ערוך לנר יבמות פ

דאורייתא והיינו מדקאמר תצא משום אחות אשה ולא בעי חליצה וכמו שכתבו לעיל ולכן דייק שפיר דלב"ש מדאוריית' ע"כ לא קני קנין גמור שתצא בגט בלא חליצה שהרי בתורה כתיב ויבמה דוקא יבום מפקא זיקה אבל לא מאמר וכמש"כ הרשב"א בשם הירושלמי אבל לר"ש דהוי מאמר דרבנן ומדאורייתא יכול ליבם אשת בעלת מאמר ורק מדרבנן אסור לרבנן מטעם זיקת ב' יבמים הקשה שפיר אם לא נתנו חכמים למאמר כח שתהיה כאשתו א"כ רק אשת הראשון היא ואם לאו רק אשת שני היא אבל לב"ש אף אם אשתו גמורה היא מכ"מ ע"כ לא זיקה מפקא מדאורייתא, ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דודאי ר"ש סובר לסברה פשוטה דאם מאמר קונה קונה לגמרי ומה שפשיט' לר' אלעזר שלב"ש אינו כן היינו מכח ראית אף אנן נמי תנינא דר' אבין, ולכן א"ש ג"כ מה שהעירו התוספ' דהכא קאמר אינו קונה קנין גמור ולעיל (דף י"ח) ולקמן (דף ל') פשיטא להגמרא דקונה ק"ג די"ל דשם אזיל אליבי' דמסקנא דהכא דמשיב על ראית ר"א וא"כ אפילו לב"ש אמרינן דקונה ק"ג

בד"ה אלא לדחות. וא"ת והיכא מייתי לה סיעתא ממתניתן: מלבד קושיא זו עוד דוחק מאוד בשיטת רש"י שנאמר שרב אשי תירץ למתניתן דאיירי אחר שבעל וסתם גמרא שמקשה לרב אשי ממתניתן דקתני תצא משום אחות אשה לא אסיק אדעתא הך תירוץ וחזר בו מדברי רב אשי, גם כבר הקשה המהרש"א בתוספ' דלעיל שתירצו לשיטת רש"י דס"ל מאמר דרבנן הוא דהא דתצא ע"י מאמר משום אחות אשה היינו אחר שבעל שהרי מקשן דאקשה לקמן לרב אשי ממשנה זו ע"כ לא אסיק אדעתי' דאיירי אחר שבעל, גם הלשון דקאמר בגמרא ואלא הא קתני ב"ש אומרים אשתו עמו קשה קצת שמשמע רק אחר דאייתי ראי' על רב אשי מהא דב"ש אומרים יקיימו קשה לו כן והא הקושיא שייכת בפשטות על רב אשי, ולולא דברי התוספ' הי' נראה לפרש שיטת רש"י דהנה מה שהקשו התוספ' מהא דתצא משום אחות אשה לרב אשי דהיינו דלפי המסקנ' קשה עליו כן ותירצו דרב אשי לא קאמר דבעי חליצה רק קודם שבעל זה כתב רש"י בעצמו לקמן בד"ה ומשייר ע"ש, וגם מה שהקשו היכי מייתי לה סייעתא ממתניתן זה תירץ רש"י בד"ה זה יעשה מאמר במש"כ וכל כמה דרמיא עלי' לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו עכ"ל הרי דלרב אשי דס"ל אינו דוחה דחי' גמורה א"ש הא דאמרינן יקיימו דיעבד אין לכתחלה לא, רק דזה בעצמו לכאורה קשה אשיטת רש"י דהרי ממתניתן מוכח דלרב אשי מותר לשא אותה אחר מאמר מדקאמר אשתו עמו אף דרמיא עליו לחליצה, ונראה דלרש"י הכי פירש הגמרא דקאמר ואלא הא קתני ב"ש אומרים פירש דבשלמא ארב אשי ל"ק כן דידע שפיר דר"א ל"ק דבעי חליצה רק קודם שבא עלי' ומתניתן איירי אחר שבא עלי' וכמו שכתבו רש"י והתוספ' רק ארבי אבין ק' מדמייתי ראי' מהא דב"ש אומרים יקיימו והיכי מייתי סייעתא ממתניתן הא ק' כקושית התוספ' וע"כ צ"ל כתירוץ רש"י דהיכי דרמיא לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו א"כ ק' לרב אשי ממתניתן דאשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה הא בעי חליצה וממילא נאסרה אשתו עליו לבא עלי' ואיך קאמר אשתו עמו ולכן מתרץ אלא יבמה דחזיא לכולהו פי' לעולם ליכא סיוע לר"א ממתניתן דיקיימו דהתם דלא אלים המאמר משום דלא חזיא לכולהו אין המאמר דוחה אחותה ונשארה אחות זקוקה ואסור לבא עלי' אפילו אחר מאמר אבל הכא דאלים המאמר משום דחזיא לכולהו קאמרינן שפיר דדוחה דחיי' גמורה לאחותה לענין שמותר לבא עלי' אחר מאמר כן נלענ"ד שיטת רש"י והכל א"ש, ומה שהקשו התוספ' על רש"י דצרה משמע בכ"מ שנפלה עמה מבית א' י"ל דגם צרה בזיקה מקרי צרה כמו שכתבו התוספ' גופא לקמן (דף ל' ד"ה זאת אומרת) ע"ש, ומה שהקשו התוספ' עוד ממה שמשנה הלשון דהיתרא ודאיסורא כתבתי יישוב לזה בגמרא לקמן כן יש לבאר שיטת רש"י דהכא אכן בנדרים (דף ע"ד) כתב רש"י כפי' התוספ' דכאן ע"ש

בא"ד. ונקט מאמר משום ב"ה: לכאורה לשיטת התוספ' לא קשה כ"כ דא"כ איך אמר ב"ש אשתו עמו דאי מאמר אינו קונה אכתי לאו אשתו היא רק לפי מש"כ התוספ' לשיטת רש"י דהך אשתו עמו איירי אחר שבעל יקשה דדלמא ה"ק אשתו עמו שיכול לבעול אותה שתהי' אשתו וליכא בזה משוה אחות זקוקה או בטול מ"י

בא"ד. שיהא שום תנא מיקל. אף דר"נ ס"ל כן מכ"מ גם ר"ג לא קאמר רק בכנוס' אצלו מעיקרא וכחו שכתבו התוספ' לעיל

ע"ב בגמרא דאיסורא לא דחי: ק"ק היאך קרי לי' דאיסורא כיון דאין איסור במאמר וכמו שכתב רש"י בד"ה ואי מאמר וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' לעיל ודף י"ח) דלכך לריב"ב אחור לישא עד שיעשה אחיו מעשה והכא פריך ר' אבין בפשיטות זה יעשה מאמר ויקנה ה"ט דריב"ב ס"ל יש זיקה ור' אבין אית לי' אין זיקה ולכן אין איסור לעשות מאמר ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ק אלא מאי דוחה דחיי' וכו' אלא מאי אית לך למימר וכו' דאיסורא לוז דחי דהיינו דב"ש אית להו יש זיקה ולכך יש איסור לעשות מאמר וכמו שכתבו גם התוספ' לעיל (דף י"ח) דלריב"ב מקרי קידש אחות זקוקה קדשה באיסור א"כ ה"נ י"ל דלעולם מאמר קונה ק"ג ומכ"מ הכא לא קונה כיון דיש זיקה א"כ הוי קדשה באיסור, ובזה א"ש מה שהקשו התוספ' לעיל על רש"י למה בלשון השני דר"א משנה הגמר' הלשון אלא יבמה דחזיא לכולהו וכו' ולא קאמר ג"כ דהיתרא דחי דהשתא א"ש דכיון דלאידך לישנא לא מוכח דס"ל יש זיקה לא יכול למינקט לישנא דהתירא ודאיסורא

