ערוך לנר יבמות פו

בא"ד. כל חיש אשר בו מום לא יגש: אף דהך גבי בעל מום כתיב ואנן גבי טומאה קיימינן דאתיא הלאו מוינזרו מקדשי בנ"י כמבואר בסנהדרין (פ"ב:) ושם לא כתיב לשון קריבה, צ"ל דהתוספ' לא רצו רק להביא ראי' דאשכחן גבי עבודה לשון קריב'

בד"ה ותו חמותו. אלא משום דנדון בחמורה: כבר כתבתי לעיל מה שי"ל ביישוב הגירסא דמדייק מלשון נדון בזיקה ראשונה גם כתבתי דלהך גירסא לפי מה דמתרץ רבא מעלה עליו הכתוב באמת ר' יוסי לית לי' איסור מוסיף, ובזה יש ליישב מה שקשה על הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין (פ' ט') שמפרש שם הך דמי שנתחייב בב' מיתות נדון בחמורה לענין חמותו ואשת אביו ע"ש, וזה לכאורה תמו' דא"כ היאך פליג ר' יוסי שהרי אשת אב על חמותו הוא איסור מוסיף וכמש"כ התוספ' סנהדרין (דף פ"א), אבל לפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש אליבי' דמסקנא דהכא דר"י באמת לית לי' א"מ

בד"ה בין. ולא כמו שפי' בקונטרוס: י"ל דדעת רש"י דאי כפי' התוספ' מה לשון רשעים גמורים הל"ל שכמותו או חייבי ב' כריתות ומדנקט גמורים ע"כ דה"ק אצל החמורים שאין למעלה מהם והם הנסקלים והנשרפים

ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה אמה דמתרץ רבא בסנהדרין (דף פ"א) אטו בתרי קטלי קטלית לי' הרי רבא לשיטתו מפרש הכא דברי ר' יוסי דקאמר חייב משום וכו' ומשום א"א לענין לקברו א"כ אכתי היאך קאמר שם נדון בזיקה הראשונה הא בכלל דינו יש ג"כ קבורתו אצל רשעים שכמותו וא"כ כיון שמודה ר"י בא"מ אכתי הל"ל דחייב גם משום א"א ולקברו אצל רשעים שכמותו, אבל לפי' רש"י א"ש כיון דאין קבורה חמורה מהך דנסקלין ונשרפין וא"כ כיון שנדון בחמותו כבר נקבר אצל חייבי שריפה ולכן אין נפקותא אם יתחייב גם משום אשת איש

בא"ד. כיון דלא מחייב אלא חדא: א"ל דא"כ קשה קושית הגמרא דלעיל למה אמר ר"ש בחדא ברייתא דחייב משום אשת אח ובחדא ברייתא משום אחות אשה דלא שייך תי' הגמרא כיון דלא איירי רק לענין לקברו די"ל דמלתא אגב אורחא אשמעינן נמי נפקותא לענין מלקות או חטאת במה חטא

בד"ה בעל מום. לא הוזהרו זרים אלא כהנים: דע דכמו דפליגי לענין בעל מום ששמש בטומאה לכאורה כמו כן פליגי לענין ערל כהן ששמש בטומאה או יושב ששמש בטומאה וכן אונן כהן ששמש שכולם הם באזהרה כמבואר בסנהדרין (פ"ג:) ולפ"ז ק"ק לרבי חייא דמחייב שתים מאי פריך בשבועות (י"ח.) אלא טמא ששמש היכי משכחת לה הא שפיר משכחת כגון בקרבן צבור שבא בטומאה או פסח שבא בטומאה שטמאים במתים מותרים לכנוס למקדש כדמוכח בפסחים (צ"ה:) מהא דאמרינן שם אין טמאי מתים משתלחים וכו' ט"ש ומשום טומאה מחייב כגון שהוא אונן או יושב או ערל שאינו ראוי לעבוד ולא הותרה עבודה בטומאה אצלו ומשום הנך אסורים ליכא מיתה רק אזהרה וא ואפילו בבעל מום משכחת לרבנן בסנהדרין (שם) דס"ל דליכא רק אזהרה גבי' ולא חיתה וא"כ משכחת שנכנס חד מהנך לשחוט קרבן הבא בטומאה ועבד עבודה אחרת ג"כ ובזה חייב מיתה משום טמא ששמש כיון שאצלו לא הותרה טומאה לר' חייא ודוחק לומר דהגמרא שם אליבי' דבר קפרא אזלא ועוד אפילו לבר קפרא משכחת שפיר כגון שנטמא תחלה ואח"כ נעשה בעל מום או אונן דהיכי דטומאה קדים גם לבר קפרא חייב משום טומאה

והנה לכאורה קשה ג"כ אקושית הש"ס דשם מהא דאמרינן נזיר (נ"ו:) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' וכו' ע"ש והכי פסקינן וא"כ משכחת חיוב עבודה בטומאה לכאורה בלא כרת דכניסת מקדש כגון שנטמ' בטומאה שאין נזיר מגלח דמשום טומאה איכא ומשום כניסה ליכא, אכן בזה י"ל כיון דר"מ וכן ר"ט שם פליגי וס"ל דחייב משום מקדש גם כשאין נזיר מגלח א"כ י"ל דקושית הש"ס היא להנך תנאי

