ערוך לנר סנהדרין קלט

עיין בר"ן שתירץ על זה דמטעם זה באמת חזרו רב פפא ורב אשי וסברי דברייתא אם לא נאמר קאמר עיין שם אכן צ"ע דהא למ"ד בתר למד אזלינן לק"מ כמה שכתב הוא בעצמו וא"כ למה חזר ר"פ הא הוא סבר בזבחים שם דבתר למד אזלינן:

שם בא"ד. תימא בפר העדה מנ"ל כיון:

עיין מש"כ התוס' ביומא (דף ס"ח) לתרץ זה. ולולא דבריהם היה נלענ"ד לומר דאפשר שאין נדון דלפנינו דומה לשאר דבר הלמד בהיקש או בגז"ש דלא נוכל לילף מדבר דבר שלא נאמר בגופו רק בא לו ע"י היקש או גז"ש ממקום אחר אבל הכא לא ילפינן מהיקש או מגז"ש רק שהאי מחוץ למחנה שנאמר בו פירושו חוץ לג' מחנות וכי ילפינן מיניה לדבר אחר מדבר דכתיב בגופיה ילפינן ולא מדבר שבא לו ממקום אחר בהיקש או גז"ש. ובזה יתורצו ב' קושיות התוס' אלו וגם שאר קושיות שהקשו ביומא שם:

שם ד"ה פגול. מיהו קשה דלא חשיב פסול יוצא:

פירוש אם הוציא הדם זריקה אל מחוץ למחנה אבל אין לפרש אבשר פרים דבהני אין פוסל יוצא דזריקה מועיל להם כיון שסופם לצאת דלא גרעו מקדשים קלים ובאימורים בלא"ה לא פוסל יציאה כמש"כ הרמב"ם (פ"א מה' פסולי המוקדשין). ובעיקר קושיתם י"ל כיון דמחנה א' גם בשחוטי חוץ יש וא"כ כי ילפינן מפרים לא ילפינן רק לחוץ מחנה ב' וג' ולדעת הר"ן רק חוץ למחנה ג' ולכן א"ש דבשלמא לענין פסול פגול קאמרינן בגמרא שפיר דיותר דומה לשחוטי חוץ דבשניהם אין המחנה שנאמר בו פוסלו בפיגול משא"כ בפרים שראוים להתפגל על ידי אותו מחוץ למחנה שנאמר בו דאם חשב לזרוק דמו או להקטיר אימוריו מחוץ למחנה ב' או ג' נעשה פסול ע"י אותו מחוץ למחנה אבל איך נאמר כן לענין פסול יוצא הא חוץ למחנה א' דהיינו חוץ למחנה שכינה כבר כתיב בגופיה ולא נצרך לילף מפרים וחוץ למחנה ב' וג' גם בפרים לעולם אינו פוסל ביוצא דכבר נפסל משיצא חוץ למחנה א' דהיינו חוץ למחנה שכינה ולכן לענין ילפות מחנה ב' וג' מפרים לא שייך הך פירכא דפסול יוצא:

שם דף מ"ג ע"א בגמרא שאם מת באבן א' יוצא:

א"ל דאכתי ל"ל הך קרא לזה הא כבר כתיב גבי מולך עם הארץ ירגמוהו באבן וכן גבי אוב וידעוני והם מוקדמין בקרא להך דמקלל שמא אין מוקדם ומאוחר בזה והך דמקלל נאמר בראשון וכיון דכבר כתיב במקלל לדרשה הדר כתיב גם באלו אף שאין נדרש בזה כלום וכן צ"ל ג"כ לענין אבנים שנכפל ג"כ בתורה גבי ע"ז ונערה המאורסה שלא לצורך והכי אשכחינן כמה פעמים בגמ' וגם א דלא לכתוב לא אבן ולא אבנים וממילא ידעינן מפשטות דורגמו בין אבן א' בין ב' אבנים דמהיכי תיתי למעוטי חדא מהני די"ל דה"א מדכתיב יד העדים כו' דדוקא ב' אבנים בעינן דלא הוי מוקמינן קרא באותו אבן עצמו כתירוץ התוס' דדוחק הוא לכן צריך לכתוב אבן וממילא צריך לכתוב גם כן אבנים:

שם לא אמרינן ליה זיל וליתיה וליקטיל נפשיה:

יש להסתפק אם גם חרב שהורגים בו אנשי עיר הנדחת בא משל ציבור דהא התם לא שייך הך טעמא דבלא"ה ממונם אבדו ואם נאמר כיון דבשעה שנהרגין כבר נגמר דין העיר להיות כל שללה כליל וא"כ יכלו להנות בדבר ממנה ולקברו כיון דדינו בשרפה אכתי שייך ספק זה גבי הרוגי מלכות דאמרינן (לקמן דף מ"ח) דנכסיהן למלך אם בא משל ציבור כיון דלאו מדידיה מייתינן אלא משל מלך כיון דבשעה שנגמר דינו למיתה כבר נעשה כל רכושו של מלך. וצ"ע:

שם אמר תיבעי לך:

לפי הנראה מהסוגין בעיא זו לא אפשיטא ומדין ספק נפשות להקל היה לנו לפוטרו ולא הבנתי דעת הרמב"ם שפסק דאין משגיחין בזה (פ"י מה' סנהדרין) ע"ש:

שם ע"ב במתניתן ומניין שכיפר לו וידויו:

א"ל דמנ"ל אש דהוידוי מכפרת דלמא המיתה דוקא היתה מכפרת והא דביקש ממנו לא היה אלא שלא להוציא לעז על הגורלות כדאמרינן בגמרא די"ל כיון דעכ"פ בעכן היה מיתה עם וידוי א"כ אין לנו למילף אלא שיכפר מיתה עם וידוי:

שם בגמרא שנאמר אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי:

פי' כל א' מהני תיבות משמע א' דאנכי לחוד ג"כ הודאה הוא כיון דהגורל לא היה רק למען דעת את החוטא. והא דמקשו התוס' הא דלא מרבינן חרמים הרבה היינו למ"ד לעיל כהנה וכהנה כ"ד וא"כ ה"נ נימא עשיתי א' כזאת א' הרי ב' וכזאת ב' הרי ד' זה למ"ד הראשון דג' חרמים היו ולמ"ד דה' היו נרבי ט' כה"ג ואהא תירצו לפי שלא היו כ"כ מלחמות במדבר אבל ב' היו לר' חנינא וד' לר' יוחנן כמש"כ הר"ן כן נלע"ד פי' הגמרא ותוס' וזהו דלא כמהרש"א בח"א:

שם מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן:

הקשה הר"ן מנ"ל למעט קודם עבירת הירדן דלמא אפכא לאחר שעברו לא נענשו עוד ע"ש מה שתירץ ועוד י"ל דמוכח כן מהך דעכן דאל"כ למה לא נענש עד השתא ועוד אתי שפיר לפי סברת רש"י דדוקא משעה שנעשו ערבים זה לזה שייך לענשן על הנסתרות דלמה יענשו על דבר שלא היה בידם למחות:

שם ברש"י ד"ה עד שעברו את הירדן. ושמעו וקבלו עליהם:

ובזה א"ש למה לא נענשו תיכף בעברם את הירדן כשצרו את יריחו דהא באותו פעם עדיין לא עמדו על הר גריזים דיריחו היה סמוך לירדן כנראה מהכתובים והר גריזים רחוק ששים מיל כדאמרינן לקמן (דף מ"ד) אבל זה א"ל דלא נענשו רק על אותן הנסתרות שנעשו אחר שנעשו ערבים זל"ז בהר גריזים דא"כ גם אמעשה דיריחו לא ליענשו דהיה ג"כ קודם הר גריזים כדכתבנו. ובזה א"ש מה דאמרינן לקמן (שם) דרש ר' שילא אמר לו הקב"ה שלך קשה משלהם אני אמרתי והיה בעברכם כו' דאיך שייך קשה משלהם בדברים שאין להם שייכות להדדי וגם למה לא הוכיח לו המלאך ג"כ חטא זה ביריחו כשאמר לו אמש בטלתם כו' אם גדול כ"כ. אכן לפי הנ"ל י"ל דעכן ג"כ ידע דמשעברו את הירדן נענשים על הנגלות והנסתרות ולכן מן הדין היה לו ליראות למעול בחרם כיון שידע שבודאי יודע הדבר ויגרום רעה לעצמו אכן טעה כי הוא סבר שלא יענשו רק על עבירות שלאחר הר גריזים ולכן לא יודע לפי דעתו מעל יריחו שהיה קודם לזה אבל באמת אינו תלוי בשעת עבירת הדבר ולכן נענשו. והנה התוס' כתבו לקמן בד"ה ואתם רחקתם כי היה לו להקים האבנים בהר גריזים ועיבל שסמוכים לירדן והשתא אם עשה כן לא היה שייך עוד טעות כיון שאז בשעת כבישת יריחו כבר קבלו עונש על הנסתרות והיה יכול לידע כי בודאי יודע הדבר והיינו דקאמר ליה הקב"ה ליהושע שלך קשה משלהם שאתה גרמת מעילת חרם זה כי אם לא המתנת בהקמת אבנים לא היה נעשה הדבר:

שם דף מד ע"א בגמרא וכתיב התם את בריתי הפר:

הא דלא קאמר ג"כ הכא כופר