ערוך לנר יבמות ט

אלמא לאו בביאה תלי אלא בקידושין שהרי בת אנוסתו ממעטינן אליבי' דברייתא קמייתא דלקמן מדכתיב אשה וכמש"כ לעיל לבאר שיטת רש"י, ולפ"ז היה לנו לומר דאפילו ע"י קידושין נאסרה דע"י קידושין לבד ג"כ נקראת אשה דהא אזהרת נערה המאורסה לא אתיא רק מאל אשת עמיתך לא תתן שכבתך, אכן לפי המבואר בריש פ' נושאין שיש עוד טעמא אחרינא למעט אנוסה משאר לכן בעינן נישואין דוקא דבקידושין ליכא שאר אשר על כן עכ"פ בנכנסה לחופה אסורה כן יש לבאר דעת התוספ'. אבל הרמב"ם פסק כברייתא דמסכת דרך ארץ לא בלבד מפני שהברייתא שהביא הש"ס דיליף מכי יקח ס"ל ג"כ הכי וסמי חדא מקמי תרתי אלא ג"כ מפני שסתם גמרא הך ברייתא דכי יקח לטעמא דמתניתין דשם, ולכן לענין הלכה אפשר שגם התוספ' ס"ל כהרמב"ם שלא באו רק לפרושי אליבי' דרבא ולכן נקטו נכנס' לחופ'

דף ג' ע"א בגמרא. חולצת מתייבמת: מה דפשיטא לי' להמקשן דגזרינן כן הי' נראה משום דהכי קאמרינן לקמן (דף ל"א) דמוכח שם כן ממה דלא אמרינן בספק גירושין דחולצת, אבל קשה שהרי שם מסיק אביי יגיד עליו ריעו דבספק גירושין באמת חולצת ע"ש הרי דלא גזרינן אם אתה אומר חולצת מתייבמת. וצ"ל דדוקא התם דרק ספק ערו' היא משום ספק לא פטרינן מחליצה אבל הכא בודאי ערו' שפיר י"ל דגזרינן, אכן השתא אכתי קשה מהיכי פשיטא לי' להמקשן דגזרינן כן, ועוד ק"ל דלפ"ז הי' לנו לפסוק כן דעריות וצרותיהן אסורות לחלוץ מטעם גזירה כיון דפשיטא לי' הכי לסתם גמרא כאן ולא ראיתי להפוסקים שהביאו כן שלא כתבו רק כלשון המשנה דפטורות מחליצה ולא שאסורות לחלוץ וצ"ע

בתוספ' ד"ה דאמר רבא. וצ"ל דתרי ריב"א הוי: עיין בתוספת חולין (דף ק"י) ומנחות (דף צ"ג) שעוד כתבו ראי' אחרת לזה דתרי ריב"א היו מדמזכיר אותו שם אחר רב חסדא

בד"ה מקמי. וחדא מינייהו נקט: וכ"כ גם רש"י ז"ל, אכן לענ"ד דחוק הוא דנקט א"א שלא הי' במולמו המאוחר במשנה ושביק א"א מאמו המוקדם, וגם מה שפירשו רש"י והתוספ' דלא משום קורבא הוא דאסירא היינו קורבא דידי', ולא משמע כן דהל"ל קורבא דידי' ולא קורבא סתם, ולכן לולא דבריהם היה נלענ"ד לפרש דבאמת לא נחשבה כלתו טפי קורבא מא"א מאם ולכן לא קאמר רק דבדין דליקדים כלתו לא"א שלא הי' בעולמו דהוא חלוק מכולהו דכולהו אחרינא דקתני במתניתן הם ראוים לייבום ורק משום קורבא הוא דאסירא וילפינן מאחות אשה אבל א"א שלא הי' בעולמו משום קורבא לא נאסר דהא קורבא דאשת אח משרי שרי אצל ייבום וא"כ איסורו אינו רק משום דפטרו הכתוב מייבום ואף שהשתא שנפלה הצרה לפניו ואחיו שהיה בעולמו שיש כאן דין ייבום פסולה הוא מטעם קורבא מכ"מ עיקר האיסור שעל ידו נאסרה עתה אינו משום קורבא אלא מפני שפטר הכתוב מייבום

