר זה יעיי"ש, אמנם כ"ז בביתו של נכרי אבל אם הוא בביתו של ישראל מבואר בסי' רמ"ד שם דבביתו של ישראל אפי' בקבלנות אסור, והיא מהירושלמי שהביאו התוס' בספ"ק דע"ז ובפ"ק דשבת והוא מוסכם מכל הפוסקים ואני תמה עליך במש"כ דלפימש"כ הנוב"י לבאר דאפי' כשהוא ג"כ טוה"נ של ישראל שייך אדעתא דנפשי' קעבד א"כ ממילא ל"ש בנד"ד כל מה שכ' בשע"ת סי' רמ"ג אף שהוא בביתו של ישראל, וכל זה שלא בהשגחה, דודאי פשוט ומבואר דכל שהוא בביתו של ישראל לא מהני מה שנתפרסם שדרך בני אותו מקום ליתן מלאכה זו בקבלנות דוקא ולא ע"י שכירי יום דהא בעורות לעבדן וכלים לכובס פשיטא דמדרך כו"ע לעשות בקציצה, ואפי' בסתמא. נמי היינו קציצה כמבואר במג"א סי' רנ"ב סק"ו ואפ"ה בעינן שיעשה הנכרי מלאכתו בביתו דוקא, ולא בבית ישראל, ומש"כ דלפימש"כ הרמ"א בסי' רנ"ב דיחוד לו בית מהני א"כ כש"כ די"ל כן בכהנ"ל דשכירות מהני אין עניינו לכאן דהתם קאי אהא דאין מוכרין לנכרי אא"כ יוציאו מפתח ביתו מבעו"י וס"ל להמרדכי הטעם משום דאין הנכרי קונהו אלא במשיכה, והו"ל כמוכרו בשבת ומשו"ה מהני יחוד לו בית וכ"ז מבואר שם, משא"כ בעושה מלאכה בביתו של ישראל דאפי' אם קנהו נכרי מבעו"י ועושה מלאכה בחפציו של נכרי נמי אסור בביתו של ישראל, א"כ יחוד לו בית לא מהני מידי, ומש"כ דהכא אפי' קנין לא צריך דהא דאומן קונה בשבח כלי היא ספיקא דדינא כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' ש"ו ובנתיבות שם הביא בשם הרשב"א דהטעם דאין אומן קונה משום דמשביחו אדעתא דבעה"ב ומקנהו לבעה"ב א"כ בכה"ג י"ל דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כמו בסי' תמ"ח, א"ד, משמע דר"ל דאם החפץ של נכרי מותר