ערוך לנר ראש השנה ל

ספק ל"ש התראה י"ל דגם אם מגזה"כ הוא אין לוקין שלפי מה דאמרינן לקמן (דף ט') תלוי איסור זריעה וקצירה ביובל באם תקעו ביוה"כ לר' יוסי ובאם שלחו העבדים לר' יהודה ובאם שמטו ג"כ לרבנן וכיון דזה לא חל רק ביוה"כ הוי עד יוה"כ התראת ספק שמא לא יהיה יובל אם לא יתקעו וישמטו וישלחו עבדים ביוה"כ. שוב ראיתי שאם לוקין על התוספת אפילו של שביעית דליכא משום התראת ספק תלוי בפלוגתא דרבוותא דבמ"ק (דף ג' ע"ב) אמרינן יכול ילקה על תוספת והקשו התוס' הרי ליכא רק עשה ותירצו דבזה גלי קרא דשביעית מתחיל מקודם וא"כ הוא כשביעית. אבל הריטב"א שם הביא בשם רש"י (ואינו ברש"י שלפנינו) שמה דקאמר יכול ילקה על התוספת אינו מלקות מן התורה אלא מכות מרדות ע"ש הרי דלרש"י אין לוקין על תוספת שביעית דאתיא מחריש וקציר ולשיטת התוס' לוקין:

שם ברש"י ד"ה מנלן. ואסור בעבודת הקרקע:

הא דהוצרך רש"י לפרש זה וכי לא ידענו מה דין שמיטה נראה דאתי לאפוקי שמיטת כספים דלענין זה לא תלי בהתחלת שמיטה כי אם בסופו דאין שמיטה משמט אלא בסופו כדילפינן ממה דכתיב מקץ שבע שנים:

שם בתוס' ד"ה שהחדש. מתכס' מזומן:

בביצה (דף ט"ז) כתבו שר"ח מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו ע"ש. ובפי' זה י"ל שהרי החג התחיל קודם שקדשו החודש שהחג התחיל בערב של יום ל' והעדים לא באו עד היום ועכ"פ לא קדשו ב"ד כ"א ביום ל' ולכן קאמר שהחודש רגיל לבוא בו:

שם בא"ד תניא ל' שעירים:

ובביצה (שם) כתוב ל"ו שעירים ושניהם ט"ס שצ"ל ל"ב שעירים שכן הוא בתוספתא ונחשבים שם:

שם בא"ד וחשיב י"ב בראשי חדשים:

הפ"י והט"א לדבר א' נתכוונו שאין מתוספת' זו ראיה לר"ת די"ל כיון שהתוספת' ר"ש אמרה א"כ י"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל שאין כפרת שעיר ר"ח ושעיר ר"ה שוה דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא ושל ר"ה על אין בו ידיעה בתחלה ובסוף (בפ"י כתוב איפכא והוא ט"ס) ולכן הוצרכו להקריב שניהם. אבל לשאר תנאי דפסקינן כוותייהו דכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו לא הוצרכו שניהם וגם מפני טומאה שאירע בין זה לזה לא הוצרכו להפ"י מפני שהיה אפשר להקריב האחד סמוך לתמיד של בין הערבים ולהט"א מדלא גלי קרא שיקריב שניהם ע"ש. ותמהני על שני המאורות הגדולים שבמכ"ה נעלם מהם הירושלמי פ"ק דשבועות דמייתי ברייתא שני כבשי עצרת ושני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון על מה שני מכפר על טומאה שאירע בין זה לזה ופריך הלא ר"ש היא ור"ש חולק כפרות פי' ל"ל לר"ש טעם זה תיפוק ליה דבלא"ה צריך שניהם כיון דכפרתן חלוקה ע"ש. ובפירוש פני משה שנראה שיסלק בקושיא ועכ"פ נראה משם שלכ"ע הקריבו ב' שעירים שכן מקשה שם למ"ד שאין מזכירין ר"ח בר"ה ר' יוסי בעי מעתה שני שעירי ר"ה משום ר"ח באין ותימר שאין צריך להזכיר ר"ח הרי שפשיטא להירושלמי שלכ"ע הקריבו ב' שעירים בר"ה וגם פשיטא ליה ששייך משום טומאה שאירע בין זה לזה לכ"ע אלא שהקשה דלר"ש ל"צ לטעם זה ודלא כהפ"י והט"א. שוב מצאתי בברכי יוסף (ה' ר"ה) שעמד כבר על מהירושלמי זה:

שם דף ט' ע"א בגמ' לאפוקי מדר' יהודה:

הרמב"ם ה' שמיטה (פ"י ה"ז) כתב שנת יובל אינו עולה ממנין ימי השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת נ"א תחלת שש שנים של שבוע. וכן בכל יובל ויובל עכ"ל. הרי שפסק כרבנן דר' יהודה וקשה הרי התוס' בשמעתין הוכיחו דהלכה כר' יהודה. הנה אמת שמה שהוכיחו כן מסוגיא דע"ז (דף ט') אין קושיא על הרמב"ם שכבר כ' הראב"ד ה' שמיטה (פ"י) שיש לפרש סוגיא דשם דלא כר' יהודה וכן ממה שהוכיחו התוס' דהלכה כר' יהודה מדר' יוסי דנימוקו עמו סבר כר' ישמעאל מדקאמר בקדושין (דף מ') יובל בתחלתו משמט ובערכין (דף כ"ח) מוכח דמאן דקאמר הכי ס"ל כר' ישמעאל גם מזה אין קושיא על הרמב"ם דרש"י בקדושין שם פי' על יובל בתחלתו משמט דביוה"כ משמט והוא כרבנן דר' ישמעאל ע"ש. ונראה דרש"י ס"ל דאין ראיה מהא דערכין דדוקא שם דקאמר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד מוכיח שפיר דכר' ישמעאל ס"ל דאל"כ לא משמטין כאחד כיון דאיכא עשרה ימים בין סוף שמיטה לתחלת יובל. אבל בקדושין דלא קאמר רק שמתחלתו משמט שפיר יש לפרש דעל יוה"כ קאמר ולאפוקי שמיטה שלא משמט רק בסוף השנה וכיון דרש"י מפרש ר' יוסי שם דכרבנן ס"ל שפיר י"ל דגם הרמב"ם מפרש כן וא"כ אין ראיה מזה דהלכה כרבי יהודה. אבל משאר ראיות שהביאו התוס' קשה על הרמב"ם כיון דהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יב"ב מדסתם התנא כוותי' ועוד כיון דקיי"ל בכל דוכתי דמקדשין חדשים ומהאי טעמא פסק הרמב"ם כר' ישמעאל בנו של ריב"ב שם (פ"י ה' י"ד) וכמו שהוכיח מדבריו המשנה למלך ה' ערכין (פ"ד) והרי ר' ישמעאל ע"כ ס"ל כת"ק דתניא אידך דמוקי מיעוטא דיובל היא שאין שנת נ"א מתקדשת עד יוה"כ ורק רבנן דפליגי על ר' ישמעאל וס"ל דאין השנה מתקדשת מתחלתה לא צריכי קרא למעט שאין מתקדשת בסופה ולכן מוקי ליה למעט שאין מונין שנת נ"א ולאפוקי מר' יהודה וכיון דהלכה כר' ישמעאל ע"כ ג"כ הלכה כר' יהודה כיון דפשטא דקרא כוותי' ולית לן מיעוטא נגד פשטא דקרא וזהו ראית התוס' דהלכה כר' יהודה (ותמהני על הפ"י שהניח דבריהם בצ"ע ע"י נוסחא מוטעת שהיה לפניו בתוס'. ולענ"ד דבריהם ברורים וראיתם חזקה ע"פ מה שביארנו) וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דפסק כר' ישמעאל א"כ צריך קרא דיובל היא שאין מתקדשת בסופה וא"כ ליכא מיעוטא לאין אתה מקדש שנת חמשים ואחת ואיך פסק דלא כר' יהודה. ונלע"ד לישב שיטת הרמב"ם דלפי המבואר בסוגיין לא מצריכין קרא דיובל היא לת"ק למעט שאין מתקדשת בסופה אלא כיון דמוסיפין מחול על הקודש כמו שאמר ואל תתמה שהרי מוסיפים מחול על הקודש ודמוסיפין מחול על הקודש ילפינן לר"ע מחריש וקציר תשבות ולרבי ישמעאל דמוקי האי קרא לקצירת העומר דדוחה שבת יליף תוס' מועניתם את נפשותיכם ור"ע מוקי הך קרא לדתני חייא ב"ר שמצוה לאכול בתשיעי ור' ישמעאל לית ליה הך דרשה כמו שכ' התוס' ולפ"ז מאן דאית ליה כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ואית ליה נמי שמצוה לאכול בתשיעי לית ליה קרא דמצוה להוסיף מחול על הקודש ולכן אפילו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב שהשנה מתקדשת בתחלתה מכ"מ ל"צ קרא דיובל הוא שאין מתקדשת בסופה וממילא מיותר לדרשת רבנן דאי אתה מונה חמשים ואחת ודלא כר' יהודה ולכן רק התוס' שס"ל להלכה דמוסיפים מחול על הקודש כנראה מסוגיין שפיר הוכיחו מסוגיא דהלכה כר' יהודה. אבל הרמב"ם דפסק להלכה שאין מוסיפין מחול על הקודש מדאורייתא רק לענין עינוי יוה"כ כמו שכ' הרב המגיד ה' שביתת עשור (פ' א') א"כ ל"צ יובל היא למעט שאין מתקדשת בסופה אע"ג דס"ל כר"י בנו של ריב"ב וע"כ דאתי יובל היא כרבנן ולאפוקי מדר' יהודה ולכן פסק הרמב"ם דלא כוותי' ועיין לקמן מש"כ בתוס' שע"כ גם לשיטתם צ"ל כן: