ערוך לנר ראש השנה מא

שהבאתי לעיל דתנן הבוסר משהביא מים אוכל פתו בשדה וכו' הזיתים משיכניסו רביעית למאה פוצע ואוכל בשדה וכו' הרי דענבים וזיתים גם קודם שהגיעו לעונת המעשרות ראוין לאכילה וקרינן בהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגם לענין תבואת דגן מוכח כן ממתניתן דחלה (פ"א מ"ג) אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות וכו' ותבואה שלא הביאה שליש ע"ש הרי שקרינן בתבואה שלא הביאה שליש והיה באכלכם מלחם הארץ וא"כ נקרא אוכל והתוס' קצרו בראיותיהם דהוי מצי להביא ראיה גם ממשניות האלה ותימה על הפ"י שבמכ"ה נעלמו ממנו ב' משניות הללו:

שם ד"ה מנהג. תימה דלעיל נפקא לן:

הקושיא היא כמו שפי' הפ"י ל"ל ר"ע לעיל דרשה דבחריש וקציר לתוספת שביעית לילף מדרשה דהכא. ולענ"ד י"ל דאי מהכא לא ידענו רק דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש עד חג הסכות דלא קרא הכתוב שנת השמיטה רק בחג הסכות לכן צריך קרא דבחריש ובקציר דנוהג בה מנהג שביעית לעולם שהרי בזה לא נתן הכתוב שיעור. והנה לכאורה היה אפשר לומר עוד ביישוב קושיית התוס' כיון דלקמן לפי המסקנא יליף שליש מדתניא יונתן בן יוסף מועשת את התבואה לשלש שנים ולפי מה שכתבו התוס' ד"ה אלא הך תנא לית ליה דרשה דהכא א"כ י"ל דר"ע כהך תנא ס"ל ולכן צריך בחריש ובקציר ואולי דגם אי ס"ל כהך תנא ג"כ מצי לילף דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש בשביעית בשנה השמינית:

שם בא"ד. וי"ל דהך דהכא:

הפ"י הגיה דצ"ל הך דהתם וכוונת התוס' דר"ע צריך בחריש לתוספת דלפניו דלא מצי למילף מהכא וכיון דבחריש לתוספת קציר נמי לתוספת כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ט') בד"ה שהרי מדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת כן אמרינן הכא איפכא. אכן ק"ל לתירוץ ר"ת לעיל (שם) ד"ה ורבי ישמעאל דמאי דמקשה לר' ישמעאל מוסיפין על הקודש מנ"ל הוא רק על תוספת של מוצאי שביעית בזה קושייתם דהכא במקומה עומדת מאי פריך לר' ישמעאל דילמא ס"ל כריה"ג דהכא ואפילו נימא דר"ת ס"ל כתירוצם שני דהכא ג"כ קשה דאם נימא דמדרשה דהכא לא הוי ידעינן רק סחורה וביעור אבל לחרוש ולקצור לא כל שכן שלא נילף כן ממה דכתיב מערב עד ערב לתוספת שוי"ט וא"כ מה משני לעיל לר' ישמעאל ודאי יותר סברא דנילף ממה דכתיב בשנת השמיטה כל דיני שביעית ממה דניליף כן מתוספת יו"ט:

שם דף י"ג ע"א בגמרא אלא מאי אסיף קציר:

התוס' כתבו דמ"מ פשטא דקרא חג הבא בזמן אסיפה. ולכאורה צריך ביאור מה בעו בזה. אמנם לענ"ד זה הקדמה למה שכתבו בדבור שאחר זה דבקרא דבצאת השנה לחוד לא סגי אי לאו במועד שנת השמיטה ולא בארו למה לא סגי. והפ"י והט"א כתבו באריכות מה שלענ"ד רחוק לומר שכוונו התוס' לזה. אבל לענ"ד כוונתם כיון דפשטא דקרא משמע חג הבא בזמן אסיפה לכן אי לית לן רק דרשה זו לא הוי מפקינן קרא מפשטא אבל השתא דכתיב במועד שנת השמיטה דשמעינן מינה דנוהג שביעית בשמינית בא זה ולמד על זה דאתי הך קרא לדרשה דלא נימא דלמא לא עייל כלל:

שם קצירכם ולא קציר נכרי:

הט"א הקשה הרי צריך קצירכם למה דדרשינן מניה בפסחים (דף כ"ג) דחדש מותר בהנאה לר' אבוהו ולחזקיה קצירכם דכל ישראל והתוספות הקשו שם דהא צריך קצירכם למעט קציר מצוה ותירצו דהוי מצי למיכתב לדרשה זו קצירך ומדכתיב קצירכם ש"מ תרתי והרי אכתי צריך לדרשה דהכא והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דהברייתא דהקשו הכא לרב כהנא ס"ל כחזקיה דס"ל דקצירכם דכל ישראל משמע וזה גופא היא הדרשה למעט נכרי דהא נכרי אינו בכלל כל ישראל ולפ"ז לר' אבוהו דצריך קצירכם להיתר הנאה באמת לית ליה למעט נכרי ובזה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם דאין מביאין עומר מקציר נכרי וגם הרי לדרשה זו דממעטינן מקצירכם קציר נכרי יש נפקותא ג"כ שמותר לישראל לקצור קציר של תבואות נכרי קודם העומר כמו דמותר לקצור קצירת מצוה דממעטינן מקצירכם ולא קציר מצוה וגם זה לא הביא הרמב"ם אבל לפ"ז א"ש כיון דהרמב"ם ה' מאכלות אסורות (פ"ח) פסק כר' אבא וצריך קצירכם להיתר הנאה לכן השמיט דין ולא קציר נכרי ורק הדרשה דלא קציר מצוה הביא בה' תו"מ דזה אתי מקצירך כמ"ש התוס'. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הצל"ח בפסחים (שם) על הירושלמי שתירץ על הקושיא לר' אבהו מחדש תירוץ אחר דשאני חדש שקבע הכתוב זמן ולמה לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא שלנו דיליף היתר הנאה מקצירכם. ומה שתירץ דלהירושלמי קשה קושיית התוס' דצריך קצירכם למעט קציר מצוה לענ"ד אינו מספיק דהרי תירוץ התו' ודאי נכון הוא ולמה לא ניחא להירושלמי בזה. ומה שתירץ הצל"ח עוד דלכאורה קשה היאך יליף היתר הנאה מקצירכם הא ודאי בשעה שהביא קצירו אל הכהן כבר מותר אפילו באכילה דהאיר המזרח מתיר וע"כ צריך לומר דר' אבהו דדריש הכי ס"ל כמ"ד דעד ועד בכלל וחדש אסור כל היום של ט"ז ולפ"ז י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר ולכן אין למילף היתר הנאה מקצירכם עכ"ד. לענ"ד ג"כ אינו מספיק דהפלוגתא אם האיר המזרח מתיר לגמרי או לא אינו רק בזמן שאין עומר אבל בזמן הקרבת העומר ודאי לכ"ע עכ"פ כתיב לא תאכלו וכו' עד הביאכם למצוה כדאמרינן במנחות (דף ס"ח) וא"כ אכתי י"ל דילפינן מקצירכם דאפי' למצוה לא אסורה ההנאה בשעה שיביא הקציר אל הכהן. אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהירושלמי ס"ל כהברייתא דדרשי מקצירכם ולא קציר נכרי ולכן לא מיותר להתיר הנאה ואין לומר דא"כ דפליגי ר"א וחזקיה בזה אי קציר נכרי כשר לעומר מה פריך בפסחים (שם) מאי בינייהו לימא דהא איכא בינייהו די"ל דלא פריך אלא מה איכא בינייהו בהך ענינים דאיירי בהו שם אבל לענין שאר ענינים אפשר דאיכא בינייהו עוד. ועוד דבלא"ה משני שפיר והרי התוס' שם ג"כ הקשו דילמא א"ב חמץ נוקשה ולא תירצו כלום וצ"ל ג"כ הכי דבלא"ה משני שפיר:

שם בתוס' ד"ה אלא. הבא בזמן אסיפה:

כבר כתבתי לעיל לפרש מה בעי התוס' בזה. ולענ"ד י"ל עוד דרמזו בזה למה שכ' בחגיגה (דף י"ח) דנקט הגמרא שם חג הבא בזמן אסיפה והקשו מסוגיא דהכא דלא מפרש כן ותירצו דאי לאו באספך היינו מפרש כן ע"ש. וזהו מה שכתבו דאע"ג דאחר דכתיב באספך קאי אדרשה דהכא מ"מ פשטא דקרא משמע הבא בזמן אסיפה ולכן נקט בחגיגה כן:

שם ד"ה ולא. שמדורות הראשונים:

הט"א הקשה שאדרבה שמדורות הראשונים שקודם אברהם היו יכולים לאסור שהיה שלהם ולכן תירץ תירוץ אחר. ולענ"ד דברי התוס' א"ש עפ"י דברי רש"י בע"ז שכתב וז"ל ואשריהם תשרפון אלמא אילנות נמי אסירי ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה והגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאוסרן בהשתחוואה עכ"ל