ערוך לנר יבמות פח

צריכים לתירוצם קמא שהרי זה הוא תירוצם השני על קושיא זו דלא תוכל הוי איסור גם קודם זריקה וא"כ קשה, ובשלמא לדעת הרשב"א הביאו הש"ך בי"ד (סי' רט"ו) דאחצי שעור לא חל איסור אחר א"ש אבל להתוספ' לשיטתם קשה, ואפשר דב' תירוצי התוספ' הכא תלי בזה אי אח"ש חל איסור אחר דגם בשבועות שם בב' מקומו' הנ"ל הביאו התוספ' ב' תירוצים ע"ש ומשמע שנסתפקו בזה

בא"ד. דהיתר זריקה שנינו: לא מצאתי שם במעילה כן דבר קפרא לא פשיט מידי רק קאמר דחזקי' ס"ל היתר שחיטה שנינו ור' יוחנן ס"ל היתר אכילה שנינו אבל הוא לא גילה דעתו

בד"ה באיסור בת אחת. אלא אפילו בא"מ: א"ל דלמה לא מוקמינן הברייתות דלעיל כן אפי' לפי המסקנא ול"ל לר"י ורבא לתרץ לקוברו בין רשעים גמורים די"ל שהרי מברייתא דזר ששמש בשבת מוכיח לקמן דר"ש אית לי' איסור בת א' וא"כ יקשה הך ברייתא דאינו חייב אלא משום אשת אח בלבד במאי מיירי אי בבת א' מ"ט דר"ש ואי בזה אחר זה מ"ט דר"י הא ליכא רק כולל ולכן ע"כ מוכח או דר"י כולל אית לי' וכאוקמתא דר' חייא או דאיירי לענין לקוברו בין ר"ג כאוקמת' דר"י ודרבא ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה) ובמה שהשיג שם הראב"ד עליו ותי' הלח"מ על הראב"ד תמו' הוא כיון דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל והרי בת אשתו א"כ הוא שכולל שאר בנותי' לאוסרה עליו, אכן ביישוב שיטת הראב"ד נלענ"ד דבשלמא באמו ואשת אביו שפיר י"ל דחייב ב' חטאות כיון דתרווייהו כתיבי בלאוין חלוקין אבל בתו מאנוסתו לא כתיב רק דילפינן בגז"ש מבת אשתו כדאמרינן לעיל (דף ג') א"כ היאך שייך לחייב ב' חטאות כיון דבת רק פעם א' כתיב בפרשה ולכן ט"ל להראב"ד דבזה אין נפקותא רק לקוברו בר"ג דעכ"פ חמיר האיסור כיון דכפול הוא

בד"ה בר קפרא. וחייב לר' חייא שתים באיסור בת א' לר"ש: עיין במהרש"א שהקשה דכמו שכתב רש"י לעיל דבר קפרא לא תני להא דר"ש דלמא הכא גם ר' חייא לא תני לה וצריך לפרש כוונתו אף דהתוספ' באמת גם לעיל לא פירשו כן אלא דבר קפרא תני לה לקברו בין ר"ג מכ"מ לרש"י עכ"פ ל"ק קושית התוספות, א"נ דאפשר דהכא אפילו התוספ' ס"ל כן אלא דלעיל כתבו דלא צריכנא לומר כן, אבל מכ"מ נראה דאפילו לשיטת רש"י הקשו התוספ' שפיר דבשלמא לעיל שפיר י"ל דבר קפרא לא תני לה ומכ"מ ל"ק דלפרוך לבר קפרא מהברייתא דלעיל כמו דפריך לדידי' מהך ברייתא דזר ששמש בשב' לקמן די"ל דלא חש להקשות כן כיון דלא קיים במסקנא ועדיפא מיני' פריך וכעין מה שכתבו התוספ' לעיל ד"ה במאי אבל הכא דקיים תי' דפליגי בבת א' ואליבי' דר"ש במסקנא א"כ אי ס"ד דלרבי חייא לא נוכל לאוקמי' ברייתא דלעיל שפיר מ"ש דפריך לבר קפרא מברייתא דזר ששמש וסליק בתיובתא לפרוך לר' חייא ג"כ מברייתא דלעיל ואי נימא דלא קתני בה ר"ש א"כ גם לבר קפרא לא פריך מידי דנימא ג"כ דלא הוי קתני בה ר"ש