ובזה א"ש מה שקשה לכאורה אקושית ר"ת שהקשה בשבועות שם דלימא נפקותא כשלקה דנפטר מכרת והניח בקושיא, ולכאורה מאי קושיא דלמא קושית הש"ס לר' יצחק דס"ל מלקות בח"כ ליכא. אבל לפ"ז א"ש דממנ"פ ל"ק דר' יצחק י"ל דס"ל כר' יהושע ולר"ע ולר"מ ג"כ ל"ק דדלמא הם לא ס"ל כר' יצחק ור"ע בלא"ה בפי' חולק עליו מכות (דף י"ג) אבל מכ"מ מסוגיא דהכא קשה, ועיין במ"ל (ה' ב"ח פ"ג) שהקשה ג"כ דלוקמי' בבמה או בנכנס דרך גגות ותירץ, ולענ"ד ממה שהקשתי כאן יותר קשה ולא שייכים תירוציו וצ"ע

דף ל"ג ע"א בגמרא אתיא לה שבת חנו דקמתסר במלאכה: מכאן ק' אפי' רש"י שפי' בחולין (ק"א:) דשבת איוה"כ חשיב א"מ שמוסיף מיתת ב"ד וא"כ ה"נ שבת אזרות הוי מוסיף ולא כולל והרי מוסיף ע"כ ר"י אית לי' כדמוכח ממה דאמר בכריתות אם עבר זקן ונשאה כמש"כ התוספ' לעיל וא"כ מ"ט דבר קפרא, ואחרי כתבי זאת מצאתי קושיא זו בשער המלך (הל' א"ב פ' י"ז) והניח בצ"ע, אכן כעת נלענ"ד דלק"מ שהרי הך זר ששמש ע"כ לא משכחת רק בהקטרה כדמסקינן דתירוץ שחיטת פר של כה"ג הי' נראה דוחק לרב אשי לומר שזר אצלו קאמר' ולהכי קאמר דתרתי איסורא קאמר וכיון דכן לא הוי איסור שבת דהקטרה מוסיף דהא לית בי' מיתת ב"ד רק מלקות לר"י

שם אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה: ק"ק הא במליקה הוא ג"כ איסור טרפה שחותך שדרה ומפרקת קודם שיגיע לסימנים וכמו שכתבו התוספ' בחולין (כ'. ד"ה לא אמרן) והרי הוא קדם לאיסור זרות ובשלמא לתי' הראשון דהתוספ' כאן דלא חל על איסור מעילה א"ש דגם טרפה לא חל אבל לתי' בתרא דאיסור זרות חל משנמלק קשה הא איסור טרפה חל אפילו קודם שנמלק, אכן גם בזה י"ל כיון דאיסור מעילה לא אזיל עד שנראה לזריקה דהיינו כשנגמרה המליקה ח"כ חלים טרפה ונבלה כאחת, אבל מכ"מ קשה דלמה קאמר זר שאכל מליקה חייב ב' ליחייב ג' משום טרפה ומשום נבלה, וי"ל דשם (י"ט:) פליגי אי אמרינן דמחזיר סימנים אחורי עורף או לא וא"כ אי אמרינן דמחזיר אז לא שייך טרפות לאחר מליקת סימנים וכן למ"ד אף מחזיר אף דלדידי' משכחת טרפה כשלא החזיר מכ"מ משכחת ג"כ שאינו טרפה כגון שהחזיר, ולפ"ז י"ל דבהכי מיירי הכא הך זר שאכל מליקה דהיינו כשהחזיר ולכן הוי רק נבלה ולא טרפה ומכ"מ תירצו התוספ' הנ"ל בחולין שפיר די"ל הך מ"ד דאין שחיטה לעוף סבר כמ"ד אף מחזיר וכיון שהתורה התירה מליקה כשלא החזיר ג"כ א"כ שפיר התירה טרפה ג"כ

ובהכי ניחא לענ"ד מה ששמעתי מקשים אגמרא דחולין (ק"ך.) דקאמר נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים ע"ש, הרי לר"ל קיימינן התם וריש לקיש ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה בנזיר (כ"ט.) ולפ"ז א"ש דהתוספ' כבר כתבו בנזיר (שם) דר"ל ס"ל מחזיר סימנים כי היכי דלא ליהוי טרפה אכן כי היכי דלא יקשה מגמרא דהתכלת שהקשו התוספ' בחולין ממנה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה צ"ל דאף מחזיר ס"ל ומכ"מ לא הוי טרפה בקטן שהדירו אביו בנזירות כיון שיכול להחזיר והגמרא במנחות דייק שפיר הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו כיון דעכ"פ גם בלא החזיר התירה התורה מליק', והנה בהפסוק דנבלת עוף טהור כתיב ג"כ טרפה דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר ולכן קאמר בגמרא שפיר נבילה נמי אישתראי די"ל דכיוון ג"כ לטרפה דהותרה במליקה וכמו שכתבו התוספ' אגמרא דהתכלת, אלא דק"ל עדיין על הרמב"ם דפסק (פ' ו' מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"ג) דאינו מחזיר הסימנים ופסק שם (פ' י"א הל' ט') דזר שאכל מליקה לוקה ב' וא"כ לילקי ג' גם משום טרפה ואי נימא דאיסור טרפה קדים ולא אתי נבלה וחל עליו כש"כ דקשה איך כתב א' משום אוכל נבלה משום טרפה הל"ל שהרי נבלה לא חל עליו ועוד הרי עד גמר מליקה גם איסור זרות ונבלה לא חיילי על איסור מעילה ואז חלו בבת אחת כמש"כ הכס"מ שם וא"כ ליחול אז גם איסור טרפה בהדייהו וצ"ע

שם א"נ שחתך אצבעו: הרמב"ם (פ"ט מהל' ביאת מקדש) הביא דין זה דזר ששמש בשבת ובטומאה חייב שתים בסתמא והראב"ד השיג עליו דבבת א' דוקא חייב שתים, והכס"מ שם העיר על הראב"ד הא פסקינן דבכולל אחע"א וא"כ לדידן אפילו בלא בת א' חייב שתים, ולענ"ד י"ל דשיטת הראב"ד כך