ערוך לנר יבמות צד

שם לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה: ק"ק דא"כ גם עקרה ואילונית הי' לנו למעוטי מדין טומאת ביאה מהאי טעמא לר"י וצ"ע

שם אותה פרט לשלא כדרכה: ק"ל דהכא מצרכינן ב' קראי אהעראה ואשלא כדרכה ואלו לענין שפחה חרופה ממעטינן תרווייהו משכבת זרע בכריתות (י"א.), ואולי נאמר דסוגיא דשם אליבי' דרבי יהודה אתיא דיליף גם הכא תרווייהו מחד קרא, שוב א"ע ראיתי כן ברשב"א לקמן (דף נ"ה) שכתב כן ע"ש, אכן אכתי ק' על הרמב"ם דפסק הכא כרבנן ולענין שפחה חרופה מייתי תרווייהו (בפ"ג מהל' א"ב), והנה באמת שם בדברי הרמב"ם יש נוסחאות דלא גרסו הך דין דשלא כדרכה ויש ליתן טעם להנוסחא דלא גרס מכח קושיתנו אבל מכ"מ גם אי גרסינן בהרמב"ם שלא כדרכה י"ל שהי' נראה לו דוחק לומר דסתם גמרא אליבי' דר"י אתיא ולכן ס"ל כיון דגלי קרא הכא דאין חילוק בין העראה לשל"כ גם התם לא מחלקינן בינייהו וילפינן תרווייהו מחד קרא

שם שוב אינה יולדת: לא ראיתי לפוסקים ראשונים ואחרונים שהביאו לדין זה ולכאורה יש נפקותא טובא לענין דינא שלא ישא אותה מי שאין לו בנים כמו שאסור לישא עקרה וזקנה וא"כ ה"ל להפוסקים להביאו רק המהרש"ל ביש"ש כתב דין זה לענין אם נשאת לכהן וילדה שתצא דאמרינן ודאי זינתה, ולענ"ד ק' טובא דא"כ כש"כ דלא ה"ל להפוסקים להשמיט מימרא זו, ולכן נ"ל דכבר הביא המהרש"ל בשם י"מ דמה דאמר ר"נ דעתה להנשא בעינן שתהי' דעתה לאיש הזה דוקא שנשאת לו והוא חלק על י"מ וכתב דאפילו לא הי' דעתה רק על איש דעלמא ג"כ ראוי' להתעבר ע"ש, וראיתי ראי' לדבריו מדברי הריטב"א בשמעתין שכתב אהא לכותי נבעלתי לא שנבעלה לו ממש אלא שהי' דעתה עליו, הרי בפי' דס"ל דלא בעינן שתהי' דעתה דוקא לאיש הזה שנשאת לו וא"כ כיון שבדעתה תלי מלתא אין להחזיקה באינה בת בנים

ובזה מתורץ מה שקשה על רבא היאך נשאה וגם מה דקאמר מרנני רבנן אבתריך ומה רנון שייך דאפשר שהי' דעתה להנשא אבל י"ל דודאי רבא כבר ידע שדעתה עליו ולא חשדה ורק ששמע מרבנן שלא ידעו הך דר"נ וסברו דנבעלה ממש בעינן שרננו ואמר לה דרך בדיחותא לשמוע מה תענה לו אבל היא פי' פתחה בחכמה ואמרה האמת וכן הך דבאה קמי' דר"י או דלא ידעה דדעתה להנשא ג"כ מהני או דאמרה בפי' שלא הי' דעתה להנשא ולכן לבסוף הודה שנבעלה לכותי או כפי' הריטב"א שהיתה דעתה לו ובזה אמרה אמת שלא הי' דעתה להנשא כיון שאין לו בה נישואין, אכן עכ"פ ע"פ המסקנא דפסקינן כר"נ דדעתה להנשא ג"כ מהני אין להוציא אשה מחזקתה שהוא ב"ב אלא אמרינן שדעתה להנשא הי' ואפילו אמרה בפי' שלא הי' דעתה להנשא אינה נאמנת לגבי הבעל ולכן השמיטו הפוסקים ולכן לענ"ד אין להחמיר שתצא מבעלה כהן

שם ואי בגט האמרה שמואל: ק"ק מאי יתורא יש בדברי שמואל הכא דהרי הך אבל קטנה ב"י לא שמואל גופא קאמר אלא הש"ס הוא דקדייק מדבריו, וראיתי במהרש"א מ"ב שהרגיש בזה ורצה לומר דהקושיא הוא אסתם גמרא ל"ל לדייק מדברי שמואל כן, אך אין זה במשמעות הלשון, ולכן לולא פי' רש"י והתוספ' הי' נלענ"ד דאפשר לומר דלהמקשן הי' ק' קושית התוספ' שמואל כמאן ס"ל ולכן ס"ל דשמואל ודאי כרבי יוסי ס"ל ומתיר אפילו גיורת ומשוחררת גדולה מטעם מנטרה נפשה ודלא כהתוספ' שכתבו דמכ"מ אסורות משום אטו ב"י אלא דבאמת מותרות לגמרי וא"כ הא דנקט גיורת ומשוחררת דוקא ע"כ משום דיוקא נקטה לידוק מינה דבבת ישראל אפילו קטנה צריכה להמתין ועל זה פריך שפיר דהאמרה שמואל חדא זימנא וא"כ לא הי' לי' למינקט קטנה, ומתורץ בזה גם כן קושית התוספ'

שם ברש"י ד"ה להעראה. שלא הזריע: ק"ק הרי לקמן (נ"ה:) מוכח דגבי שפחה חרופה לא ממעטינן משכבת זרע רק שתהא ביאה הראוי' לזריעה ולכן בהעראה אפילו הוציא זרע פטור ובגמר ביאה אפילו לא הזריע חייב כמש"כ התוספ' שם, והנה ברש"י אפשר לדחוק שמה שכתב שלא הזריע כוונתו שלא עשה ביאה שראוי' לזריעה דהיינו שתתעבר ממנו, אבל מכ"מ ק"ל על הרמב"ם (הל' אבות הטומאות פ"ה) שכתב הבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור אע"פ שהערה עכ"ל, הרי שתלי בהוצאת ש"ז ולא בביאה שראוי' לזריעה ועוד מאי אע"פ שהערה דקאמר הא בכלל הבועל לפחות הוא העראה וא"כ לדבריו הל"ל אע"פ שגמר ביאתו, ועוד שבהל' א"ב (פ"ג) לענין שפחה חרופה כתב דתלוי בגמר ביאה וא"כ היאך כתב הכא דתלוי בהוצאת ש"ז וצ"ע

שש בתוספ' ד"ה ולא. ותימ' דבפ' ב' דנדרים: לכאורה לק"מ להך שיטה שהבאתי שהי' להם דין בני נח והרי התוספ' הביאו שב"נ חייב על ביאה שלא כדרכה וא"כ דלמא מטעם זה היו ער ואונן חייבים מיתה מה שלא שייך בישראל אבל באמת ז"א שהרי רק להס"ד בסנהדרין חייב ב"נ הבא על אשתו של"כ אבל לא במסקנא, אלא שראיתי בפרשת דרכים (ד' א') שהביא בשם חכם אשכזי שחטא ער ואונן הי' שבאו על תמר של"כ דב"נ נהרג עליו והסכים עמו המ"ל ע"ש, וזה תימא דהרי לא מסקינן הכי, אבל י"ל דמה שחזר רבא בסנהדרין מדברי ר"א א"ר חנינא הוא מכח קושיא דמי איכא מידי שהביאו התוספ' כאן, ולפי הנראה בחולין (דף ל"ג) בסברא דמי איכא מידי יש פלוגתא דאמוראי וע"ש בתוספ' שכתבו דר"ל לית לי' מי איכא מידי וא"כ י"ל דגם ר"א אר"ח ס"ל כוותי' וקיימינן אליבייהו במסקנא דב"נ נהרג על אשתו שלא כדרכה ורק רבא דס"ל מי איכא מידי לא דרש כן ולכן אליבי' דהך מ"ד שפיר י"ל דחטא ער ואונן הי' זה

ובזה יש ליישב מה שהקשה הריטב"א הכא וכן הקשה הרא"מ פ' וישב על רש"י שכתב דחטא ער ואונן הי' שדש בפנים וזורה בחוץ וזהו דלא כסוגיא דהכא, אבל לפ"ז י"ל כיון דסוגיא דהכא ע"כ לא קאי רק למ"ד דס"ל מי איכא מידי לא אמרינן לכן ניחא לרש"י בחומש לפרש כהמדרש שהי' דש בפנים וזורה בחוץ שהוא אליבי' דהלכתא דפסקינן מי איכא מידי וא"כ ליכא איסור בשל"כ

בד"ה התורה. שתעמוד תפלוט: מה דפשיטא להו להתוספ' כן היינו משום דאמרינן הכי נדה (מ"א:) שאי אפשר לה שלא תפלוט ע"ש, אכן ק"ק דהתם מוקמינן שהטבילוה במטה ולמה לא תרצו ג"כ התוספ' הכי דאיירי שלא עמדה כל ג' ואי משום דזה דוחק יותר משנוקי שנתנה מוך א"כ ק' אפכא למה מתרץ בנדה שהטבילוה במטה ולא ג"כ בשנתנה מוך וא"ל דלרבא לשיטתו אי אפשר לתרץ הכי כיון דס"ל שם ודף מ"ב) דאותו מקום בית הסתרים הוא וביה"ס עכ"פ בעינן ראוי לביאת מים מכ"מ יקשה לפמש"כ הריטב"א קידושין (דף כ"ה) דזה רק מדרבנן אבל מ"ה ל"צ ראוי לביאת מים א"כ אכתי לוקמי ר"ש דאיירי מדרשת הפסוק שם בכה"ג דנתנה מוך וצ"ע

בד"ה אבל קטנה לא שייך למיגזר אטו גיורת גדולה: לא כן דעת רש"י אלא משום דגיורת לא שכיח ומה שגזרו בגיורת גדולה ה"ט דרק גיורת דקטנה לא שכיח אבל דגדולה שכיח וכנראה מדברי הרשב"א, אכן בין לפי' רש"י בין לפי' התוספ' מה שפי' רש"י דאיירי בסתם גיורת לאו דוקא דה"ה זינתה ודאי ג"כ לא גזרו בקטנה

בד"ה נתן לה גט. אברייתא דרדופה אפשר לומר דזה ודאי פשיטא דמיתת הבעל שכיח יותר מגירושין ולכן ממימרא דשמואל דהלכה כר"מ בגזירותיו לא שמעינן אלא דבמיתה דשכיח גזרינן קטנה אטו גדולה אבל בגירושין דלא שכיח אכתי לא שמעינן לכן אשמעינן גם בגט, ועוד י"ל דרדופה י"ל דאיירי בקטנה נשואה ע"י אבי' דהוי אשת איש גמורה ולכן גזרינן אטו גדילה אבל הכא דאיירי בנשאת ע"י אמה ואחי' דנתן לה גט קאי אהך דקאמר מיאנה בו וס"ד דלא גזרינן אטו גדולה שהיא א"א קמ"ל

דף ליה ע"א בגמרא ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן: ק"ק דאימא אמתניתן ר' יהודה היא דס"ל בהדיא לקמן (דף מ"ב) דקטנה אינה צריכה להמתין שהרי שמואל כר"מ ס"ל וכמש"כ התוספ' לעיל, ואפשר לומר דהכי קפריך כיון דלעיל (דף ל"ד) אוקמינן מתניתן כר"מ משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים שם, ולכן א"ש הא