ערוך לנר ראש השנה לד

על הרמב"ם למה הביא תוספת על עינוי לבד ולא ג"כ על שוי"ט אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דהרמב"ם פסק דקצירת העומר דוחה שבת א"כ צריך בחריש ובקציר לדרשה זו ולא לתוספת כר"ע לכן פסק כר' ישמעאל דיליף תוספת לפניו מועניתם ותוספת לאחריו מערב עד ערב דאפילו לפי מה שכתבנו לעיל דדרשה זו לא שייך רק למ"ד עד ועד בכלל ג"כ א"ש פסק הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם פסק כמ"ד דעד ועד בכלל כדמוכח ממה שפסק בה' מאכלות אסורות (פ"י) בזמן שאין בהמ"ק קיים אסור חדש כל יום ט"ז לכן פסק לענין עינוי כולו כר' ישמעאל אבל לענין תוספת שבת ויו"ט דאתי מתשבתו שבתכם כיון דרב פפא דבתרא הוא מוקי הך קרא לאזהרת עינוי פסק הרמב"ם כוותיה ולכן ליכא למידרש אתוספת דשבת ויו"ט:

שם יכול אעפ"י שלא שלחו:

לפי היוצא מהסוגיא לר' יהודה שילוח עבדים לבד מעכב ולר' יוסי תקיעה לבד מעכב ולחכמים שלשתן מעכבין דהיינו חוץ מאלו גם השמטת קרקעות והרמב"ם פסק כחכמים אבל לא מבואר ע"י מי יהיה העיכוב אם אפילו אחד שלא שלח לר' יהודה או שלא תקע לר' יוסי או שלא שמט לחכמים מעכב או אם תלוי הכל ברוב ישראל או אם אפילו אחד שקיים המצוה גורם שיהיה יובל אפילו אם הרוב לא קיימו. והנה לענין תקיעה ודאי הכל תלוי בתקיעת ב"ד כדאמרינן לקמן זו מסורה לב"ד ואע"ג דגם היחידים תוקעים ביוה"כ של יובל כמבואר לקמן (דף ל') מ"מ כל שתקעו בב"ד נתקדש היובל אפילו לא תקעו כל היחידים וכן איפכא אם תקעו היחידים וב"ד לא תקעו לא נתקדש דאל"כ לא שייך לומר זו מסורה לב"ד אבל לענין שילוח והשמטה יש לספק כנ"ל. ולכאורה היה נראה לפשוט ספק זה ממה דאמרינן לקמן וכי תימא א"א דליכא חד בסוף העולם דלא משלח דהכי פירושו משום דר' יוסי נותן טעם דרק תקיעה מעכב ולא שילוח לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואין סברא שתלה הכתוב קידוש יובל בדבר שלפעמים אי אפשר לקיימו אם אין עבד עברי שטעון שילוח וע"ז משיב וכי תימא אי אפשר דליכא חד בישראל שיהיה לו עבד ולא ישלחו דהיינו ודאי עכ"פ יהיה בכל יובל אחד בישראל שיש לו עבד וישלח אותו ומזה משמע דשילוח אחד מועיל לקדש יובל אפילו הרוב לא ישלחו דאל"כ איך אמר אי אפשר דליכא חד וכו' הא אפשר דיהא אחד וישלחו אבל יהיה עוד שנים אחרים שלא ישלחו והם יעכבו היובל אבל א"ע נראה שאין ראיה מזה די"ל דרק כלפי מה שאמר ר"י שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים אמר אי אפשר דליכא עכ"פ אחד בישראל שיהיה לו עבד ויקיים בו מצות שילוח אבל מהעוברים שלא ישלחו לא איירי וזה נכלל בטעם השני זו מסורה לב"ד וכו' פירוש דהב"ד ודאי יקיימו המצוה אבל ביחידים מסתמא לא תלה הכתוב שיהיה בידם לעכב היובל ולכן אכתי יש לספק לר' יהודה לענין שילוח ולחכמים גם לענין השמטת קרקעות אם תלוי ברבים או גם ביחיד ואם תלוי ביחיד אם לבטל או לקדש היובל וצ"ע:

שם שאפשר לעולם בלא שילוח:

הקשה הרשב"א דהתינח על שילוח אבל האיך שייך זה על השמטה דאי אפשר בלא השמטה לר' יוחנן דס"ל האחים מחזירים זל"ז ביובל וכ' הט"א דלק"מ דאפשר דר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ הא לא קאי אהשמטה כלל עכ"ד. ולא הבנתי שהרי הוא בעצמו כתב וכן כתב גם הפ"י דמה דאצטריך ריבוי דיובל שאינו מעכב הוא דוקא אחר דכתיב היא וא"כ כיון דר' יוסי אמר יובל היא אעפ"י שלא שמטו מכלל דבלא ריבוי דיובל הוי דרשינן גם על לאחריו ולכן שפיר הקשה הרשב"א הרי בזה לא שייך טעם דרבי יוסי ואע"ג דר' יהודה ג"כ אמר לשון זה יובל היא אעפ"י שלא שמטו ואעפ"כ מפרש בגמ' טעמו דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו בגמרא שלפנינו באמת לא כתיב ולא לאחריו ואפילו לפי מה שנראה מהתוס' שגרסו ולא לאחריו י"ל דר' יהודה רק ע"י ריבוי דיובל לא דריש לא לאחריו דיותר סברא למעט לפניו מהיא מלמעט לאחריו אבל ר' יוסי דלא מפרש טעם למה לא מעכב השמטה משום דלא דרש לאחריו שפיר משמע דיש טעם כמו לענין שילוח עבדים שלא נמעט השמטת קרקעות מהיא וזהו קושיית הרשב"א הרי טעם דהשילוח לא שייך לענין השמטה מדר' יוחנן. אמנם ביישוב קושיית הרשב"א י"ל לענ"ד שהרי טעם דר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל הוא מטעם דאין ברירה כמבואר בגטין (דף נ"ה) ובעירובין (דף ל"ז) שקיל וטרי אי ר' יוסי אית לי' ברירה אי לא וכבר כתבתי בספרי ע"ל סוכה (דף כ"ד) לפי מה דמסיק בעירובין שם דטעמא דר"ש משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה גם לר' יוסי יש לומר כן גם מהתוס' בסוכה שם נראה דמסקי דבדבר שעומד להתברר ודאי גם ר' יוסי אית ליה ברירה וא"כ י"ל דלר' יוסי האחים שחלקו אין מחזירים זל"ז ביובל וגם ר' יוחנן מודה דאית ליה לר"י הכי ולכן לר' יוסי לשיטתו ל"ק קושיית הרשב"א:

שם ולגמור שנה שנה מניסן:

הכי פריך גם לעיל (דף ח') לענין שמיטה ולעיל (דף ז') לענין תרומת שקלים דיליף שנה שנה מניסן פריך ולגמור מתשרי. ויש לדקדק ממנ"פ מה מסתבר טפי. וא"ל דבכל אחד מהמקומות פריך מנ"ל דלמא מזה דא"כ הול"ל בלשון ואימא גמר וכו' כמו דאמר בסוגיות דלעיל ואימא אייר ואימא מרחשון ולא הול"ל בהחלט ולגמור מניסן או ולגמור מתשרי. וי"ל דלעיל בתרומת שקלים דעדיין לא ידענו דגמרינן מניסן גז"ש זו הוי מסתבר טפי לגמור מתשרי שיש בו ר"ה לרוב הדברים. אבל אחר שתירץ דילפינן מניסן טפי פריך לענין שמיטין ונטיעה למה גם זה לא ילפינן מניסן ומנ"ל לגמור גז"ש דשנה שנה משני מקומות:

שם בתוס' ד"ה כאילו. לית ליה הך דרשה:

קשה דלפ"ז יקשה הלכתא אהלכתא דפסקינן כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ופסקינן ג"כ דמצוה לאכול ערב יוה"כ הן אמת דמדעת הרמב"ם נראה דלא פסק כברייתא דחייא בר רב דמדאורייתא חייב לאכול ערב יוה"כ שלא הביא כן בה' שביתת עשור אשר שם מקומו. ואע"ג דבהלכות נדרים (פ"ג) פסק דמי שנדר להתענות ופגע יו"ט וערב יוה"כ ור"ח חייב להתענות דדברי תורה א"צ חיזוק ומזה הוכיח הלח"מ ה' שביתת עשור (פ"א) שדעת הרמב"ם כברייתא דחייא בר רב ע"ש. לענ"ד א"א לומר כן שהרי הרמב"ם (שם) הביא קרא דועניתם לענין תוספת עינוי כנ"ל. ובסוגין וכן ביומא (דף פ"א) מוכח דמאן דס"ל הכי לית ליה דרשה דחייא בר רב ולכן ע"כ צ"ל כמש"כ הכ"מ בה' נדרים (שם) דדעת הרמב"ם דמצות אכילת ערב יוה"כ דרבנן. ולפ"ז לא יקשה על הרמב"ם סתירה שפסק הכל כר' ישמעאל חוץ מלענין תוספת שוי"ט מהטעם שכתבתי לעיל. אבל לפי הפוסקים דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא יקשה הלכתא אהלכתא. ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל ביישוב שיטת ר"ת שכותב דמה דמקשה הגמ' לר' ישמעאל מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל הוא דוקא אתוספת שלאחריו אבל תוספת שלפניו שפיר יליף מהלכתא דעשר נטיעות ומה שהקשו התוס' עליו שהרי אין למדין ק"ו מהלכתא תירצתי דהר"ת ס"ל כשיטת התוס' דגז"ש ילפינן