ערוך לנר ראש השנה כט

למימר. ותירץ דזמן לידת הגסות הוא ג"כ באב אלא שקדם עבורן ד' חדשים ע"ש. והט"א ג"כ הקשה קושיא זו והוסיף שלא מצאנו לגסה זמן קבוע לעבורה באדר או בניסן כמו לדקה ותמהתי על הגדולים שהרי לקמן (דף י"א) אמרינן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין זה עם זה שנא' לבשו כרים הצאן הרי שילפינן מקרא זה שזמן זיווג לכל בהמה בין דקה בין גסה ואפילו לחיה הוא אדר או ניסן (ומה שכתוב שם ועוף נראה שט"ס הוא שכן משמע מרש"י שם ותוס' כאן שלא הביאו ועוף) ולכן צ"ל כמש"כ הט"א כיון דרוב הנולדים הם דקות נקבע זמן ר"ה לכל הבהמות ע"פ הרוב:

שם למאי הלכתא:

ק"ל הא ודאי אצטריך למיתני דתשרי הוא ר"ה לשנים לפרש כל שנה דכתיב בפסוק לענין שמיטה ויובל ולענין כל שנות העולם שהיא מתחלת תשרי דהא הכל ילפינן שנה שנה מדכתיב מראשית השנה כדלקמן וכמו דחשיב תנא דלעיל ניסן ר"ה לחדשים שנבין כל החדשים של תורה ורק תנא דמתניתן לא חשיב דבחדשים לא קמיירי וא"כ ע"כ צריך לפרש שנים שבתורה שהם שנות עולם מתי מתחילין וצריך לומר כיון דחשיב לשמיטין ויובלות ממילא ידענו כן אבל קשה לר' נתן דס"ל לקמן (דף ט"ז) אדם נדון בכל שעה ולר' יוסי דס"ל אדם נדון בכל יום א"כ ע"כ לא מפרשים מה דדרשינן לקמן מראשית השנה מר"ה נדון מה יהיה בסופה מנ"ל דר"ה הוא באחד בתשרי לשמיטין ויובלות ולמעשר בהמה וכדומה וצ"ע:

שם רב חסדא קראי אתי לאשמעינן:

א"ל אם מתניתן ל"צ לאשמעינן כש"כ דלא צריך לאשמעינן קרא די"ל דהכי קפריך ר"ח מתניתן אתי לאשמעינן דלמה אמר מימרא בפני עצמו דלמלכי אוה"ע מתשרי מנינן כיון דזה יצא ממתניתן ה"ל למימר על מתניתן כן לשנים הוא למלכי אוה"ע ומשני דמה דרצה ר"ח לאשמעינן אינו הדין לבד אלא הדרשה מאיזה קרא נפיק כן. ובזה מיושב מה שהקשה הריטב"א מה פריך על ר"ח דילמא אתי לאשמעינן שלא נימא איפכא דלישראל מונין מתשרי ולאוה"ע מניסן:

שם בתוס' ד"ה סמוך. אלא כשנגמרו:

הט"א תמה על זה שהרי גמר בישול התבואות הוא בניסן ובאייר וא"כ האיך תלי זה באלול. ולענ"ד כוונת התוס' דמעשר דגן הוא סמוך לגמרו כיון דמשנגמר הוא טבל ואסור לאכול ממנו עד שיעשר א"כ ע"כ סמוך לגמרו עשורו לכן גם מעשר בהמה אף דבזה ליכא טבל דעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט ולאכול וכדאמרינן בכורות (פ' ט') מ"מ סמוך לגמרו עשורו. ומה שפי' הט"א דסמוך לגמרו עשורו כיון דעומד בשדה לייבש לא ראה פני הבית כבר קדמו התוספת יו"ט בזה שמפרש ק כוונת רש"י כן:

שם ד"ה לתקופות. דשית שעי מכסי סיהרא:

פי' דאמרינן לקמן (דף ך') שית שעי מכסי סיהרא חדתא לבני מזרח ואדם הראשון במזרח היה כדכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וכיון דקדשו בתשיעי שהיה נראה לו ע"כ שש שעות קודם לזה היה המולד שהוא בתחלת שעה שלישית של יום אבל לא ידעתי מנ"ל שכשנצטוה קדש החודש ואולי כיון שעד שעה תשיעית עדיין לא דבר הקב"ה עמו מאין ידע לקדש החודש אם לא נצטוה גם על זה מפי הקב"ה ואולי מטעם זה היה קידוש החודש ג"כ המצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל:

שם בא"ד שאתה צריך להשליך ב' ד' תל"ח לאחריו:

פי' דהרחק מולד חדש זה מחדש שלפניו הוא יום אחד י"ב שעות תשצ"ג חלקים שמהם תתר"ף לשעה כמבואר ברמב"ם ה' קידוש החודש. ובטור א"ח (סי' תכ"ז) נמצא לשש חדשים ט' ימים ד' שעות תל"ח חלקים טול מהם ז' ימים שהם שבוע שלימה נמצא נשאר ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים שנקדם מולד שלפני ו' חדשים למולד של עתה לימי השבוע ולכן כיון שמולד תשרי של ישוב היה ביום ו' בתחלת שעה שלישית של יום הי' מולד ניסן של שנת תוהו ביום רביעי בט' שעות תרמ"ב חלקים ומולד תשרי של תוהו שנקדם לשל ניסן ג"כ ט' ימים ד' שעות תל"ח חלקים הי' ביום ב' ה' שעות ר"ד חלקים והתקופה נמנה מניסן של תוהו שהיה בתחלת ליל ד' וכיון שכל תקופה היה צ"א יום וז' שעות ומחצה א"כ נתאחרה תקופת תשרי לתקופת ניסן ט"ו שעות ונמצא היה תקופת תשרי כשנברא העולם ביום ד' ט"ו שעות וכיון דהמולד היה אז ביום ו' בתחלת שעה שלישית של יום דהיינו בסוף שעה י"ד בצירוף לילה א"כ קדמה התקופה למולד יום א' וכ"ג שעות והתקופת ניסן של שהיתה בתחלת ליל ד' קדמה להמולד שהיה ביום ד' ט' שעות תרמ"ב חלקים כנ"ל ז' ט' תרמ"ב דהיינו שבוע שלימה ט' שעות תרמ"ב חלקים והחילוק שבין מולד ניסן תוהו למולד תשרי של ישוב הוא עפ"י הנ"ל ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים. ומה שכתוב בתוס' דלחצי שעה עודפת כו' ט"ס הוא וצ"ל דלחצי שנה עודפת:

שם ע"ב בגמרא שהחדש מתכסה בו:

הפ"י הקשה למה צריך למילף מהא ולמה לא יליף מרישא דקרא דכתיב תקעו בחודש שופר והרי תקיעת שופר לא היה רק בר"ה. ולענ"ד י"ל דמזה אין ראיה דבנדה (דף ל"ח) אמרינן שיפורא גרם ופירשו רש"י ותוס' שיפורא היינו השופר שתקעו ב"ד בקידוש החודש הרי דבכל קידוש החודש תקעו בשופר ועיין מה שכתבתי בספרי ע"ל שם ולכן מתקעו בחודש שופר אין ראיה שקאי על א' בתשרי דוקא וצריך להוכיח כן מכסא ליום חגינו:

שם למיקם מלכא אבראי:

ק"ק איך שייך כן גבי דין שלמעלה שהוא בזכירה ופקידה בעלמא ויש לומר דשני הטעמים דמייתי הכא לא פליגי אלא דטעם ראשון מייתי לגבי דין בב"ד שלמטה כשדנין מלך ורבים המלך נכנס תחלה דאע"ג דתנן בסנהדרין (דף י"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו הרי אמרינן שם דמלכי בית דוד דן ודנין אותו ולזה נותן הטעם דלאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי וטעם השני דמקמי דליפוש חרון אף נותן לגבי דין שלמעלה שהרי גבי דין בב"ד של מטה לא שייך חרון אף:

שם שהרי מוסיפין מחול אל הקודש:

הפ"י תמה שהרי מה שמתקדש מתחלתה לא משום תוספת הוא אלא מגזירת הכתוב ולענ"ד ודאי אף שמן התורה הוא להוסיף מן החול אל הקודש לא בכל ענין אמרינן כן אלא גם לזה צריך דרשה שהרי לקמן ילפינן שמוסיפים מחול אה"ק משביעית. ובשביעית עצמו לא דומה הוספה לעיקר שביעית שהרי בעיקר שביעית אסור החריש והקציר ובתוספת שביעית לא אסור רק החרישה לפניו אבל מה שגדל בעת התוספת אין בו קדושת שביעית ולאחרי' לא אסור רק מה שגדל דהיינו הקציר אבל עבודת קרקע מותר ולכן מה שאסרה התורה ביובל מר"ה חרישה וזריעה וקצירה לא מטעם תוספת הוי אמרינן כן דמאין נליף כן כיון דגם בתוספת שביעית אינו כן אבל לאחר דגלי קרא דלפני יוה"כ של יובל שהוא העיקר אסור חרישה וזריעה י' ימים לכן ה"א דנילף כמו כן לאסור י' ימים לאחרים מטעם תוספת. והנה לכאורה יש נפקותא אם מה שאסור מר"ה עד יוה"כ הוא מגזה"כ או משום תוספת דאם הוא מגזה"כ דינו כעיקר יובל ואם חרש וזרע וקצר לוקין עליו ואם הוא משום תוספת הוא רק בעשה ואין לוקין עליו אכן למ"ד התראת