ערוך לנר ראש השנה לב

חפץ שבל יוגרע מכל אחד מחלקי האדם חקו ומחסורו ולכן כמו שנקרא חוטא מי שנהנה מעוה"ז יותר ממה שהתירה לו התורה כמו כן נקרא חוטא ג"כ מי שמצער את הגוף ומונע ממנו מה שהתירה לו התורה יותר מדי כמו שדרשו רז"ל שהנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין ממה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכן אמרו היושב בתענית בלא תכלית תשובה נקרא חוטא ובאשר שחוטא האדם בימות השנה גם נגד הגוף כמו נגד הנשמה צוה הקב"ה גם למה שחטא האדם נגד הגוף עינוי בתשיעי לכפרה המתנגד נגד הנשמה כמו שצוה עינוי בעשירי לכפרה המתנגד נגד הגוף דהיינו בתשיעי בהרבות אכילה ושתיה כמו שכתב רש"י כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף ובעשירי בעינוי צום ולחשוך מהגוף כל מיני תענוגים ולכן כתיב ועניתם את נפשותיכם נפשות לשון רבים והוי מצי למיכתב לשון יחיד כמו דכתיב אם יש את נפשכם אבל רצה הכתוב להורות לנו בזה שהעינוי יהיה לשני חלקי האדם שנקרא שניהם נפש הגוף נקרא נפש כדכתיב נפש אשר תגע ואפילו גוף המת נקרא נפש כדכתיב הנוגע במת בנפש האדם והרוח חיים באדם ג"כ נקרא נפש בכמה מקומות בכתובים ואפילו אצל הקב"ה מצאנו נפש על דרך בחינה זו כדכתיב נשבע ה' צבאות בנפשו דהיינו בחייו כמו חי אני נאום ה' ובדין היה שתהיה התשובה לגוף ונשמה כאחד דאינו מועיל תשובה נפרדת כמו שביארתי במקום אחר מה שנאמר סוף יומא מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל שדימה טהרת הקב"ה ע"י תשובה למקוה כמו שבמקוה צריך לטבול כל חלקי הגוף כמ"כ בל יאמר אדם היום אעשה תשובה על חטא זה ומחר על חטא אחר אלא צריכה להיות התשובה על כל עבירות יחד ולכן גם התשובה על שני מיני חטאים נגד גוף ונשמה בדין שתהא יחד אבל זה בלתי אפשר דאם יאכל ויצום יחד בעת אחד אין כאן עינוי לא לגוף ולא לנשמה על כן חלקה התורה ב' מיני עינוים לעתות מפורדות עינוי הנשמה לתשיעי ועינוי הגוף לעשירי והקדימה תיקון הנשמה לתיקון הגוף באשר הוא חלק המעולה שבאדם אמנם למען לא יחשב זה כתשובה חלוקה שאינה דומה למקוה לכן מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי דהיינו כאלו כל אחד מב' מיני העינוים היה בתשיעי ועשירי יחד וזה רמז הכתוב במה שכללם הכתוב יחד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגם מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ואח"כ מצאתי מקצת הדברים בשל"ה ה' תשובה:

שם בתוס' ד"ה ולאפוקי. קאי כר' ישמעאל:

ק"ל איך אפשר להוכיח מזה דר' יוסי כר' יהודה ס"ל הרי בערכין (דף י"ב) פריך ושניה במוצאי שביעית היכי משכחת לה כו' ומשני הא מני ר' יהודה היא כו' ואיבעית אימא רבנן וכי קתני וכן בשניה אשארא ע"ש והרי מ"ד וכן בשניה הוא ר' יוסי דהוא שנה הברייתא שם וא"כ איך משני ואיבעית אימא רבנן הא ר' יוסי ע"כ לא ס"ל כרבנן אלא כר' יהודה לפי הוכחת התוס' ולכאורה מזה ראיה או לשיטת רש"י שהזכרתי לעיל שפי' בקדושין מה שאמר ר"י יובל קדש מתחלתו לא על ר"ה כר"י בנו של ריב"ב אלא על יוה"כ וא"כ ר"י כרבנן ס"ל וממילא י"ל ג"כ דס"ל כרבנן דר' יהודה או כמו שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם אפילו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב מכ"מ י"ל דס"ל דלא כר' יהודה מהטעם שביארנו לעיל לשיטת הרמב"ם אבל דעת התוס' צ"ע מסוגיא דשם:

שם ד"ה שהרי. תימה הא אצטריך:

בפ"י תירץ על קושיא זו די"ל דמ"ד חורש בשביעית לא לקי ס"ל דר"ע ס"ל כמסקנא דמ"ק דהלכתא בזמן שבהמ"ק קיים ויליף חרישה מדאצטריך להתיר ילדה. ע"ש ולא הבנתי דא"כ האיך קאמר ר"ע אינו צריך לומר חריש של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע שהרי לא מזה ילפינן אלא מהלכתא שהתיר ילדה והל"ל שהרי מהלכה אתי. ולענ"ד י"ל ביישוב קושייתם דשם במ"ק מפרש טעם דמ"ד חורש לקי דיליף בכלל ופרט וכלל מזריעה ואידך דכתיבי וטעם דמ"ד אינו לוקה מפרש דא"כ כל הני פרטי ל"ל אכן טעם זה לא שייך רק דלא ניליף מלקות לחרישה אבל שלא נילף גם לאסור חרישה מכלל ופרט לזה לא שייך טעם דא"כ כל הני פרטי ל"ל דדלמא כתיבי פרטי למימר דאהני דוקא לקי אבל אאחריני דאתיא מכלל ופרט לא לקי ולכן כיון שעל מחריש וקציר תשבות דכתיב בעשה לא לקי קאמר שפיר דאיסור נילף משדך לא תזרע:

שם ד"ה וקציר. מלא תזרע נפקא:

הפ"י הקשה דדילמא איירי בזרע באיסור שאסור לקצור שהרי דאי לאיסורא כתב קרא. ותירץ כיון דכתיב בלשון עשה הו"ל דאי להתירא ולא כתב קרא. ולא נלע"ד שהרי טעם דגמרא דלא כתיב דאי להתירא הוא דמסתמא לא רצה התורה להתיר דבר ע"י שעבר עבירה משא"כ דאי לאיסורא וא"כ מה לי אי כתיב האיסור בלשון עשה או בלשון לאו ועוד שהרי ביבמות (דף ע"ח) פריך והרי מחזיר גרושתו דאי להתירא וכתביה ומשני התם משום עיקר איסורא הוא דכתביה הרי שקרא מה דכתיב תועבה היא דאי לאיסורא אף דכתיב תועבה היא לתעב אותה בלשון עשה. ועוד דלסברת הפ"י נילף דכתב דאי להתירא מכל לאו הניתק לעשה כגון לא תקח שלח תשלח הרי שכתבה התורה בלשון עשה שישלח האם אחר שעבר על הלאו דלא תקח וכן בלא תותירו ובאש תשרפו אע"כ כיון דלא להתיר כתובה העשה אלא לחיוב מצוה מקרי דאי לאיסורא וא"כ ה"נ בעשה דתשבות. אבל לענ"ד יש לישב מה שהקשה הפ"י שהרי מה שאסרה תורה במה דכתיב בקציר תשבות אין זה שלא יקצור בעבודת קרקע בתוספת מוצאי שביעית ודאי לא אסור אלא שלא יקצור ע"מ לאכלו וכדמוכח ממה שהקשו התוס' בסמוך לפי' ר"ת ולכן כתבו התוס' שפיר דאי בנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא שהרי בחולין (דף קט"ו) יליף מלא תאכל כל תועבה לאסור בב"ח וכל דברים שנעשו ע"י איסור אם לא שיש הוכחה להתיר וע"ש בתוס' ד"ה חורש דאף דלרש"י לפי המסקנא ילפינן הכל להתיר מק"ו דשבת דחמירא זה דוקא לגירסת רש"י דגרס כן בגמרא אבל מהתוס' שם ממה שהקשו ל"ל קרא דאלה ומה שהקשו האיך אנו אוכלים אילים כו' נראה דלא גרסי כן ולפי המסקנא ג"כ היכא דליכא דרשה להתיר אסור כל דבר שנתהוה ע"י איסור כמו בב"ח ולכן שפיר כתבו הכא דאי בנזרע באיסור בשביעית ל"צ קרא לאסור האכילה בשמינית דמלא תזרע נפקא דכיון דעבר על לאו זה ממילא נאסר מה שגדל:

שם בא"ד תרי קראי בספיחים ל"ל:

לענ"ד י"ל דהר"ת סובר כמ"ש הרשב"א בשמעתין שמה שאסר הכתוב קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לא האכילה אסר הכתוב דכיון דגדל שליש בשביעית שלא מטעם תוס' אלא מדין שביעית נאסר ומה שאסר הכתוב כאן היינו שישבות ולא יעשה מלאכה בשבילו שלא יעדור ולא ינכש השדה בשבילו וזה מטעם תוספת שביעית נאסר ע"ש. ולפ"ז מתורץ קושייתם לר"ת דחד קרא לאסור האכילה וחד קרא לאסור עבודה:

שם ד"ה וקציר של שביעית היוצא. אבל ע"י שינוי מותר:

עי' בתוס' יבמות (דף קכ"ב) ומה שכתבתי בספרי ע"ל שם:

שם ד"ה ורבי ישמעאל. של אחר שביעית מנ"ל:

ק"ק