בא"ד. כגון אחות אשה: עיין במהרש"א שנדחק בפי' התוספ' מאי הותרה שייך גבי אחות אשה ועוד בלא"ה צריך לפרש דעת התוספות אי ס"ד דטעמא דבר קפרא משום דהותרה הוא א. איך תלי טעמא דלא מחייב רק חדא באיסור בת א' תיפוק לי' דליכא ב' איסורים כלל דהאיסור הא' הותר לגמרי אכן מתוספ' הרא"ש נראה דהכי פי' דברי התוספ' דהא דקאמר ב"ק לעיל דהותר לגמרי ה"ק כיון דהאיסור הא' הותר קיל מאיסור זרות דלא הותר וא"כ כשחלו בבת א' רק החמור חייל ולא הקל וכן גבי אחות אשה כיון דהותר לאחר מיתת אשתו א"כ קיל מאשת אח ולכן כשחלו בבת א' חל אשת אח ולא אחות אשה זה דעת ב"ק ולכן הכא דוקא לא חייל בת א' אבל ר' חייא השיב כיון דרק לכהנים הותר ולא גבי זר א"כ לענין זר ליכא כאן קולא באיסור שבת וטומאה ונבלה, ומכ"מ יתכן ג"כ לפרש כמש"כ המהרש"א שהתוספ' מפרשים הפלוגתא דר"י ור"ש לאחר מיתת אשתו ומה שהקשה על זה דא"כ היאך מחייב ר"ש משום אחות אשה והניח בצ"ע על זה י"ל דכבר הביאו הרשב"א והריטב"א בברייתא דלעיל שיטה זו בשם ר"ח דאיירי לאחר מיתה ואף שהם ג"כ חלקו עליו מטעם זה מכ"ח י"ל שהתוספ' כאן כתבו בשיטת רבינו חננאל, אבל מכ"מ מש"כ בתחלה כפי' התוספ' מחוור טפי

ע"ב בגמרא ואילו מליקה שיירא: א"ל דאטו כי רוכלא צריך לחשוב כל האיסורים כיון דכבר תני שנים דבבת א' די"ל דאכתי למה תני הנך דאיכא למיטעי בהו דאיירי בכולל ליתני מליקה דלא שייך למיטעי דלא משכחת רק בב"א ולאשמעינן חדוש לר"ש דאפילו באיסור ב"א לא מחייב אלא חדא, ועור י"ל דע"כ מוכח דזר ששמש לא בבת א' איירי דאי בב"א א"כ לר"ש דלא מחייב אלא חדא ע"כ אחמור מחייב והרי האיסור החמור הוא שבת דבסקילה ואיך קאמר אין כאן אלא זרות אלא ע"כ דבזה אחר זה מיירי וחייב אזרות דקדים

שם והולכה טלטול בעלמא: א"ל דבהולכה בלא"ה אי אפשר לאוקמי' לפי מה דאמרינן בזבחים (י"ד:) דלר"ש הולכה בזר כשרה א"ב איך קאמר ר"ש דיש כאן משום זרות די"ל דפריך לר' אלעזר (שם) דס"ל דגם לר"ש הולכה פסולה בזר, אכן לא ידעתי למה שבק בגמרא זריקה וישיב ג"כ עליו טלטול בעלמא היא שהרי זריקה עבודה תמה היא ואפילו מיתה בידי שמים איכא משום זרות

שם והאר"י הבערה ללאו יצאת: ק"ק כיון דאחתיכה שחל עליו האיסור דיינינן ולא אאיסור סתמא וכמש"כ הרשב"א נגד הראב"ד א"כ מאי פריך והאר"י הבערה ללאו יצאת פי' וא"כ הוי כולל בקל על חמור וכמו שפירשו התוספ' דלמא איירי בקרבן שהקדישו בשבת וא"כ כשחל שבת עדיין לא הי' על בהמה זו איסור זרות כיון שעדיין אינה קדשים אבל איסור שבת הי' דגם כשהיא חולין אסורה להקטיר חלבה בשבת וא"כ חל זרות אשבת בחמור על קל בכולל שכולל שאר עבודות שאינן מלאכות בשבת כגון קבלה הולכה וזריקה וא"ל דאכתי לא הוי חל שבת אאיסור חולין בעזרה דקדים דגם קודם שבת וקודם שהוקדשה הי' אסור להקטיר. חלבה משום חולין בעזרה דאיכא איסור ע' ואע' לא חל איסור אחר וכמש"כ התוספ' בשבועות (כ"ג:) דהניחא למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אבל למ"ד לאו דאורייתא אפילו השחיטה וכמו שפי' רש"י בקידושין (נ"ח.) אכתי ק' וא"כ מאי פריך לר' יוסי דלמא ר' יוסי כוותי' ס"ל ואפילו לפי מה דפליגי התוספ' בפסחים (כ"ב.) על רש"י וס"ל דהשחיטה לכ"פ דאורייתא מכ"מ ק' כיון דשבת חשיב מוסיף לגבי בהמת חולין דאתוסף משום שבת עלי' איסור לשוחטה גם בחוץ לעזרה או לשחטה לשם קרבן יחיד ובמוסיף אפילו קל על חמור חייל כמש"כ התוספ' וא"כ איסור שבת קדים דחל על איסור חולין בעזרה במוסיף וכשחל אח"כ איסור זרות הוי חמור על קל, וי"ל דע"כ לאו בהכי איירי שהקדישו בשבת דא"כ היאך קאמר ר"ש דאין כאן אלא משום זרות משום שבת הל"ל כיון דאיסור שבת קדים, וא"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל בסנהדרין (ס"פ הנשרפין) דזר ששמש הוא בחנק ודלמא ס"ל הבערה ללאו יצאת וא"כ הוי זרות על שבת כולל בחמור ושפיר חל איסור זרות ולכן חייב משום זרות, דז"א דא"כ אכתי הו"ל לחייב תרתי לר"ש גם משום שבת דקרים ועוד הרי ר"ש אפילו כולל בחמור על קל לית לי' כמש"כ רש"י בחולין (ק"א.) ועוד דר"ש ע"כ לא ס"ל הבערה ללאו יצאת כמש"כ התוספ' בשבת (ק"ו.) ע"ש ועיין לקמן

שם הבערה ללאו יצאת: ק"ל הא בשימת חלבים על האש יש ג"כ מלאכה אחרת משום מכבה הגחלים כדמוכח מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ב) איבעיא להו מהו לעשן וכו' תחלתו מכבה וסופו מבעיר ע"ש, הרי דאפילו במוגמר שייך משום מכבה כש"כ בשימת חלבים על האש וא"כ שפיר יש בהקטרה מלאכה שיש עלי' סקילה וא"ל דכיבוי דבר שאינו מתכוון הוא ואין חייבין עלי' דאכתי קשה הרי הוי פסיק רישא דמודה בי' ר"ש ג"כ דדבר שאינו מתכוין חייבין עלי', ובשלמא לפמש"כ התוספ' בכתובות (דף בשם הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' פטור עליו א"ש אבל לכאורה מוכח דעת רש"י דאינה כן שהרי הערוך מביא ראי' לשיטתו מהא דאמרינן בזבחים (דף צ"א) דאליבי' דר"ש מזלפין ין ע"ג האשים אע"ג דפסיק רישא הוא דודאי מכבה אע"כ כיון דלא ניחא לי' בהאי כבי שרי ע"ש, ורש"י