ערוך לנר ראש השנה יח

הט"א קשה איך שייך ואין לו הרי יש לו רק שלא רוצה לשלם או שלא יכול עוד לשלם שכבר עבר הזמן. שוב בא לידי חידושי הריטב"א וראיתי שכ' כעין זה רק שכתב שאיירי שתבעו אותו כשהיה יכול לשלם ונענש על שלא שלם כשתבעו אותו:

שם מוצא שפתיך זו מצות עשה:

הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פ' י"ד) כתב אחד נדרים ונדבות עם שאר דברים כו' מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה כו' ע"ש. וכ' המשנה למלך שלא מצא מקום דין זה שיהיה כל אלו בעשה דפשטא דקרא לא משמע אלא במידי דהקרבה וכ' עוד דבעל החינוך כ' דעשה זו אינה נוהגת אלא בזמן הבית ולהרמב"ם נוהג אף בזה"ז. והנה ודאי פשטא דקרא דובאת שמה משמע כבעל החינוך ולכן ק' להרמב"ם מנ"ל דנוהג בזה"ז. ונלע"ד דבגמרא אמרינן דאית לן תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב. והנה לא מפרש איזה משניהם איירי באמר ואיזה באפריש. אמנם הא אפשר להוכיח דקרא קמא איירי באפריש דהא מוקמינן מיעוטא דהוא ולא חליפיו בהומם ועבר עליו ב' רגלים וזה ע"כ לא משכחת אלא באפריש ולא אקריב וא"כ ממילא קרא בתרא דמוצא שפתיך איירי באמר ולא אפריש וכן משמע פשטא דקרא דמוצא שפתיך. שוב ראיתי שגם בפ"י הוכיח דקרא קמא איירי באפריש דהא מרבינן בקרא קמא בכור ומעשר בהמה וזה לא משכחת שאמר ולא אפריש דבכור מרחם קדוש ובמעשר אמירתו והפרשתו באין כאחד. ועוד הוכיח כן מדדרשינן ועשית שיכופו ב"ד וא"כ קרא שני ע"כ באמר ולא אפריש כתיב דאפריש ולא אקריב מיקריב אותו נפקא. והנה ראיתו ראשונה לא שייך רק לגירסת התוס' ולא לרש"י דלא גרס בכור וגם מעשרות מפרש רק על מעשרות של תבואות כנראה מפירושו ובהם עובר אם לא הפריש. וגם ראיתו השנית אינה מבוררת כ"כ דאפשר דגם יקריב אותו איירי בחייב חטאת ואשם ועולת ראיה ושלמי חגיגה דב"ד כופין אותו להקריבם ולכן אינו מוכח דאיירי באפריש ולא אקריב. ולא ידעתי למה לא הוכיח הפ"י מראיתנו מהוא ולא חליפיו דזה ע"כ לכ"ע לא משכחת רק באפריש אכן הקשה הפ"י דאי ברייתא ראשונה איירי באפריש ולא אקריב ע"כ ברייתא שניה איירי באמר ולא אפריש. וא"כ קשה למה לא מייתי ג"כ כמו ברייתא ראשונה לקט שכחה ופאה דבשלמא אי באפריש ולא אקריב איירי א"ש דזה לא משכחת במתנות עניים שאינו מחוייב ליתן לעניים אלא הם יקחו אבל אי בלא אפריש איירי הו"ל למיחשב גם הני. ועוד הקשה למה בצדקה מצריך תרי קראי לא לכתוב אלא במה דמיירי באמר ולא אפריש ואנא ידענא דכל שכן באפריש ולא נתן לעניים דבזה לא שייך הצריכותא דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דכל זמן שלא קבלו העניים אינה צדקה שלהם ולכן הוכיח הפ"י דלא מסיימי קראי להיות מדבר זה באמר וזה באפריש אלא עירוב פרשיות יש כאן ודרשינן בכל א' מה ששייך בו ומה שחסר בזה גילה זה ע"ש והוא הדרך הנכון לענ"ד בביאור הסוגיא. ובהכי א"ש מה שהקשה הט"א דמאי פריך עשה מובאת שמה נפקא דילמא צריך קרא למידי דלאו בר הקרבה נינהו וגם לבזמן שאין בהמ"ק קיים דלא אתי מובאת שמה ע"ש. וא"ל דהקושיא היא איפכא דלא לכתוב אלא מוצא שפתיך ול"ל קרא דובאת שמה דז"א דממוצא שפתיך לחוד ודאי ליכא למילף דלא ידענו מתי עובר וצריך ובאת שמה לזמן הרגל אבל לפ"ז א"ש דפשיטא להגמרא דעירוב פרשיות יש ולא בא להקשות דלא לכתוב פסוק א' מהם אלא בא לבאר דפסוק א' איירי באמר ולא אפריש ואחד באפריש ולא אקריב ומה שחסר בזה גילה זה דלענין עשה גילה קרא דמוצא שפתך כל שאר דברים חוץ מקרבנות ולענין העת גילה קרא דובאת שמה שאינו עובר עד הרגל. וכמו דלענין אזהרה לב"ד ולענין נדר ונדבה וקדשי בדק הבית וחטאות ואשמות כתיבי תרי קראי להורות שאין חילוק בין אמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב ה"ה ג"כ לענין עשה דעירוב פרשיות יש ולכן פסק הרמב"ם א"ש שהביא גם על שאר דברים עשה דובאת שמה להורות העת שברגל אחד עובר:

שם נדבה כמשמעו:

וכן אמרינן לעיל נדבה מנין ת"ל אם נדר או נדבה ובשו"ת פנים מאירות ח"א (סי' צ"ט). הקשה מזה על מה שכתב רש"י בנדרים דף ט' דבל תאחר אין שייך בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוא מפורש נגד סוגיא דהכא דרק לס"ד אמר בגמרא סברא זו. אבל אחר דכתיב נדבה בפירוש יש בנדבה ב"ת והיא קושיא עצומה לא לבד על רש"י אלא גם על הרא"ש שכתב ג"כ בפירושו דהתקלה היא משום מעילה ולא כ' משום ב"ת כמו שכ' הר"ן שם ומשמע מזה דגם דעתו כדעת רש"י דליכא בנדבה משום ב"ת והוא תמוה. ומה שכתב בפנים מאירות שם לתרץ קושיא זו דודאי אין חשש שלא יקריב הקרבן שלפניו אל אהחשש הוא שמא יאבד ולא ירצה להביא אחר תחתיו וזה לא שייך רק גבי נדר אבל לא בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין חייב באחריותו עכ"ד לענ"ד דחוק מאד דהאיך תלי בבי גזא דרחמנא איתא שהיא סברא שדחה הגמרא כאן ולא כתב בפשטות דאין חייב באחריותו כיון שלא קיבל עליו להביא דאי הטעם משום דבי גזא דרחמנא איתא גם בנדר והפריש ואבד לא יהיה חייב באחריותו ועוד הרי גבי נדבה אין חייב באחריותו ואפילו היכא שמת הקרבן דלא שייך הך טעמא דבי גזא דרחמנא איתא. והנלע"ד דבריש זבחים אמרינן ואיבעית אימא כתיב קרא מוצא שפתיך כו' ע"ש. וכבר העירו התוס' שהרי דרשינן מפסוק זה דעל נדבה עובר בב"ת וכתבו דהתם דריש מפשטא דקרא ולענ"ד כיון דצריך לדרשה דשם לפשטא דקרא האיך דריש דרשה דהכא מיתור דנדבה ועוד דשם בזבחים (דף ד') עביד צריכותא למה צריך קרא דמוצא שפתיך אחר דכתיב וזאת התורה ע"ש והאיך שייך צריכותא כיון דבלא"ה צרך לדרשה דהכא ולכן היה נלע"ד דסתם גמרא דזבחים סובר דברייתא קמייתא חולק על ברייתא שניה לענין דרשה דנדבה שכן משמע מדקאמרה נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה כו' וכבר העירו התוס' דהוי מצי להביא מהאי ענינא גופא דכתיב בי' כאשר נדרת נדבה והרשב"א ישב דהא מצריך תרי קראי חד ללא אפריש וחד ללא אקריב אכן זה ודאי לא נעלם גם מהתוס' אלא שהם הקשו דלמה צריך למילף מתודה דמה להלן נדבה עמו דודאי לא נאמר לענין ב"ת אלא גילוי מילתא הוא ביותר הו"ל למילף מנדרת נדבה שהוא מענינא דב"ת לגלות מה להלן לענין אפריש ולא אקריב נדבה כנדר אף הכא לענין אמר ולא אפריש ולכן משמע מזה דהברייתא לא דורש הך דכאשר נדרת נדבה לענין ב"ת אלא לדרשה דזבחים להורות דשלא לשמה כשר וכיון דגם זה לא לענין ב"ת איירי לכן מייתי הפסוק הקדום דאם נדר ולפ"ז באמת לית לן קרא דנדבה באפריש ולא אקריב דמסתמא קרא קמא באמר ולא אפריש איירי וכמו שכ' גם הרשב"א ועל כן שפיר כתבו רש"י והרא"ש דבנדבה ליכא משום ב"ת דכיון דלית לן קרא קיימא הסברא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכתב רש"י כן עפ"י סוגיא דזבחים כן נלע"ד בישוב תימה זו:

שם חד דאמר ולא אפריש:

ק"ל דמשמע הא אפריש אינו