ערוך לנר ראש השנה מב

ועפ"ז יש לפרש דברי התוס' שהקשו לפי מה שכתבו דיש להם במה שזרעו א"כ מה דייק מאשרות הא מה שנטעו היה שלהם והיו יכולים לאסור וע"ז תירצו דמ"מ דייק התם שפיר מדורות הראשונים שהאילנות שהיו נטועים אז כשנתנה הארץ לאברהם נתנו לו עם הארץ כדין שמי שנתן לו קרקע כל האילנות שבה נתנו עמה ואם אח"כ עבדו אותן הגוים הוי דבר שאינו שלהם. שוב ראיתי בפרשת דרכים (דף כ"ב) שהקשה ג"כ על התוס' כט"א ורצה להגיה בדברי התוס' והנלע"ד כתבתי:

שם ד"ה דאקריבו עומר. וזה היה בט"ו:

במקום אחר כתבתי יישוב לקושיא זו דהיא קשה מאד דעל מה שתירץ ר"ת כבר השיבו התוס' בקדושין (דף ל"ח) שהרי הגמרא אמר ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל ומזה נראה דפירוש דממחרת הפסח נקרא בקר של ט"ז. וזה באמת קשה מאד על ר"ת ובשם ר"י תירצו שם דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולענ"ד גם זה דחוק ע"ש:

שם ד"ה ומהיכן. דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר:

ק"ל הרי במנחות שם פליגי רב ושמואל ור"י ור"ל דלרב ושמואל דוקא בזמן שאין עומר האיר המזרח מתיר אבל בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ולר"י ור"ל אפילו בזמן דאיכא עומר התיר האיר המזרח וא"כ למה כתבו התוס' ודלא כמ"ד דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דהיינו כר"י ור"ל הרי אפילו כרב ושמואל ג"כ לא ס"ל דכיון דס"ל דלא הוי להו מהיכן להקריב א"כ ליכא עומר ובליכא עומר גם לרב ושמואל האיר המזרח מתיר וא"ע ראיתי שגם הט"א (האבני שוהם) הקשה על התוס' כן והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבדיוק כתבו דרב כר"י ור"ל לא ס"ל אבל כרב ושמואל אפשר דס"ל שהברייתא שהקשו לרב כהנא מהיכן הקריבו ולא ס"ל כתירוץ רב כהנא שהקריבו ממה דלא עייל שליש ביד נכרי יש לומר דהיינו טעמא משום דס"ל כרבי ירמיה דלעיל דאין להבחין בין שליש לפחות משליש שהרי מתשובת רב כהנא הוכיח רבי ירמיה דקים להו א"כ מסתמא היינו טעמא דחבריא דלא ס"ל כתירוץ רב כהנא משום דס"ל דלא קים להו. אמנם זה שייך דוקא לחומרא שלא היה יכולים להקריב עומר דדילמא עייל שליש ביד נכרי ולא אקרי קצירכם אבל לאכול חדש על פי זה משהאיר המזרח לרב ושמואל יהיה קולא דדילמא לא עייל שליש וראוי להקריב עומר ומשראוי להקריב לא התירה התורה רק עד הביאכם ואע"ג שלא הקריבו וכיון דכל היום ראוי להקרבת העומר לכן שפיר י"ל דחבריא כרב ושמואל ס"ל דגם אם לא הקריבו היה אסורים בחדש כל היום כיון דרק מטעם חומרא וספק לא הקריבו הוי ליה לענין חדש חומרא לאידך גיסא דילמא היה ראוי להקרבה ולא התירה התורה משהאיר המזרח אבל כר"י ור"ל ודאי לא ס"ל כיון דלדידהו אפילו בזמן דאיכא עומר האיר המזרח מתיר ולכן כתבו שפיר דרק כר"י ור"ל לא ס"ל אבל כרב ושמואל אפשר דס"ל:

שם ע"ב בגמרא מתעשרים לשעבר:

נקט לשון לשעבר משום דאיירי שלוקט בשנה שאחר שנה שהשרישו בו כנראה ממה שאמר השרישו לפני ר"ה משמע שעתה הוא אחר ר"ה. אכן לפ"ז קשה מה דאמר ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבא דה"ל למימר לשנה זו שהרי היא השנה שעומד בה:

שם ומותרין בשביעית:

הא דנקט שביעית לבסוף ובאם לאו נקט שביעית קודם ומתעשרים. י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' דשביעית דאורייתא. ולכן י"ל דברישא נקט בלשון לא זו אף זו לא בלבד במעשר אזלי בתר השרשה שיש כח ביד חכמים לתקן אלא אפילו בשביעית דאורייתא ומטעם שראיתי בת"כ אבל בסיפא שייך לא זו אף זו איפכא לא בלבד בשביעית דאורייתא אזלינן בתר לקיטה אלא גם במעשר דרבנן ועוד דבסיפא נקט שביעית בתחלה מדאורייתא:

שם בתוס' ד"ה ויצבור. ועוד מאי קשיא ליה:

הקושיא ראשונה כבר תירץ הפ"י אבל על קושיא זו לא תירץ כלום. ולענ"ד י"ל דדוקא לענין חדש וישן יש חשש ולא לענין מעשר שני ועני דממנ"פ אם ידע באיזה שנה לקט הרוב א"כ המיעוט שלקט בשנה האחרת בטל ברוב ויעשר על פי הרוב דאפילו אם מה שמפריש למעשר הרוב שבו הוא משנה האחרת מ"מ הרי חיוב המעשר תלוי במה שמעשר עליו. ועוד כיון דס"ל יש בילה הרי המעשר עצמו ג"כ נדון על פי הרוב ואי איירי שלא ידע באיזו שנה לקט הרוב אם בשניה אם בשלישית א"כ הוי ספק מעשר עני ולא צריך להפריש רק מעשר שני דהעני הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה ודי אם מפריש גם מעשר עני ומערב עם פירותיו וכמו דאמרינן לענין מעשר עני של דמאי (בדמאי פ"ד) ולכן פריך שפיר ויצבור גורנו דאם לא ידע מה הרוב אין צריך מעשר עני כלל ואם ידע מה הרוב א"צ להפריש רק המעשר של הרוב. שוב אחר כתבי זאת מצאתי בט"א (באבני שוהם) שעמד בזה ע"ש שהאריך:

שם ד"ה אחר גמר פרי. ותימה שמואל דאמר כמאן:

רש"י כבר העיר ע"ז וכתב דשמואל מצא מסתמא תנא דלא אזיל בקטניות אחר השרשה:

שם דף י"ד ע"א בגמרא אפילו תבואה וזיתים נמי:

הפ"י כ' מכאן קשה טובא על שיטת הראב"ד ז"ל שכ' בפ"א מה' מעשר שני דשליש נמי מקרי גמר פרי וא"כ מאי קאמר הכא ה"א אפילו תבואה וזיתים וצ"ע ליישב עכ"ל. ולענ"ד לק"מ דז"ל הראב"ד שם והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע עכ"ל. הרי שפרט כשזרעו לזרע דוקא דכשזרעו לזרע דהיינו לזרוע כבר נגמר פרי לצורך זה משהביא שליש שהרי בתבואה וזיתים העונת מעשר היא משהביא שליש ואם בשהגיע לשליש אינו ראוי לזרעו עדיין לא נתחייב במעשר דמעשר אינו רק בשנגדל עד שיצמח כשזורעין אותו כדאמרינן סוכה (דף ל"ו) ולכן כתב הראב"ד שפיר דבהביא שליש נגמר פרי בשזרעו לזרע אבל הכא איירי בקטניות ופול המצרי שזרעו לאכילה בזה הוי גמר פרי דוקא בשנגמר ובשל לגמרי עד שאוכלין אותו ולזה קאמר שפיר דה"א אפילו תבואה וזיתים נמי:

שם בתוס' ד"ה ה"א. תימה והא ודאי כרבנן ס"ל:

הפ"י כתב דכתבו כן עפ"י דבריהם דלעיל דכל היכא דאמרינן בתר לקיטה היינו נמי גמר פרי. ולא הבנתי דדוקא לענין ירק כתבו כן אבל בהני כיון שממתין להם עד שיתיבשו ה"ל לקיטה וגמר פרי לא בזמן אחד. אבל כוונתם נראה כיון דלשמואל הטעם שא"צ לעשר לפני ר"ה ולאחר ר"ה כל אחד לעצמו אע"ג דס"ל אין בילה כיון דהכל עולה אחר גמר פרי וכולה חדש הוא שגדל וגמר אחר ר"ה כמש"כ רש"י א"כ גם לרבנן שס"ל בפול המצרי אזלינן בתר לקיטה די במעשר אחד כיון דלקיטה היא אחר גמר פרי ונתייבש כבר ואם גמר פרי הכל בשנה הבאה הוא כש"כ הלקיטה שהיא אחר גמר פרי ולכן ביותר הו"ל לשמואל לומר דהלכה כרבנן לענין שא"צ לעשר רק מעשר אחד מלומר הלכה כר"ש שזורי שג"כ לא פסק כוותיה רק לענין שא"צ ב' מעשרות ולא מטעמיה. כנלע"ד כוונת קושיית התוס' ולכן לא הבנתי מה