ערוך לנר סנהדרין קמ

בעיקר היה מהך דגם עברו את בריתי כמו דאמרינן לעיל גבי אדם הראשון (דף ל"ח ע"ב) דע"ז יקשה פשיטא כקושית הגמ' ותירוץ הגמ' לא שייך על זה:

שם רבינא אמר דיניה כנערה המאורסה דבסקילה:

לענ"ד י"ל דרבינא לאפלוגי אתי דלא בעל נערה המאורסה והא דכתיב וגם נבלה להורות דבסקילה משום דלכאורה קשה קרא דהקב"ה צוה לשרוף את הנלכד ויהושע סקלו. והנה במדרש איתא דסקלו משום חלול שבת. אך דלפ"ז אכתי יקשה לר"ש דסבר שרפה חמורה ידין אותו בשרפה החמורה כדין מי שנתחייב ב' מיתות דנידון בחמורה ולכן קאמר רבינא דבאמת כן הציווי היה לסקלו דכתיב נבלה כמו בנה"מ והא דכתיב שריפה היה דוקא על אשר לו:

שם ותניא שלשים וששה ממש דר"י:

יש להבין ר"י ור"נ במאי פליגי ונלענ"ד דכל א' לשיטתו אזיל ע"פ מה שיש להבין עוד לר' יהודה דסבר ל"ו ממש מ"ש הך מנינא דוקא. אכן י"ל כיון דהך עונש בא על ישראל אודות העבירות הנסתרות של עכן שקבלו ערבות בהר גריזים כמ"ש רש"י לעיל ואמרינן בסוטה (דף לז ע"ב) די"ג פעמים קבלו ישראל ברית עליהם בסיני וערבות מואב והר גריזים וגם אמרינן שם שנכרתו בריתות של תר"ג אלפים וה' מאות ונון שהוא מספר ישראל בלא שבט לוי דלא נכלל בכלל זה כמבואר בכתובים אלמא ששבט לוי לא קבלו ערבות וא"כ לא נשארו רק י"ב שבטים שקבלו כל א' ערבות ג' בריתות ולכן מתו ל"ו איש מכל שבט ג' אנשים נגד ג' בריתות שעברו והנה המהרש"א כ', בסוטה שם דמ"ד דג' בריתות היו וקחשיב הני דסיני וערבות מואב בהדייהו ע"כ סובר כמ"ד הכא דנענשו על הנגלות קודם שעברו דאז שייך ערבות אף בסיני וערבות מואב לענין נגלות אבל למ"ד דגם על הנגלות לא נענשו לית ליה דחשבינן ברית דקודם עבירת הירדן לענין ערבות ע"ש. והשתא א"ש דר' יהודה לשיטתו דסבר לעיל דנענשו על הנגלות גם קודם שעברו הירדן א"כ שייך שפיר לומר דהיה ל"ו ממש דמתו מכל שבט ג' נגד ג' בריתות אבל לר' נחמיא לשיטתו דסובר לעיל דלא נענשו על הנגלות קודם עבירת הירדן א"כ לא שייך לדידיה ג' בריתות כמש"כ המהרש"א וא"כ ג"כ אין טעם למה ל"ו דוקא ולכן קאמר דבאמת לא היו ל"ו אלא ע"י מיתת איש א' חשוב נענשו:

שם אטו פנחס לא עביד הכי:

פי' ואיך תלה עדות זה דוקא בעשיר שהוא יהושע שכבש את הארץ הא גם פנחס ענה כן שהיה רש:

שם בתוספת ד"ה חיישינן שמא שד הוא. דוקא בשדות ובהרים:

פי' והך דיהושע ג"כ בשדה היה אף דכתיב ביריחו פי' בגבול יריחו דהא עדיין במצור היה ואפילו רחוק ממחנה ישראל היה יהושע באותו זמן כמש"כ רש"י (לקמן ע"ב בד"ה ועכשיו בטלתם) והא דהוצרך רש"י לפרש דבלילה היה הא בשדה גם ביום אין עונין כמו שהוכיח התוס' היינו משום דאם לא היה בלילה היה סימן בבואה דבבואה. כמ"ש התוס':

שם בגמרא לא צריכי דאע"ג דיהבי טעמא למילתייהו:

א"ל דלפ"ז דלא משכחת בשום גוונא דהעדים יכולים לחזור אחר שהעידו איך כתבו התוס' לקמן (דף ס"ה ע"ב) בד"ה יצאו עדים א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו עכ"ל ומה בכך הא מ"מ נהרגין די"ל דאיירי כשחזרו תוך כדי דיבור דאז אין נהרגין א"נ כשחזרו קודם שנחקר עדותן בב"ד דאז מהני ג"כ חזרה כמ"ש התוספת לעיל (דף ל"ב ע"ב) בד"ה היכי אמר ושייך בהו הזמה ואעפ"כ אין נהרגין כשחזרו אפילו לאחר שהוזמו אם היתה ההזמה קודם שנחקרה עדותן בב"ד:

שם ברש"י ד"ה אביך האמורי. תרח ואבותיו מכנען באו עכ"ל:

צ"ע דהא משם באו ולא מחם אבי כנען כדכתיבי קראי. ולולא פירושו היה נלענ"ד לפרש אביך הבא מאותן שעשו מעשה האמורי כדדרשינן במ"א והיינו שעבדו ע"ז כאמורי:

שם ד"ה וכי כל כמינה. וכי נאמן הוא דחשדינן לסהדי:

ממה דפריך בש"ס פשיטא וכן מכל הסוגיא משמע לכאורה דהקושיא היא מה צריך להשמיענו דיהרג ודלא כפי' רש"י ולענ"ד דרש"י הוצרך לזה דקושיא פשיטא לחודא לא תקשה לכאורה די"ל דאתי לאשמועינן הך דקולר תלוי בצואר העדים ולכן מקשה אהך גופא ג"כ כל כמינה וכפי' רש"י ובזה יובן הסוגיא לפי פירושו שם דף מ"ה ע"א בגמרא למימרא דרבנן חיישי להרהורא:

קשה מאי פריך דר' יהודה אדר' יהודה דלמא לעולם חייש להרהורא והא דאשה נסקלת ערומה משום דגזירת הכתוב היא אותה ולא כסותה וא"ל דהא גם בסוטה הוי גזירת הכתוב ופרע את ראש האשה ואעפ"כ סובר ר"י דאין מגלין משום הרהורא הא כבר הקשו התוס' שם בסוטה (דף ל"ח) הכי ותירצו דבשב ואל תעשה יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה וה"ז לא שייך לגבי סקילה דאם יאמרו חכמים דסנקלין אותה בכסותה והרי מן התורה אסור לסוקלה כן ועוקרין דבר מן התורה בקום ועשה. ועוד י"ל אקושית התוס' שם למה דאין מגלים לר' יהודה ע"פ מה שהקשו התוספת עוד שם לר' יהודה למה לא פורסים סדין של בוץ ויגלם כדאיתא בספרי ותירצו דלא שייך בזה ונוסרו כל הנשים ע"ש. אך דזה תמוה לכאורה דאטו משום דאין יכולים לקיים בה מצות יסור דרבנן לא יקיימו בה ג"כ מצות פריעה דאורייתא. ועוד קשה לכאורה דא"כ ברייתא דספרי כמאן אתיא דכר' יהודה לא אתיא לפי תירוץ התוס' וכרבנן נמי ע"כ לא אתיא דא"כ דאחרי סדין של בוץ פרעו וגלו מאי פריך דרבנן אדרבנן הא התם לא שייך הרהורא כלל ולכן נלענ"ד דהך דרשת הספרי אליבא דר' יהודה היא והיינו דמצוה של תורה ודאי מקיים גם אחורי הפרגוד רק משום ונוסרו תקנו רבנן שיגלו בפרהסיא ולכן כשהיה שערה נאה או לבה סבר ר"י דלא מגלין או סותרים היינו בפרהסיא אבל אחורי הפרגוד באמת מגלין ורבנן סברי דאפילו בפרהסיא מגלים ולכן א"ש מה שהקשו התוס' דלר' יהודה באמת גלו אחורי הגדר וגם א"ש מה שהקשו איך עקר ר"י גזירת הכתוב דבאמת לא עקר אך דלפ"ז פשיטא דקשה מאי דפריך ר"י אדר"י דהא אי יסקלו אותה בכסותה יעקור דין תורה בזה:

שם אמר קרא ונוסרו כל הנשים:

לכאורה י"ל כיון דלפי תירוץ זה ע"כ צ"ל דרבנן לא חיישי להרהורא וכמש"כ רש"י א"כ למה צריך בסוטה הך טעם דונוסרו כל הנשים תיפוק ליה כיון דטעם דהרהורא לית להו א"כ מאיזה טעם נעקור מצות גילוי ופריעת ראשה. וא"ל דבאמת גם רבנן הוי ס"ל הך דהרהורא אי לאו משום ונוסרו דלפ"ז מאי פריך וכ"ת ליעבד בהו תרתי דל"ל ליעביד כך כיון דמצות יסור כבר איכא ע"י מיתה וא"כ צריכין לחוש להרהורא. וי"ל דבאמת אי לאו הך טעמא דיסור גם רבנן הוו חיישי להרהורא דלמה לא יחושו לזה ומ"מ פריך שפיר ליעבד בה תרתי כיון שכבר תירץ דר"י אדר"י דהכא כיון דמקטלא לא שייך הרהורא:

ובזה א"ש ג"כ מה שי"ל עוד כיון דע"כ צריך לתרץ דרבנן ס"ל הא דר"נ דברור לו מיתה יפה א"כ ל"ל כלל הך תירוצא דבסוטה הטעם משום יסור וכאן אין לך יסור גדול מזה