ערוך לנר ראש השנה יט

עובר בב"ת והרי מיד קאמר דאפריש ולא אקריב גם כן עובר וא"כ הכי הול"ל חד דאמר ולא אקריב וחד דאפריש ולא אקריב. ונראה דזה הוקשה להרמב"ם ולכן כ' בסתמא בין בנדר (דהיינו אמר) ובין בנדבה (דהיינו הפריש) עובר בב"ת אם לא הביא וכן כתב שם לענין כפיית ב"ד בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב עכ"ל וא"כ ביותר קשה על הגמרא דקאמר חד אמר ולא אפריש מה נפקותא אם הפריש או לא הא לעולם עובר עד שיקריב ונלענ"ד דשפיר יש נפקותא כגון שאמר ועברו ב' רגלים והפריש ולא הקריב ועבר רגל ג' דאם לא הפריש עברו ג"ר באמר ולא הפריש ועובר בב"ת אבל בהפריש אכתי לא עבר בשלא הקריב כיון דאחר הפרשה לא עבר עדיין רק רגל א' ואפילו לענין עשה דרגל אחד יש נפקותא כגון דאמר ולא הפריש קודם הרגל וברגל עצמו הפריש דאם לא הפריש עבר עליו הרגל כולו ועובר בעשה אבל בהפריש ולא הקריב אפילו היה קרבן שהי' יכול להקריב בי"ט לשלמי שמחה מכ"מ לא עובר בעשה כיון שלא עבר עליו הרגל כולו משעה שהפריש:

שם וצדקה מיחייב עליה לאלתר:

הא דנקט רבא צדקה דוקא ולא ג"כ לקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא גם בהם מיחייב לאלתר היכא דקיימי עניים כמ"ש התוס' לעיל (דף ד' ע"ב) י"ל משום דעל ברייתא בתרייתא קאי דלא כתוב שם רק צדקה. והא דבאמת לא אמר רבא כן רק אברייתא בתרייתא ולא אקמייתא י"ל דבזה יקשה פשיטא דלא שייך התירוץ הואיל ובענינא דקרבנות כתיב שהרי שם יש קראי ג"כ חוץ מצדקה על לקט שכחה ופאה ועל מעשרות שאינם קרבנות אבל בברייתא בתרייתא דלא אית לן קרא רק על קרבנות דגם קדשי בדק הבית מקרי קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה' כדאמרינן ספ"ק דתמורה בזה ה"א דגם צדקה כמוהם בדאפריש ולא נתן לעניים אינו עובר רק בג"ר כקרבנות לזה אשמעינן דעובר לאלתר היכא דקיימי עניים:

שם עובר בעשה:

ראיתי קושיא בשם ספר חקרי לב כיון דברגל אחד עובר בעשה למה לא כפינן להביא לאלתר דניחוש שמא ימות וכמו דאמרינן בנדרים דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב להיות נזיר מיד דחיישינן שמא ימות. ולענ"ד יש לומר עפ"י מה שכתבתי בספרי דסוכה (דף כ"ד) שיש חילוק בין חשש מיתה לזמן מוגבל לאינו מוגבל דלזמן מוגבל לא חיישינן כיון דרוב בני אדם לא מתים באותו זמן אבל לזמן שאינו מוגבל חיישינן מיד כיון דרוב או כל בני אדם מתים לכן אין גבול לומר מתי יתחיל חשש מיתה ולכן הכא שיש גבול עד הרגל לא חיישינן למיתה אבל בנזיר שלא נתן זמן שאמר לא אפטר מן העולם בו חיישינן מיד למיתה ולכן יהיה נזיר מיד:

שם אימר דמחוסר זמן היה:

בלא"ה הוי מצי למימר דכיון דאם מחוסר זמן היה ע"כ נולד בפסח וא"כ לא עבר עליו רגל שלם ולפי מה דאמרינן לעיל אם לא עבר הרגל כולו אינו עובר אלא ניחא לי' למימר דאימא מחוסר זמן היה דלפ"ז אפילו נולד בתוך שמונה קודם הפסח ג"כ אינו עובר כיון דחסר מהרגל אותן ימים שהיה עדיין מחוסר זמן ברגל:

שם ברש"י ד"ה עובר בעשה. על הקרבן:

צריך ביאור מה בעי רש"י בזה. וי"ל דרש"י ס"ל ג"כ כמ"ש הרשב"א לעיל דמה דקאמר רבא ובצדקה עובר לאלתר היינו בעשה דוקא. דל"ת גם בצדקה ליתא רק אחר ג' רגלים ולהכי מפרש רש"י עובר בעשה על הקרבן לאפוקי על הצדקה דעובר בעשה לאלתר כמאמר רבא לעיל:

