ערוך לנר ראש השנה לג

דא"כ לר' ישמעאל למה לי ועניתם בתשעה למדרש לתוספת שלפניו הרי זה יכול לילף מהלכתא דעשר נטיעות. ולענ"ד שהתוס' השיבו על קושית ר"ת דבחנם דחק שאין למדין ק"ו מהלכה אכן י"ל דחדא קושיא מתרצת בחברתה דקושית ר"ת לא היה דנילף תוספת דשבת ויו"ט ויה"כ מהלכתא דעשר נטיעות דבזה ודאי י"ל דאין למדין ק"ו מהלכה אבל קושייתו היה דמפרש מה דפריך ור"י מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל ולכאורה מאי קושיא דלמא באמת לית ליה אע"כ דה"ק מנ"ל לר' ישמעאל למילף מיתור דבחריש ובקציר קולא דקצירת העומר דוחה שבת דילמא אתי קרא לתוספת כר"ע דאין לומר כיון דכתיב גבי שבת עדיף למילף מניה קצירת העומר דז"א דא"כ יקשה לר"ע מ"ט לא דרש ג"כ הכי אע"כ דעדיף למדרש לתוספת שביעית וא"כ לר"י מנ"ל וע"ז הוקשה לר"ת מה קושיא דילמא לר' ישמעאל ע"כ לא צריך לתוספת שביעית דאתי מהלכתא וע"ז תירץ שפיר דעיקר הקושיא בתוספת של אחר שביעית מנ"ל ודילמא ע"ז קאי קרא דבקציר ואין לומר דא"כ אכתי בחריש מיותר די"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל שהקשו מנ"ל לר"ע לדרוש תוספת שביעית מחריש דילמא אתי לחורש בשביעית דלוקה ותרצו מדקציר לתוספת גם חריש לתוספת ולכן י"ל דלר' ישמעאל דל"צ לתוספת דאתי מהלכתא קאי באמת ללקות אחרישה דזה לא אתי מהלכתא דעל הלכתא אין לוקין כמו שכתבתי לעיל לכן פריך שפיר לר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל דאי לא אתי ממקום אחר דילמא אתי קרא דקציר לתוספת דלאחריו ובחריש ללקות על חרישה ובזה מתורץ על ר"ת מה שהקשו התוס' עליו דאין דנין ק"ו מהלכה ומה שהקשיתי דלפי תירוצו ועניתם ל"ל:

שם בא"ד דאין דנין ק"ו מהלכה:

לעיל כבר כתבתי יישוב קושיא זו על ר"ת. אכן בלא זה י"ל עוד דלפי מה דאמרינן במ"ק (דף ד') נמסר גז"ש למילף שבת בראשית ושבת דשביעית מהדדי והנה אע"ג דרש"י כתב בשבת (דף קל"ב) דבכל י"ג מדות אין למדין מהלכה מ"מ מדברי התוס' בפסחים (דף מ"ג) נראה דס"ל דגז"ש ילפינן מהלכה שכתבו שם דילפינן לפטור נשים ממצה מגז"ש דט"ו מחג הסכות דפטורות נשים מסוכה מהלכה למשה מסיני ע"ש הרי דס"ל דגז"ש ילפינן מהלכה וי"ל דגם ר"ת ס"ל כן ולכן הקשה שפיר דבשביעית נילף תוספת מהלכה ושוב נילף תוספת בשבת ויו"ט ויוה"כ בגז"ש דשבת מניה דכולהו איקרי שבת:

שם ד"ה ור"ע. ואמאי והא אפילו ודאי יום:

הפ"י כתב ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי יש חילוק בין איסור תוספת דאינו אלא באיסור עשה ובין בהשמ"ש שהוא ספק איסור כרת. ולענ"ד התוס' שפיר קא מקשי שהרי שם בפסחים לא איירי מחיוב ופטור אלא שנה בברייתא דביוה"כ ספקו אסור ובט"ב ספקו מותר ולכן שפיר הקשו אפילו הוא ודאי יום מכ"מ הרי אסור משום תוספת. גם מה שהשיב הפ"י על קושייתם מפ' במה מדליקין כיון שיש מ"ד דס"ל לא גזרו שבות בין השמשות אף שהאי תנא אית ליה שבות בהשמ"ש מ"מ י"ל דבתוספת לית ליה שבות לענ"ד אינו ברור דאדרבה איפכא מסתברא כיון שגזרו שבות ביו"ט ואפילו בלאו גרידא כדמוכח בגמ' פ"ז שגזרו שבות שלא לדוש בחסימה ע"י נכרי למה לא יגזרו גם שבות בתוספת שבת ויו"ט שאסור בעשה מן התורה ולכן אפילו למ"ד שלא גזרו שבות בהשמ"ש משום דספק דרבנן לקולא שפיר י"ל דגזרו שבות בתוספת אלא שתוספת שלנו בעצמו ספק באשר שאם בהשמ"ש הוא לילה הוא מוקדם ואם הוא יום הוא מאוחר אבל עכ"פ אין סברא שיגרע מבהשמ"ש:

