ערוך לנר יבמות צג

שהוא יהי' ב"ג וב"ח וא"כ טרוד לאכול תרומה ולא דמי לתנוקת דהתם ה"ל למידק אם נימא הכי כש"כ דלא מקשה מידי מתרומה דאין זמנו בהול דכל הסברא דאין זמנו בהול הוא דה"ל למידק וזה לא שייך בתרומה אע"כ דגם בתרומה שייך דה"ל לבדוק וכמש"כ באמת הרמב"ם (פרק י' מהל' תרומות) וכש"כ הריטב"א ג"כ דאיירי שכבר יצא עליו קול שהוא ב"ג וא"כ ק' מה טירדא דמצוה שייך גבי' וצ"ע

בד"ה בערב הפסח. המ"ל משום דאכילת תרומה:

אולי י"ל דהכא לא מצי לתרץ כן דלכאורה הי' צ"ל דאי כשרות עבודה מפועל ידיו אתיא ודאי אין תרומה בכלל דמה בכך דמקרי עבודה הא לאו פועל ידיו מקרי דאין זה עבודה ביד אלא בפה ולכן להכשיר ג"כ בתרומה לא שייך אלא אי אתיא עבודה מחד דאידך דרשות דמייתי בקדושין (ס"ו:

) והא דנקט בפסחים (דף ע"ב) דרשה דברך ד' חילו י"ל דחד מהנך דרשות נקט כיון דלא נחית לכך רק להשמיענו דרשה בהכשר עבודה תדע שכן הוא שהרי התם אליבי' דר' יוחנן קיימינן כמבואר בסוגיא דשם ובירושלמי (פ"ח דתרומות) הביאו גם הר"ש שם יליף ר"י משום ר' ינאי בפי' מקרא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם ורב פליג עליו ויליף מפועל ידיו תרצה הרי דר' יוחנן לא יליף מקרא זה דפועל אלא ודאי דהקרא בפסחים לאו דוקא הוא, והנה בירושלמי שם קאמר מאי איכא בין ר"י לרב וקאמר וז"ל על דעתי' דרב ובלבד בקדשי מקדש על דעתי' דר' יוחנן ואפילו בקדשי הגבול ע"ש, הרי בפי' דלר' יוחנן גם בקדשי הגבול שהוא תרומה כשר למפרע אבל לרב לא, ולכן הסוגיא דפסחים דאזלא אליבי' דרבי יוחנן כמבואר שם אליבי' מתרץ שפיר דבתרומה נמי כשר כדאמר בירושלמי ג"כ אבל הסוגיא דהכא דאזלא אליבי' דרב דהא רב הוא דמתרץ הכא ר"מ היא ועלי' קמקשה וקשקיל וטרי הכא אליבי' לא הי' יכול לתרץ דתרומה אקרי עבודה דהרי רב יליף מברך ד' חילו וזה לא שייך בתרומה משום דלא מקרי פועל ידיו וכדאמר בירושלמי ולכן לא יכול להביא רק תי' הראשון דפסחים, או יאמר דהנה לפי דרשת ר' יוחנן דיליף מהכהן אשר והי' בימים ההם אע"פ שאינו כהן לאחר זמן לכאורה תכשר העבודה וכן יפטר לענין תרומה לא בלבד בנמצא ב"ג אלא באפילו נודע אח"כ שבאותה שעה לא הי' כהן כלל ואפילו מזרע לוי איננו אבל לרב דיליף מפועל ידיו תרצה לא כשר אלא כשנודע שהוא מזרע לוי רק שהוא פסול שהרי קרא דברך ד' חילו אפילו חללים שבו תרצה רק ללוי נאמר וא"כ לא הכשיר קרא רק חללים שהם מזרע לוי והכי קאמר רב מפורש בירושלמי הנ"ל ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשירה, ולפ"ז ק' לכאורה מאי מתרץ בפסחים דאין הטעם משום דטעה בדבר מצוה הא דפטור מחומש כשנודע שהוא ב"ג וב"ח לר' יהושע אלא משום דתרומה אקרי עבודה דהא תינח לענין ב"ג וב"ח אבל אכתי ק' מרישא דמתניתן דתרומות דקתני ג"כ גבי אשת כהן שאכלה בתרומה ושמעה שמת בעלה או גרשה וכן עבד ששמע שרבו כהן שחררו דגם בו פוטר ר' יהושע והתם ע"כ הטעם משום דטעה בדבר מצוה דבזה לא שייך משום ברך ד' חילו כיון שהוברר הדבר למפרע שלא היו בשעת אכילה קנין כספו של כהן א"כ לאו חללים מזרע לוי הם, וכעת שנדפסו תוס' ר"ע ראיתי שהקשה ג"כ הכי והניח בצ"ע, אכן לפי מה שכתבתי דהסוגיא דשם אזלא אליבי' דר' יוחנן ומה דנקט קרא דברך ד' חילו לאו דוקא הוא א"ש דלר' יוחנן דיליף מאל הכהן אשר יהי' בימים ההם א"ש דגם האשה והעבד היו כהנים בזמן ההוא דהיינו קנין כספו של כהן ולכן רק התם משני שפיר אליבי' דר' יוחנן אבל הכא דאזיל אליבי' דרב דקאמר בפי' פסולים מזרעו של לוי דוקא לא יכול לתרץ כן דאכתי תקשי' מרישא דמתניתן ולכן ע"כ צריך לתרץ בע"פ דוקא

בד"ה מתוך, עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביארו יותר דא"ל דאתיא כר"מ דס"ל לאחר שאתגייר מקודשת דהא השתא להך תי' לא אתיא כר"מ אלא כר"ש, אכן לכאורה עדיין אין זה מספיק כיון דרב היא דמתרץ הכא כן ורב ס"ל לקמן (צ"ג.) דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ דלמא מוקי גם ר"ש כוותי' ואפילו לפי הנראה מרש"י וריטב"א דלא רב תירץ הכא כן אלא בי רב מכ"מ קשה שהרי בי רב הוא רב הונא כדאמרינן לקמן (דף פ"ג) ורב הונא ג"כ ס"ל (דף צ"ג) דאדם מקנה דשלב"ל, אבל בתוספ' הרא"ש כתב בלשון אחר שכתב דר"ש לא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ י"ל דגם הראשונים נתכוונו לכך

ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה בהגהת מ"ל (ה' אישות פ"ד ה"ז) סתירה בדברי הרשב"א שהקשה הכא על רש"י כן ולקמן (דף ק"ט) גבי מקדש את הקטנה כתב בעצמו דיכול לקדש קטנה על זמן כשתגדיל, ולפ"ז א"ש דהתם כתב כן אליבי' דרב דהוא המ"ד שם, אלא שלא ידעתי כעת אנה מצינו לר"ש בפי' כן ואם באמת דלא מצינו ר"ש דס"ל כן עכ"פ יש ליישב בזה שיטת רש"י דלא יקשה עליו קושית התוספ' די"ל דרב לשיטתו אזיל דס"ל אדם מקנה דשלב"ל

בא"ד. בשופעת מתוך ג' לאחר ג': עיין במהרש"א שהביא דברי הבעל המאור דלא בעינן הקדושין והלידות בבת א' אלא בזא"ז אכן גם לדעת המאור צ"ל שנולדה האחת תוך ג' שנה של האחרת ושתיהן נתקדשו קודם שהיתה אחת מהן בת ג' שנה דאל"כ הד' חטאות לא משכחת בב"א בכל א' וא' דהא בשעה שנעשה לאה הגדולה בת ג' צריכה שתאסר על שמעון משום ד' איסורים ובתוכם אחות אשה וא"כ ע"כ באותה שעה כבר קדש את רחל אחותה

ע"ב בגמרא והא תמר בביאה ראשונה אעברא: ק"ק מנ"ל כן דלמא יהודה ג"כ בעל ושנה וי"ל דבהא דכתיב ביהודה ולא יסף עוד לדעתה הביא רש"י בחומש ב' פירושים אי לא הוסיף או לא פסק והוא בגמרא דסוטה (פ"א), והנה הרמב"ן כתב דא"ל דלא בא עלי' עוד מפני שהיתה כלתו שהרי ייבמה כדין דקודם מתן תורה הי' יבום בקרובים ומשייבמה נעשית כאשתו לכל דבר ע"ש, אכן לכאורה יש להשיב על זה אי אמרינן אבות קיימו את התורה א"כ ודאי מה שהיו יכולים לעשות להחמיר כדין תורה עשו אבל לא להקל וכן כתב בפי' הרא"מ כ' שמות בפסוק ויהי בדרך במלון וכיון דהי' דין יבום בקרובים א"כ לא הי' יהודה יכול לבטל יבום לגמרי ושפיר ייבם בביאה ראשונה אבל בביאה שניי' כיון דבזה לא שייך יבום עוד ומדאורייתא לאחר מתן תורה ליכא יבום בכלתו לא נעשית כאשתו א"כ בזה החמיר כדין תורה שלא לבוא עלי' עוד, ובזה יש ליתן טעם למ"ד לא הוסיף ומה שהרמב"ן לא כתב כן משום דלשיטתו אזיל דכתב אצל מגדף דקודם מ"ת הי' להם לגמרי דין ישראל אבל חכמי צרפת שהביא שם חולקין עליו וס"ל כדעת הרא"מ כמו שכתב הפרשת דרכים (ד' א') ולשיטתם י"ל כדברינו, ולפ"ז י"ל דלהך מ"ד פריך הכא וא"כ יהודה ודאי לא בעל ושנה דלא יאונה לצדיק כל און וגם תמר הצדקת לא היתה עושה איסור בביאה שני' אחר שכבר קיים מצות יבום, אכן גם למ"ד לא פסק יש ליתן טעם ע"פ מה שהביא הפרשת דרכים שם פלוגתא שבין גמרא דילן ובין המדרש דגמרא דילן סובר כשיטת הרמב"ן שיצאו מכלל ב"נ אפילו להקל וע"פ המדרש דוקא להחמיר ע"ש, וא"כ י"ל דמ"ד לא פסק ס"ל כהך שיטה דהי' להם דין ישראל אפילו להקל ומ"ד לא הוסיף ס"ל כהך שיטה דוקא להחמיר וע"פ הך שיטה פריך ג"כ הכא

שם בביאה ראשונה אעברא: עיין במהרש"א שהקשה למה לא מקשה מלאה ומתרץ שמא יעקב כבש מעיינו ולא הזריע בביאה ראשונה, ובזה יש תירוץ ג"כ למה שהקשה המגן אברהם בא"ח (סי' ר"מ) הרי ראובן הי' בן תמורה כיון שסבר יעקב שהיא רחל ע"ש ובזה א"ש, אבל מכ"מ צריך המג"א לתירוצו לישב קושיתו לשיטת התוספ' שלא כתבו כתי' המהרש"א אלא שלאה ג"כ באצבע מיעכה לקמן (דף ע"ו), ולכאורה יש קצת ראי' ג"כ לשיטת המהרש"א מדקרו כל מועכות של בית רבי תמר ולא לאה שקדמה למעך לשיטת התוספ', וא"ע מצאתי כן בספר אלי' רבה שמתרץ קושית המג"א כן, גם מה שכתב המהרש"א שכבש מעיינו הביא כן בשם בעל הנפש להראב"ד, אכן מה שהשיב האלי' רבה על המג"א שאין ראי' ממש"כ התוספ' שבביאה ראשונה נתעברה שהי' ראובן בן תמורה שאפשר שלא בא עלי' בלילה ראשונה תמו' שבפי' כתוב ויבא אלי' ויהי בבקר וגו' הרי שבא עלי' בלילה ראשונה: