ערוך לנר ראש השנה יג

כבר החמיץ שהיה זה בשנת שביעית שלו. ונ"ל שאע"פ שרש"י כתב כן בד"ה נדבכין ששלח אגרת זה ביד עזרא דעת התוס' אינה כן אלא מיד בשנת שתים כשנתן רשות לבנות נשלח אגרת זו לירושלים ונראה שמשום קושיית התוס' כתב רש"י כן אבל באמת מהמשך הכתובים נראה כדברי התוספות שבאגרת ששלח ביד עזרא לא נזכר זה נדבכין די אבן גלל כו' וגם איך אפשר שאז שלח איך יבנו שהרי כבר נשלם הבית ונתחנך. ובדברי רש"י צ"ע לא בלבד הכא אלא גם במה שכ' לעיל ד"ה והכתוב שכ' שם ג"כ שכתוב כן באגרת ששלח ביד עזרא ומהכתוב נראה ששלח כן באגרת שנתן רשות לבנות ועזרא לא עלה עד אחר שנה שכבר נשלם ונתחנך הבית כמ"ש התוס' לעיל ד"ה באותו זמן אמנם לא על רש"י בלבד אלא גם על התוס' קשה כן למה הקשו קושייתם רק על הראיה מפסוק דנדבכין ולא על הראיה דלעיל מפסוק ומה חשחן דגם זה כתוב באותו אגרת שכתוב שם הך דנדבכין ושנשלח לירושלים בשנת שתים לדריוש כנראה מהפסוק וצ"ע. גם מה שכתב רש"י ד"ה עד כסף תנו להם לבוני הבית צ"ע שלא לבוני הבית צוה לתת כ"א לעזרא בשביל קרבנות אבל הבנין כבר נשלם בשנה שעברה:

שם ד"ה והחרמין. ואין הגבאי בבל תאחר מלחלקה:

עי' בפ"י שהאריך בדברי התוספת ותוכן דבריו שהוא מפרש דפסק דב"ת איירי בדלא קיימי עניים דאי בדקיימי אטו ברשיעי עסקינן שיש עניים ולא יחלק הגבאי. ולענ"ד ממה דכתבו התוס' דאין הגבאי בב"ת מלחלקה משמע דאיירי בדקיימי עניים דאי בדלא קיימי האיך שייך לחלקה למי יחלק ולכן י"ל דהפסק דב"ת איירי בדקיימי עניים ואעפ"כ בשפסק ליתן ביד הגבאי אינו עובר או אפילו אינו רשאי ליתן לעניים שבאים לפניו אח"כ דדילמא הגבאי יחלק לעניים אחרים וא"כ במה שפסק ליתן ליד הגבאי כבר פסק ליתן לעניים ההם וכן פסק הרמ"א י"ד סימן רנ"ז ע"ש ואינו עובר רק אם אין מוסר ליד הגבאי והגבאי ג"כ אינו עובר בב"ת מלחלק לעניים שבאים לפניו כיון שממונה לחלק לכל עניים מדי יום ביומו ואם יצטרך לחלק כל הצדקות שבאים לידו לעניים שבאים לפניו ראשון לא ישאר בידו מאומה לפרנס גם עניים אחרים ולכן רק היחיד צריך ליתן הצדקה שבידו לעניים שבאים ראשונים דלא נחשב אם אין בידו ליתן לעניים שבאים אח"כ משא"כ בגבאי שממונה לפרנס לכל העניים וכן נראה מדברי הרמ"א (שם) ממה שכתב והגבאי היה מחלק להם מיד משמע שתלוי ברצון הגבאי וכן נראה ממה שכתב הר"ן בשם ר"ת ומ"מ כתבו התוס' שיש תקנה גם ליחיד שלא יצטרך ליתן הכל לעני שנמצא ראשון אם יתנה בשעת הפרשה ליתן לכשירצה וכן נפסק בש"ע י"ד (סי' רנ"ז) כנלע"ד בכוונת התוס' דלא כהפ"י:

שם ד"ה ומעשרות. כגון מעשר ראשון:

הט"א הקשה מנ"ל דעל מעשר ראשון עובר בב"ת שהרי על מעשרות הביא לקמן הפסוק ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות וזה לא כתיב רק במעשר שני בפסוק ואכלת לפני ה' אלהיך ובשלמא מעשר עני הוי בכלל מעמך דיליף מיניה לקט שכחה ופאה אבל מעשר ראשון מניין ולכן חולק על התוס' ומתרץ בזה ג"כ מה שהקשה התוס' למה לא חשיב תרומה שגם בתרומה לא כתיב ה' אלהיך. ולענ"ד הדין עם התוספת שהרי לקמן בברייתא קתני לה' אלהיך אלו הדמין הערכין והחרמין וזו הדרשה היה מדכתיב בהן לה' כמ"ש התוס' שם אף דלא כתיב בהו גם אלהיך והרי לה' כתיב גם במעשר ראשון דכתיב בפ' קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וגם בתרומה כתיב שם כל חלב יצהר וגו' ראשיתם אשר יתנו לה' וא"כ תרומה ומעשר ראשון הם בכלל הדרשה דלה' אלהיך. והרי אפילו קרבנות היו בכלל אי לאו דכתיב בהו קרא אחר כמו שכתבו התוס' לקמן בהך ברייתא ואע"ג דבברייתא שם לא חשיב מעשר ראשון בהדי דמין וערכין וחרמין היינו משום דבלא"ה חשיב מעשרות לחוד וכמו שפשוט ג"כ להטורי אבן דמעשר עני הוא בכלל מעמך אע"ג דגם שם לא חשיב רק לקט שכחה ופאה:

שם בא"ד. וכל זמן שלא הפריש לא עובר בב"ת:

אבל משהפריש אעפ"י שפירותיו רחוקים ממנו עובר שהרי יכול לזכות לכהן וללוי ולעני כמו שעשו ר"ג ור"י כדאמרינן מעשר שני (פ"ה) לכן לא הבנתי מש"כ הט"א שיש נפקותא ג"כ בפירותיו רחוקים ממנו דלענין ביעור צריך לקרות שם אבל לענין ב"ת אינו מועיל ע"ש. שהרי קריאת השם לבד גם לענין ביעור לא מהני דצריך לזכות כמו שעשו ר"ג ור"י וזה ודאי גם לענין ב"ת מהני דנתינה גמורה היא:

שם בא"ד. כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור:

המהרש"א הקשה דאכתי יקשה למ"ד דברגל א' עובר בב"ת והניח בקושיא. ולענ"ד לק"מ שהרי הביעור הי' בערב יו"ט הראשון ואפילו לגירסת הרמב"ם עכ"פ בערב יו"ט האחרון של פסח כדתנן במעשר שני פ"ה במנחה של יו"ט האחרון היה מתודה בערתי הקודש מן הבית הרי שהוצרך לבער קודם כלות הרגל ועל בל תאחר אינו עובר עד כלות הרגל כולו כדאמרינן לקמן (דף ה') וא"כ משכחת שפיר גם למ"ד דברגל א' עובר שקדם חיוב הביעור לחיוב בל תאחר. אחרי כתבי מצאתי כן בפ"י והוא הנכון. אבל בלא"ה יש ליישב עוד קושיית המהרש"א עפ"י מה דתנן במעשר שני פ"ה אר"י בתחלה היו שולחין לב"ב מהרו ותיקנו עד שלא יגיע עונת הביעור עד שבא ר"ע כו' הרי שבתחלה היו סוברים שחיוב הביעור הוא גם קודם שנתמרח וכפי מה שכ' הר"ש שם זהו דעת ר"ג וכן כתבו גם התוס' בסנהדרין (דף י"א) ע"ש וא"כ י"ל דגם ר"מ ס"ל כן ולכן שפיר משכחת שיש חיוב ביעור קודם בל תאחר שעל זה פשיטא שאינו עובר כל זמן שלא נתמרח:

שם בא"ד דאפילו את"ל חייב. המהרש"א הקשה למה לא משכחת בתרומה ומעשרות מתבואה שגדלה ונקצרה בשנה שלישית וששית דצריכה ביעור ולא עבר על ב"ת שלא עברו עדיין ג' רגלים בשנקצר אחר חג השבועות. ונ"ל אע"ג דמשכחת כן בתרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מ"מ לא משכחת כן במעשר שני דזה גדל ע"כ בשנה שניי' וחמישי וע"כ כבר עברו ג' רגלים בפסח של רביעית ושביעית והרי גם על מע"ש מתודה כדאמרינן מן הקודש זה מע"ש ונטע רבעי:

שם ע"ב בגמרא עובר בבל תאחר. הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות (פי"ד) הביא הברייתא דהכא כל הדברים שעובר עליהם לאחר ג' רגלים בב"ת ובתוכם קחשיב ג"כ מתנות עניים דהיינו לקט שכחה ופאה דהברייתא. וקשה דהתוס' העירו האיך משכחת ב"ת בלקט שכחה ופאה וכתבו ג' פירושים. פי' הא' דאיירי שעבר ולקחם ואז צריך להפריש מהתבואה שבביתו ואם שהה ג' רגלים עובר בב"ת. פי' ב' כגון שלקחם בהיתר שלא היו כאן עניים וצריך לשלם להם ואם עבר ג"ר עובר. אכן ע"ז השיבו התוספות בעצמם דבחולין משמע דאם אין כאן עניים מותר ללקחם ואין צריך לשלם ולכן כתבו דיקשה ממנ"פ אם בשעה שלקח לא היו עניים א"צ לשלם ואם יש כאן עניים לאלתר עובר בב"ת כמו דאמרינן לגבי צדקה דהא שכיחי עניים. ועל כן כתבו פי' ג' שאיירי שלקט לצורך עני וצריך ליתן לו ואם שהה ג' רגלים עובר בב"ת. והרשב"א קיים פי' הראשון של התוס' שאיירי