שם בא"ד ושמא משום דסגי בתוספות משהו נקט הכי:

עי' בתוס' בפסחים שתירצו תירוץ אחר ומה דלא ניחא להו שם בתירוץ זה אף דלכאורה פשוט הוא י"ל דשם אזלי ע"פ מה שכתבו בביצה (דף ל') דהוכיחו שיש שיעור לתוספת יוה"כ ע"ש וא"כ פליגי אתירוצים דהכא:

שם בא"ד וקרא לבזמן שאין בהמ"ק קיים:

ק"ל דאיך אפשר לומר כן דא"כ הלכתא ל"ל דאי לא כתיב רק בחריש ובקציר תשבות לתוספת מהיכי תיתי לחלק בין זמן לזמן. ואולי י"ל אי לאו דגלי הלכתא לאסור תוספת בזמן שבהמ"ק קיים הוי דרשינן גם לר"ע גז"ש דשבת משבת בראשית להתיר לפניו ולאחריו והוי מוקמינן קרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל להתיר קצירת העומר. א"נ י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל דיש חילוק אם תוספת מהלכתא אתי שאין לוקין אבל אי אתי מקרא דבחריש גלי קרא דשביעית מתחיל לכל דיניו משעת תוספת ולוקין עליו כמו שכתבו התוס' במ"ק במה שאמר שם יכול ילקה על תוספת שביעית ולפ"ז י"ל דלכך נמסר הלכתא גם לר"ע לומר שבזמן בהמ"ק קיים אין לוקין על התוספת דאי הוי אתי מחריש היו לוקין עליו ולהכי גלי הלכתא שלא יהיה בכלל בחריש ובקציר. אכן בפשטות י"ל ג"כ דאתי הלכתא לא לאסור זקנה ולא להתיר ילדה:

שם ע"ב בגמרא כאלו התענה תשיעי ועשירי:

ק"ק דהתינח על קרא דועניתם י"ל דר"ע דריש ליה להכי וגם על מערב עד ערב כבר כתבנו לעיל מאי דריש ביה ר"ע. אבל אכתי קשה קרא דתשבתו שבתכם מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי כל תוספת מקרא דבחריש ובקציר תשבות. ויש לומר דביומא (דף פ"א) מייתי בגמרא דרשות שונות מהיכא נפקא אזהרה לעינוי תנא דברייתא יליף מגז"ש דעצם עצם ותנא דבי ר' ישמעאל יליף מעינוי דאשת איש וראב"י יליף מגז"ש משבת בראשית ורב פפא יליף דיוה"כ עצמו איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם ופריך וראב"י מ"ט לא אמר כרב פפא ומשני דצריך תשבתו שבתכם לדרשה דברייתא דהכא לתוספת שבת ויו"ט ע"ש. ולפי סוגיא זו רב פפא ע"כ לא מוקי קרא על תוספת וא"כ י"ל דר"ע מוקי תשבתו שבתכם לאזהרת עינוי כדרשת רב פפא ובהכי א"ש מה שמקשה כיון דתנאים ילפי אזהרת עינוי מדרשות אחרות ל"ל לרב פפא לדרוש מדרשה אחרת וכי לחלוק על התנאים בא. ולפ"ז י"ל דאדרבה ר"פ בא לתרץ ר"ע האי תשבתו שבתכם מה דריש ביה ולכן מפרש דאתי לאזהרת עינוי ומסתמא ר"ע דריש כן ופליג אדרשת התנאים והוא ס"ל כר"ע. ובזה יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק ה' שביתת עשור (ספ"א) תוספת לעינוי דוקא ויליף מועניתם ולשבת ויו"ט לא ס"ל תוספת וכבר הקשה עליו הה"מ והלחם משנה כיון דפסק כברייתא דיליף תוספת עינוי מקרא דועניתם הו"ל למילף גם תוספת שוי"ט מהך קרא כדרשת הברייתא ע"ש שהלח"מ לא מצא יישוב אלא שלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמרא ותמהתי על הפ"י שרצה ליישב הרמב"ם שפסק כר"ע דלא מוקי ועניתם לתוספת עינוי ומה שפסק תוספת לעינוי אתי מדאצטריך בסוכה (דף כ"ח) האזרח לרבות נשים בתוספת עינוי מכלל דתוספת עינוי דאורייתא ומסיים דהוא הנכון בכוונת הרמב"ם. ותמוה דמלבד שאין למילף זה מהאזרח דוקא אי ידעינן כבר תוספת עינוי באנשים שייך לדרוש האזרח לרבות נשים אבל בשעדיין לא ידענו תוספת עינוי מהיכי תיתי לדרוש האזרח לתוספת מה שאינו במשמעות כלל מלבד זה במחכ"ה לא ראה שהרמב"ם עצמו הביא דרשה דועניתם לתוספת עינוי וא"כ בלא"ה לא שייך כתירוצו וא"כ קשה