ע"ב בגמרא. למעוטי דרב: הנמוקי יוסףמסופק באשת כהן שנאנסה אי אמרינן בי' דינא דרב, והמשנה למלך (ה' יבום פ"ו ה' י"ט) תמה עליו מגמרא ערוכה דסוטה (דף ו') דקאמר אלא מעתה אשת כהן וכו' כ"ש, הרי שפשיטא להש"ס דמתיבמת והניח בצ"ע, ולענ"ד אולי יש לומר ע"פ מה שכתב המשנה למלך שם דלתירץ התוס' דלקמן דלא אמרין הא דרב אלא היכא דכתיב הטומאה בלשון לאו א"כ לר' יוסי בן כיפר ע"כ לית לי' דרב ע"ש, וא"כ י"ל דקושית הגמרא היא לריב"כ דהוא ודאי לא יפלוג אהא דסוטה לא מתיבמת

ועוד י"ל ע"פ מש"כ הרמב"ן והרשב"א כאן דלמאן דאית לי' דצרות ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ע"כ לית לי' דרב ודרב אסי ולקמן (דף י"ב) קאמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ורבין אר"י אחת צ"מ ואחת ל"א ואחת צמ"ג כולן מותרות ע"ש, ומשמע שם מדסמיך הא דרבא לרבין דרבא פליג ארבין וס"ל דרק צרת איילונית מותרת אבל לא צרת ממאנת וצמ"ג, וא"כ רבא ע"כ ס"ל דמנינא אתי למעט דרב ודרב אסי וכיון דבסוטה לרבא פריך כן דהוא המפרש הטעם שם במותר לה נאסר וכו' לכן אין פשיטות משם לספק הנימוקי יוסף דלרבא לשיטתו דוקא יש לומר דמתיבמת כיון דהוא לא ס"ל כרב כדמשמע ממה שכתבנו, ועיין בב"ח (סי' קע"ג) שכתב שמשמע דסתמא דגמרא דכאן לית לי' דרב מדקאמר בפשיטות למעוטי דרב, וא"כ פשיטא ג"כ דאין ראי' ממה דפריך סתמא דגמרא התם להוכיח שגם אליבי' דרב תהי' אשת כהן שנאנסה מותרת להתיבם ועיין בבית שמואל (סי' קע"ג) שכתב בפשיטות לפשוט ספק הנ"י להחמיר ושכן כתב גם הב"ח ותוספ' ר' עקיבא (פ"א דסוטה) תמה עליו מסוגיא דסוטה הנ"ל דמוכח בפי' להיפך, אכן במכ"ה לא נזכר שכבר הקשה המשנה למלך כן רק שהניח ג"כ בצ"ע, אבל לפמ"ש שפיר יש להחמיר להלכה כדעת הב"ח ובית שמואל

בתוספ' ד"ה למעוטי והא ארבעה קתני: לכאורה יתיישב קושיא זו ע"פ הכלל שכתבו התוספ' בסוטה (דף ט"ז) דלא אמרינן דמנינא אתי למעוטי אלא היכא דקאמר בפי' כמו בקידושין דאי אתה מוצא יותר, ובמנחות (דף י"ח) ג"כ כתבו כן בביאור יותר והביאו ראי' מגטין (דף ח') דגם דהיכי דתני מנינא י"ל תנא ושייר, אלא דקשיא לי על הכלל הזה מסוגיא דכריתות (דף ב') דמוכח שם דגם היכא דתני מנין לבד בלא ואי אתה מוצא יותר ג"כ לא אמרינן תני ושייר ובחידושי שם הארכתי

בד"ה לפי. לענין בועל: עיין מש"כ יישוב לזה לקמן (דף י"א)

