ערוך לנר ראש השנה לא

שם חריש של ערב שביעית:

עפ"י סוגיא דמ"ק (דף ד') שהביאו גם התוס' בסוגין ר' ישמעאל יליף מהלכתא מדהתיר הכתוב ילדה מכלל דזקנה אסורה ור"ע יליף מקרא והקשה הט"א כיון דלר' עקיבא דלית ליה הלכתא ויליף מבחריש וקציר תשבות ודאי אין חילוק בין ילדה לזקנה כיון דהפסוק לא רמז חילוק לזה ולפ"ז קשה דבשביעית (פ"א) תנן ר"ע אומר נטיעה כשמה ומה לו לר"ע אם נטיעה היא או לא והניח בקושיא. וכן הקשה גם הפ"י. ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה אמה דפריך במ"ק (שם) על מה דאמר רנב"י דר"ע ג"כ אית ליה הלכתא למישרי ילדה וקרא למיסר זקנה וכיון דהלכתא למישרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה ע"ש. הרי לפי מה שכתבו התוס' שם (דף ג' ע"ב) ד"ה יכול דאע"ג דבחריש ובקציר אינו אלא עשה מ"מ לקי על תוספת דגלי קרא בזה דשביעית עם לאוין שבו מתחלת קודם שנת שביעית ע"ש. וא"כ מה מקשה לר"ע קרא לזקנה ל"ל דילמא צריך קרא למלקות דאי לא אתי רק מהלכתא אין לוקין עליו דעל הלכתא אין לוקין כדאמרינן בכורות (דף י"ד) ועי' בריטב"א רפ"ג דמכות שהקשה מטעם זה איך לוקין אטריפות כיון דמהלכתא אתי ותירץ דהלכה לא גלי רק שכל י"ח טריפות הם בכלל לאו דטריפה לא תאכלו וזה לא שייך כאן אם לא צריך קרא כלל אתוספת ולא אתי רק מהלכתא וצ"ל דהמקשן באמת לא הוי ס"ל דמה דקאמר הברייתא לעיל יכול ילקה על תוספת דמלקות ממש קאמר אלא מכות מרדות מדרבנן וכמ"ש הריטב"א שם בשם רש"י. אבל לפי המסקנא י"ל דר"ע ס"ל דלוקין על התוספ' ולכן אע"ג דס"ל ג"כ הלכתא מ"מ צריך קרא דבחריש ללקות עליו ולכן שפיר ס"ל ר"ע ג"כ הלכתא דעשר נטיעות. ועי' בפ"י שכ' ביישוב קושיית התוס' ד"ה שהרי כבר נאמר שהקשו למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה דילמא אצטריך קרא דבחריש לאסור חרישה בשביעית די"ל עפ"י מסקנת גמרא דמ"ק דגם ר"ע ס"ל הלכתא לזמן שבהמ"ק קיים ואפילו הכי צריך קרא לזמן שאין בהמ"ק קיים ע"ש. ולפ"ז ג"כ מיושב קושיתו וקושיית הט"א דגם ר"ע מחלק בין נטיעה לילדה ואע"ג דאכתי לפי המ"ד דגמרא יקשה מהא דר"ע אומר נטיעה כשמה מ"מ י"ל דבלא"ה פריך שפיר. אמנם לענ"ד בלא"ה י"ל עוד בזה ודאי דאע"ג דלר"ע קרא כתיב לתוספת שביעית מכ"מ מודה דנמסר הלכתא לשיעור תוספ' דאל"כ מנ"ל דשיעור תוספת שלשים יום כדאמרינן במ"ק (דף ג') דילמא פחות או יותר אע"כ דזה בכלל שיעורין שנמסרו למשה מסיני וא"כ י"ל דנמסר ג"כ השיעור דבילדה עשר לבית סאה ובזקנה ג' לבית סאה ומ"מ כתיב קרא ללקות על התוספ' כמו שכתבתי דאי מהלכתא לבד אתי אין לוקין:

שם היוצא למוצאי שביעית:

הפ"י הקשה מנ"ל דאתי קרא לתוספת שביעית וילפינן שבת מיניה דילמא אתי לתוספ' שבת ולענ"ד א"א לומר כן דאיך מרומז תוס' שבת מחריש וקציר ויותר הוי מצינו ליליף כן מביום השביעי תשבות דמיותר דכמה עשה כתיבי בשבת ולא צריך לזה סיפא דקרא דחריש ובקציר תשבות:

שם ת"ל מערב עד ערב:

קשה לר"ע דיליף תוספת בכל מקום מבחריש ובקציר ולכך מפרש הגמרא כיון דל"צ ועניתם לתוספ' מוקי לדרשה דקייא בר רב דהתינח קרא דתוספ' שלפניו אבל הך דמערב עד ערב דדריש ר"י מיניה תוספת שלאחריו מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי מבקציר וי"ל דלקמן (דף כ') יליף ר' יוחנן מקרא דמערב עד ערב שיהיה לילה ויום מן החדש וא"כ לא מיותר קרא דצריך להכי. ומ"מ יליף רבי ישמעאל שפיר מיניה תוספת עינוי כיון דכתיב עד ערב וס"ל עד בכלל. אבל מ"מ לר"ע אין כאן יתור. אמנם איפכא קשה כיון דכתיב עד ערב א"כ למה ליה לר"ע קרא דבקציר לתוספ' תיפוק ליה מעד ערב. וי"ל עפ"י מה שכתבו התוס' ד"ה שהרי שהקשו למ"ד חורש בשביעית לא לקי מנ"ל לר"ע למילף מבחריש תוספת לפניו דילמא צריך קרא לאסור חרישה בשביעית. ותירצו דעיקר דרשה מבקציר ומדקצירה לדרשה דתוספת חרישה נמי לתוספת ולכן אי לא הוי כתיב בקציר גם בחריש לא הוי דרשינן לתוספת ולא הוי ידעינן תוספת שלפניו אכן התינח למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה אבל למ"ד לוקה דל"צ קרא בחריש לחרישה בשביעית וע"כ הוי מוקמינן לתוספת שלפניו גם אי לא הוי כתיב בקציר אכתי קשה ל"ל בקציר לר"ע לתוספ' תיפוק ליה מעד ערב ויש לומר דלפי מה שכתבו התוספות במ"ק (דף ג' ע"ב) ד"ה ר"א המ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הוא ר"א וכיון דפליגי בזה ר"א ורבי יוחנן א"כ המ"ד דחורש בשביעית לוקה הוא ר' יוחנן ולר"י לשיטתו לא קשה קושיתנו שהרי מה דיליף תנא דברייתא מעד ערב תוספ' ביציאתו היינו משום דס"ל דעד ועד בכלל כמ"ש רש"י ובערכין (דף י"ח) פליגי תנאי בהכי אי אמרינן עד ועד בכלל או לא ולפי המבואר במנחות (דף ס"ח) ס"ל לר' יוחנן האיר המזרח מתיר ומבואר שם דס"ל עד ולא עד בכלל וא"כ פשיטא דניחא ליה לאוקמא גם דעת ר"ע כן דכולהו סתמא אליבי' ולכן לר' יוחנן אליבא דר"ע ליכא למילף מעד ערב תוספת ביציאתו ולכן צריך לזה קרא דבקציר גם לר' יוחנן דס"ל חורש בשביעית לוקה ורק לתוספת שלפניו דאתי מבחריש ל"צ קרא דועניתם ולכן מפרש הש"ס דמוקי לדחייא ב"ר:

שם יכול בתשעה:

כ' הריטב"א וא"ת האיך אפשר לומר בט' דוקא עד דאיצטרך בערב והלא הכתוב צווח ואומר בעשור לחודש השביעי הזה יוה"כ הוא וצ"ל דאי מהערב ה"א דבעשור הוי יוה"כ אבל העינוי אינו בו אלא בט' כדכתיב הכא בט' לחודש עכ"ל. ותמהני האיך ה"א לומר כן שהרי כתיב בעשור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם. ולכן נלענ"ד דהכי קאמר יכול בתשעה מצוה הכתוב ג"כ עינוי ת"ל בערב לא יתענו אלא בערב אי בערב ה"א משתחשך יתחילו להתענות ת"ל בתשעה ומשתחשך כבר עבר התשעה הא כיצד יתחיל ויתענה מבעוד יום ובזה מקיים בתשעה ובערב:

שם יכול משתחשך ת"ל בתשעה:

בברכות (דף ח') הקשו התוס' הרי בכתוב כתיב ג"כ בארבעה עשר לחודש בערב תאכלו מצות ושם פשיטא דהך בערב קאי על הערב שאחר י"ד ולמה לא נפרש גם הכא הך בערב שלאחר תשעה ולענ"ד י"ל דשאני הכא דבערב מיותר כיון דכתיב בערב מערב עד ערב א"כ הו"ל למכתב בתשעה לחודש מערב עד ערב או בתשעה לחודש בערב עד ערב ואז היה דומה לבערב תאכלו מצות אכן השתא דכתיב בערב וגם מערב משמע דצוה הכתוב ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגם בערב ולכן דרש לר"י מנין שמוסיפים מחול על הקודש ולר"ע לאכול בתשעה:

שם כל האוכל ושותה בתשיעי:

הצל"ח בברכות דקדק דלמה אמרה התורה בלשון עינוי ולא נכתב הציווי בלשון אכילה כמו בשאר מקומות שצוה הכתוב אכילה. ועוד דקדק על לשון הברייתא כאלו התענה תשיעי ועשירי דהך ועשירי מיותר. ולענ"ד י"ל דהורה לנו הכתוב שתכלית מצות אכילה בתשיעי אינו עונג ושמחה כמו באכילת שבת ויו"ט אלא התכלית הוא עינוי לתשובה ולכפר כמו עינוי הצום בעשירי והיינו שברא הקב"ה לאדם גוף ורוח ונתן לכל אחד חקו באשר הם מתנגדים שתאות הגוף הוא אכילה ושתי' ותענוגי העוה"ז ותאות הרוח היינו שהוא נשמת אדם היא רוחני בלבד ולתעב כל תענוגי הגוף והקב"ה