ערוך לנר ראש השנה יד

בקיימי עניים ואעפ"כ אינו עובר עד לאחר ג' רגלים בב"ת שמה שאמר רבא בצדקה בקיימי עניים עובר לאלתר היינו בעשה דמוצא שפתיך תשמור אבל על ב"ת אינו עובר עד לאחר ג"ר מגזירת הכתוב והר"ן תירץ ג"כ דאיירי בקיימי עניים ובאמת עובר לאלתר בב"ת כמו גבי צדקה ומה דחשיב להו הברייתא בהדברים שעובר לאחר ג"ר לאו דוקא דרצה לומר בלבד דעל כל הדברים עכ"פ עובר לאחר ג"ר אבל יש בהם דברים שעובר לאלתר כגון מתנות עניים בדאיכא עניים. אכן להרמב"ם כל הני תירוצים לא שייכי דפירוש הראשון לא שייך מפני הקושיא דבדקיימי עניים עובר מיד ותירוץ הרשב"א לא שייך לשיטתו דבפירוש כתב ה' מתנות עניים (פ"ח) דהיכא דקיימי עניים עובר מיד בב"ת ותירוץ הר"ן לא שייך שהרי כ' בפירוש דעל מתנות עניים עובר בעשה רק אחר רגל א' ובב"ת אחר ג' רגלים. כנראה מפסקו בה' מעשה קרבנות הנ"ל. ואיך משכחת זה כיון דבקיימי עניים מיד הוא עובר ואפילו אם נאמר דמדפרט לענין עשה גם מתנות עניים ולענין ב"ת אחר ג' רגלים לא פרט רק קרבנות כו' ולא ג"כ מתנות עניים שבכיון כתב כן כיון דלא משכחת ג' רגלים בלקט שכחה ופאה ע"כ לא מטעם זה השמיט דהא בכלל מתנות עניים יש ג"כ מעשר עני ועוד דמכ"מ יקשה עליו ממה שכ' דעל מתנות עניים עובר בעבר ברגל א' בעשה. ופי' השני של התוס' לא שייך דבפירוש פסק הרמב"ם שם (פ"י) דבאין עניים לוקח מתנות עניים לעצמו וא"צ לשלם לעניים כשיבואו וכמו שדחו התוספות בעצמם פי' זה וא"כ לא נשאר רק פי' השלישי שאיירי שלקט לצורך עני. וגם תירוץ זה לא שייך לשיטת הרמב"ם שכבר העיר הרשב"א שתירוץ זה לא שייך רק לר"א דלרבנן כיון דס"ל שיתן לעני הנמצא ראשון עובר מיד בב"ת כיון דקיימי עניי אחריני ואי לא קיימי הרי מותר ליקח לעצמו וא"צ לשלם וא"כ לא שייך תירוץ זה רק לר"א וכיון שהרמב"ם שם (ספ"ב) פסק כרבנן דר"א א"כ גם תירוץ זה לא שייך אליבי' ואיך פסק דבמתנות עניים ברגל א' דוקא עובר בעשה ובג' רגלים בב"ת. ונלע"ד דהנה הרשב"א הקשה על פי' התוס' דדוחק הוא לאוקמא הברייתא כר"א ודלא כהלכתא ועוד דא"כ הו"ל למימר הניחא לר"א אבל לרבנן מאי איכא למימר. אכן לענ"ד יש ליישב שיטת התוספת ואדרבה יש להקשות על הרשב"א דפשיטא לי' שפי' זה לא קאי רק לר"א שהרי בב"מ (דף ט' ע"ב) מפרש עולא משום ריב"ל דמחלוקת מעשיר לעני דר"א אית ליה תרי מיגו ורבנן לית להו אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דלא הוה רק חד מגו דגם רבנן אית להו ע"ש. והרי לפ"ז אפשר לאוקמא הך דבל תאחר בעני שלקט לצורך עני דבהא גם רבנן מודו שזכה לו. אבל יש ליישב דעת הרשב"א דמשמעות הפסוק דעמך שדרשינן מיניה לקמן שעובר על מתנות עניים בב"ת ודאי משמע ששהה אצלו המתנות שהוא חייב ליתן דבזה שייך לשון עמך לומר שנשאר אצלך מה ששייך לעני משדך דאם בשזכה לעני מאחר אין זה רק מתנה בעלמא וכי ס"ד שהשוהה מתנה של אחר בידו יהיה עובר בבל תאחר. והשתא כיון דאמרינן בחולין (דף קל"א) לא תלקט להזהיר העני על שלו וכמ"ש רש"י בב"מ שם דע"כ הך מי שלקט את הפאה איירי בשדה שאינו שלו ע"ש א"כ הכא אפילו בעני לעני צ"ל תרי מגו כיון דעמך לא נאמר רק בשדה שלו ובזה לא שייך מגו דזכי לנפשי' אפילו הוא עני דהא אי אפשר לזכות לנפשי' בשדה שלו וע"כ צ"ל תרי מגו מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ואז השדה אינו שלו ויכול לזכות לנפשו ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ולכן שפיר כתב הרשב"א דלא משכחת פי' התוספת רק לרבי אליעזר דאית ליה תרי מגו בין אם הוא עני בין אם הוא עשיר. אמנם הך גופא אם עני שהפקיר שדהו יכול לזכות בו במתנות עניים תלוי בפלוגתא שבין הראשונים שהשיטה מקובצת בב"מ שם הביא בשם הרא"ש שמה שכתב רש"י דאיירי בשדה של אחר היינו דוקא לענין מעני לעני כיון דבזה גם רבנן מודו בחד מגו ולא משכחת חד מגו בשדה שלו אבל לענין מעשיר לעני אליבא דר"א שפיר י"ל דאיירי גם בשדה שלו כיון דס"ל מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ואז השדה ג"כ אינו שלו ושפיר יכול לזכות בו וכן כתב גם בשם התוס' אבל בשם הריטב"א כתב שם דאפילו הפקיר העני שדהו ג"כ אסור במתנות עניים של אותה השדה דגזירת הכתוב הוא שאסור בפאת שדה שלו אפילו לאחר הפקר וכן כתב בשם הרמ"ה ע"ש. ולפ"ז היש מפרשים שלקט לצורך עני שהביאו התוספת לשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל שפיר משכחת בשדה שלו עכ"פ לר"א דס"ל תרי מגו ולכן אמרינן מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ואז מותר ליקח משדה שהיה שלו ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל לשיטת הריטב"א אפילו לר"א לא משכחת בשדה שלו דאפילו הפקיר לנכסי' לא זכה לנפשי' בשדה שלו וע"כ צריך לפרש דלקט לצורך עני בשדה של אחרים וצריך לומר דגם בזה שייך דרשה דמעמך דלא דמי למתנה בעלמא שאינו עובר עליו בבל תאחר כיון דזכה הוא במתנה שהי' להעני אצל בעל השדה נכנס הוא תחת בעל השדה וכמו דאם נשאר אצל בעל השדה היה עבירת בל תאחר אצלו אם לא היה נותן לעניים גם אצלו יש ב"ת אם לא נתן לעני שזכה בשבילו ועל פי שיטה דאיירי בשדה של אחרים שפיר משכחת פי' התוס' גם לרבנן בעני שזכה בשביל עני שאין כאן רק חד מגו. והשתא י"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הרא"ש ומפרש מעמך כפשוטו שזכה בשדה שלו לצורך עני ולכן כתב דלא משכחת רק לר"א אבל באמת י"ל דהי"מ שהביאו התוס' כאן ס"ל כשיטת הרמ"ה והריטב"א ומיירי בשדה של אחרים ובעני שזכה לצורך עני דלפ"ז גם לרבנן משכחת כן ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם סובר כשיטה זו ולכן שפיר הביא דלקט שכחה ופאה עובר בב"ת דמפרש כי"מ דאיירי בעני שזכה לעני בשדה של אחרים שזה שייך גם לרבנן דפסק כוותייהו:

שם לענין פז"ר קש"ב. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ערוך לנר על סוכה (דף מ"ח) ובתוס' שם:

שם ברש"י ד"ה פז"ר. ובמסכת סופרים נמצא שירו:

זה סתירה שבתחלה כ' שלא נתפרש שירו ובחגיגה (דף י"ז) וכן ביומא (דף ג') לא כתב ובמסכת סופרים נמצא שירו ברש"י. שוב ראיתי בתוס' ישינים ביומא שם שזאת הוספה הוא מתלמידי רש"י והכניסו בפנים:

שם בתוס' ד"ה לקט. או מן הכרי ואיכא בבל תאחר:

הט"א הקשה דלפ"ז יקשה לר"ע דס"ל ביומא (דף ל"ו) דתעזוב מעיקרא משמע דאם נטל א"צ להחזיר קרא דמעמך דיליף מיניה דעובר על לקט שכחה ופאה בבל תאחר היכא משכחת לי' וכן הקשה לאביי דס"ל דאי עביד מהני ורק הכא לא מהני וצריך להחזיר מתעזוב יתירה ל"ל קרא דתעזוב תיפוק ליה דא"כ מעמך היכי משכחת לה והניח בקושיא. ולענ"ד י' עפמ"ש הט"א בעצמו כמש"כ לעיל בשמו דמה דעובר על מעשר עני בב"ת אתי מעמך שהרי ליכא בכלל דרשת ה' אלהיך דילפינן מעשרות מני' דבמעשר עני לא כתיב כן ולפ"ז שפיר י"ל דר"ע מוקי עמך למעשר עני וכן הוי מוקמינן לאביי אי לא הוי כתיב תעזוב יתירה:

שם בא"ד ולפי' קמא קשיא. לענ"ד י"ל דכבר העיר הר"ן במידי דלא תלי בירושלים ובקרבנות למה לא יעבור רק