שם כגון דעבד בה מאמר: וטעמא דר' יהושע מפרש בנדרים דלא הוי מאמר קנין גמור בשנים כיון דהאח האחד יכול לבטלו ע"י ביאה או גט ולפ"ז ק"ק מאי מייתי ר' אבין לעיל ראי' לדברי ר"א דמאמר אינו קונה לב"ש קנין גמור מהא דאמרינן יקיימו דלמא רק התם דאיכא ב' אחים אין המאמר קונה קנין גמור אבל ב"ש דמתניתן דידן דאיירי באח א' שפיר י"ל דקונה קנין גמור וא"ל דגם במתניתן בשעת מאמר עדיין הי' האח השני חי והוי ב' אחים בשעת מאמר דזה אינו דהא הטעם דבב' אחין אין המאמר קונה הוא משום דיכול לבטל ע"י ביאה או גט וזה לא היה שייך באח השני כיון שנשוי אחותה א"כ אין ביאתו או גטו פוסלים וצ"ל דבלא"ה משיב שפיר

שם ברש"י ד"ה לא אונן. לאסור בקדשים: ה"ה ג"כ לענין לעשות עבודה דאונן אסור בה רק דזה לא הוו שייך לענין היא לא אוננת גם לא הוי שייך רק בכהן ולא בישראל ולכן נקט רש"י לאסור בקדשים דשייך בכולהו

בד"ה ולא מיטמאת. אינה צריכה: הרמב"ם ופרק ב' מהל' אבל) פסק דאין אשה מצוה לטמא לקרובים והראב"ד השיג עליו מברייתא זו דלא מיטמאת לו וכבר כתב הלח"מ שם די"ל דהרמב"ם פי' כפי' ב' דרש"י דלענין רגל איירי, ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל והראב"ד לשיטתו אזיל דהרמב"ם (פי"ו מהל' טומאת אוכלים) כתב הטעם דחייב לטהר ברגל מפני שחייב בראיי' וחגיגה ושמחה, ולפ"ז לכאורה אין איסור בנשים לטמאות משום ראיי' וחגיגה שפטורים מהם וליכא רק משום שמחה שנשים חייבות בה כמבואר ברמב"ם (ח"א מהל' חגיגה) ואף שבטורי אבן בר"ה (דף ט"ז) רצה לומר כיון דאין עלי' החיוב רק על בעלה לא שייך בה איסור לטמאות ורצה מזה להוכיח נגד שיטת רש"י והתוס' במכ"ה אין זה כדאי לפענ"ד לחלוק על שיטתם שהרי עכ"פ מבטלת מ"ע מאחרים וכי ס"ד דאין בזה איסור והרי בכה"ג אמרינן בפסחים (פ'.) מדחהו אתה מחגיגתו ע"ש וכן מוכח ג"כ דאלת"ה מאי פריך בזבחים (ק') אהא דטמאו ליוסף הכהן מהא דאמרינן דולאחותו אינו מטמא ע"ש דדלמא הוא אינו מטמא שמבטל מעצמו מצות ע' אבל אחרים מטמאין אותו שהרי אין מבטלים מ"ע מעל עצמם אלא מעל אחרים אלא ודאי לא שנא וא"כ שייך שפיר ולא מיטמאת לו ברגל משום שלמי שמחה ואף שאין לה בעל לשמחה שהרי מת והיא אינה מחוייבת מכ"מ הרי אמרינן בקדושין (ל"ד:) שאלמנה בעל ביתה מחוייב לשמחה וממנו מבטלת מ"ע כשמטמאה את עצמה ועיין שם בתוספ' שכתבו בפי' בשם ר"ת שדוקא בשלמי שמחה צריך לשמחה

אכן התינח לשיטת הרמב"ם (שם) דס"ל דבעלה וכן שכנה משמחה בשלמי שמחה אבל לדעת הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם וס"ל דלא בש"ש אלא בכסות נקיי' וכדומה משמחה לא שייך באשה איסור טומאה ברגל וא"כ ע"כ הא דקאמר הכא ולא