שם בתוס' ד"ה אלא. אבל נראה דמיירי בנדר:

מה דלא ניחא לרש"י לפרש כן יש לומר דלשון מבקשים ממנו ממון לא משמע דאיירי בנדר דלמה נקט ממון דוקא דהרי עיקר ב"ת הוא בקרבנות ואם כן הוי ליה למימר סתמא אא"כ אין לו לשלם נדרו אבל ממון משמע גזל יותר. עוד י"ל דיישוב פירש רש"י שבשבת נאמרה מימרא זו בשם ר' נתן והכא וסנהדרין וזבחים בשם ר"י ור"א ואין זה מדרך הש"ס שיאמר אמורא מה שכבר אמר התנא ועכ"פ הול"ל תניא כוותי' דר"י ועוד למה אמר הכא סד"א מדאמר ר' יוחנן ולא אמר סד"א מדאמר ר' נתן גם היה ק"ל לרש"י מה שהקשו התוס' כיון דאמרינן בעון נדרים אשתו מתה איך אמר בך ולא באשתך ולכן פי' רש"י דר"י ור"א לענין ממון דגזל איירי ודלא כר"נ דמוקי ליה לענין נדרים. ולר"נ באמת לא דריש בך ולא באשתך אבל לר"י ה"א כמו שמתה אשתו כלא שלם ממון שגזל שגם על ממון שנדר ואינו משלם מתה לכן כתיב ולא באשתך:

שם בא"ד. והא דדריש הכא בך חטא:

לפי הנראה בשבת שם רק ר' נתן ס"ל בעון נדרים אשתו מתה. אבל רבי וראב"ש לא ס"ל כן. ולפ"ז י"ל דר' נתן באמת לא דרש בך חטא ולא באשתך כדדרש בן עזאי אלא כדרשה דברייתא דלעיל שלא נפסל הקרבן ובן עזאי ס"ל כדרשה דרבי ור"א בר"ש דפליגי ארבי נתן. אכן התוס' קושטא קאמרי דיש חילוק בין משלם לבסוף או לא ולפי דברינו לעיל עוד יש לחלק בין יש לו לשלם שאז אינו נענש על שם סופו ובין אין לו לשלם שאז נענש באשר הוא שם. וע' בשו"ת הרשב"א ח"ג (סי' שמ"ח) מה שכתב בענין זה:

שם ד"ה תשמור. וצריך לחלק בהא דר"י:

לענ"ד יש לחלק דהתם דדריש ר' יוחנן למעט תפילין בלילה מימים ימימה דהוי לאו הבא מכלל עשה ביום ולא בלילה דאע"ג דלאו הבא מכלל עשה דינו כעשה מ"מ לזה גלי תשמור לעשותו ללאו גמור כיון דבלא"ה משמעותו לאו אבל היכא דקאי תשמור על עשה גמור אז אינו רק עשה וע' מה שכ' התוס' בזה בערובין (דף צ"ו) שנראה קצת שכוונו לחילוק זה אכן מה שכתבו שם דמי שאינו מניח תפילין ביום לר"י אינו לוקה דלענין זה הוי עשה צ"ע דאפילו הוי לאו ג"כ אינו לוקה כיון שאין בו מעשה ור"י ס"ל במכות (דף ט"ו) לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:

שם ד"ה יקריב. כדאמר בפרק נערה:

כדאמר בפ' הכותב (דף פ"ו) כצ"ל:

והכי איתא התם תנינא בד"א (פי' רש"י דלוקה ארבעים) במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו (פי' רש"י קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים) וצ"ע דמקום שיש עשה ול"ת ועל הל"ת אין לוקין אם אז מכין אותו לקיים העשה דאפשר דוקא בעשה גרידא לוקין עד שתצא נפשו אבל כשיש עשה עם ל"ת כשם שאין לוקין על ל"ת כך אין לוקין על מ"ע. ולכאורה יש להוכיח כן דבכל לאו הניתק לעשה דאמרינן למ"ד בטלו ולא בטלו אינו לוקה כל זמן שלא ביטל העשה ולמה אין מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה ואפילו למ"ד קיימו ולא קיימו דלוקה על הל"ת ופטור ולמה לא מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כגון גבי אונס שגירש דאמרינן מכות (דף ט"ו) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ולמה לא מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה וכן גבי השבת אבדה דהוי עשה ול"ת ואינו לוקה מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה ולמה לא מכין אותו עד שישיב את האבדה. ואפילו נימא דאין כופין רק על עשה שעובר הזמן וכמו שמשמע לשון רש"י דומיא דסוכה ולולב מ"מ קשה ממה דאמרינן בפסחים (דף צ"ה) דבל יראה הוי ניתק