בד"ה טעמא. דבעלמא דחי: הנה מלשון הש"ס דקאמר ל"ת שיש בו כרת מי דחי ולא קאמר ל"ת שיש בו כרת מנ"ל כמו דפריך בתר הכי לענין ל"ת גרידא מזה משמע דלענין ל"ק שי"ב כרת לא פריך מנא ילפינן אלא דפשיטא לי' דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי ועל זה קמקשה א"כ עלי' ל"ל, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א דייק מגמרא כן, ובזה לענ"ד יש ליישב קושית התוספ' זו דהכי קפריך הא מדאצטריך עלי' ט"כ מוכח דע' דוחה ל"ח שיש בו כרת וא"כ יקשה הא דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי

דף ד' ע"א רש"י ד"ה אנוסת. אלא מקודשת: בלא"ה הוי מצי לפרש דהא כתיב ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא ואשת ע"י קדושין כמש"כ לענין אשת אב ג"כ

בד"ה מה שוכב. דמיהם בם: בסנהדרין (דף ס"ז) כתב ג"כ הכי שכתב שם הא ילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם, אכן לכאורה קשה דלא בלבד שלא נמצאה דרשה זו שם בשום מקום אלא אדרבא יליף שם (דף נ"ד) כן מגז"ש דתהרוגו ממסית ע"ש, ועוד דרש"י סתר דברי עצמו דבברכות (דף כ"א) כתב באמות כן מה שוכב עם בהמה בסקילה כדיליף מגז"ש דתהרוגו ע"ש, ומזה נלענ"ד ראי' שגם רש"י גרס כהסמ"ג שהביא המהרש"א שם (דף נ"ד) שגרס שם בגמרא דמתרווייה יליף רק שמהרש"א כתב שלא נמצא כן בש"ס שלנו וכ"כ גם המהרש"ל בביאוריו לסמ"ג, אבל מזה נראה בפי' דגם גירסת רש"י היה כן

בתוספ' ד"ה דכתיב. ולחייב לשים בציצית: אין להקשות הא האי סמוכים לאו מיותר הוא דצריך לדרוש דע' דוחה ל"ת וכמו שתירץ באמת הריטב"א בקידושין (דף ל"ד), די"ל דכוונת התוס' דכמו דאין היקש וגז"ש למחצה כך אין סמוכין למחצה, אכן לפ"ז ק"ק מנ"ל בתירוצם לומר דהיקש עדיף מסמוכים דאפילו שוין ואפילו סמוכים עדיף מכ"מ היקש דלא אתי רק לדבר זה עדיף מסמוכים דבלא"ה נדרש ודלא דרשינן לי' לזה רק מטעם דאין סמוכים למחצה וכמו שכתבו התוספ' בזבחים (דף מ"ח) לענין גז"ש והיקש דאף דגז"ש עדיף מהיקש מכ"מ שלא לעשות גז"ש למחצה או לבטל היקש לגמרי בכגון זה היקש עדיף מגז"ש, ויש לומר דגם היקש דתורה לתפילין לענין מ"ע שהז"ג לא הוי רק למחצה דהיקש זו צריך להא דדרשינן מיני' מכות (דף י"א) לחד מ"ד לתופרן בגידין ולחד מ"ד למותר בפיך

בא"ד. חייבין בציצית מסמוכין: אין להקשות דא"כ מאי מקשה בקידושין (דף ל"ה) לר' יהודה דס"ל ב"כ הבאים כאחד א"מ מנ"ל דלא ילפינן לחייב נשים במ"ע שהז"ג ממצה והקהל ע"ש, הא ר' יהודה הוא המ"ד דס"ל דתפילין לאו מ"ע שהז"ג הוא כמבואר שם ואליבי' הך מ"ד כתבו התוס' כאן דנשים חייבין בציצית מסמוכים וא"כ דלמא ר' יהודה כר"ש ס"ל דלילה לאו זמן ציצית הוא והוי ציצית ומצה והקהל ג' כתובים הב"כ דגם לר' יהודה אין מלמדין דיש לומר דהא בלא"ה משני התם שפיר