ערוך לנר יבמות עא

ולכאורה הי' אפשר לומר מדאמרינן לקמן (ס"פ מצות חליצה) דב"ד משיאין לו עצה ההוגנת לו לחלוץ או ליבם וכן גבי מיאון אמרינן לקמן (ק"ט.) מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלמא דשייך למוד במיאון וא"כ יש חששא שהוא יעץ לו לחלוץ ולא ליבם או לה למאן כי היכי שישאנה, אבל ראיתי בתוספ' גיטין (ס"ז.) שכתבו בהכא לא הוי אלא דבורא שאמר שמיאנה או שחלצה ע"ש משמע דהחדוש הוא שמאמינין לו שחלצה או שמיאנה בפניו וא"כ צ"ל הא דנאמן מפני שהוא ב"ד אף שאנחנו לא ידענו וזה גופא ע"פ עדותו הוא ה"ט מפני שע"כ לא עשה ביחידי וכששואלין ממנו צריך לפרט מי היו הב"ד שעמו שנוכל לשאול כ"ע ידעי דלא משקר בזה דהוי מלתא דעבידא לאגלויי'

ובזה יש לתרץ מה שהקשה המהרש"א במ"ב אמה דמתרץ ביחיד מומחה דא"כ לפלוג וליתני בנדר גופא בין חד לג', ולפ"ז א"ש דבנדר הטעם דג' לא חשידי לאסור נדר שיש לו היתר בשביל הא' דזה ודאי דב' לא חוטאין בשביל א' אבל מזה צא ידענו עדיין חדוש דסיפא שמאמינין לא' על דבורו לומר שחלצה בפניו ובפני ב' אחרים שאינם לפנינו משום מלתא דעבידא לאגלויי' וזה קמ"ל במאנה או חלצה וממילא מוכח ג"כ בנדר דמהני ג' דאי ס"ד דג' חוטאין בשביל אי אפילו כשאמרו כל ג' דיינים בפנינו חלצה או מאנה ג"כ לא להמנו שתנשא לא' מהם אבל אי הוי תני נדר אכתי לא הוי שמענו דין דמיאון וחליצה, אבל ראיתי בירושלמי שמפרש טעמא דמתניתן שאין שנים מצויין לחטוא בשביל א' ומזה משמע דמפרש שהוא עם שנים אחרים אומרים שחלצה או שמיאנה בפניהם וקמ"ל דלא חשידי שדוברים שקר בשביל הא' ואפשר דגם התוס' כוונו לפי' זה

אכן לכאורה ק' לפי' זה ל"ל טעמא מפני שהוא ב"ד גבי חליצה הא ראי' גדולה היא מדלא בא יבם לערער שלא חלץ לה ואי בשמת יבם א"כ ליכא חשדא עוד ומהיכי תיתי לא תנשא לו הא הוי כמו מתו או נתגרשו דסיפא ואי בהלך היבם למדינת הים ג"כ טעמא רבא איכא דמי חציף כולי האי שמא יבוא היבם ויערער, וצ"ל דנקט טעם זה בשמת היבם שאומר שחלץ לה ויש כאן עדיין יבמים אחרים שזקוקה להם אם לא חלץ המת, אכן לולא דברי התוספ' הי' נ"ל לפרש הירושלמי כפירושנו הנ"ל דקמ"ל דתרי לא חשידי לסייעו בעצה שאינה הגונה לחלוץ ולמאן בשביל האי, שוב ראיתי ביש"ש שכתב וז"ל משום שיש שם ב"ד ולא חיישינן שיאמרו העולם שלא כהוגן עשו המיאון או החליצה כי לא הי' ראוי לכך עכ"ל, ובמכ"ה לא ראה דברי התוספ' בגיטן, אבל בתוספ' הרא"ש משמע שמפרש כמו שפירשנו שכתב לקמן דהך דכנס מה שיוציא דלכך בחלצה ומיאנה לא יוציא דאפילו השיא אותה למאן ולחלוץ שריא לי' עכ"ל (והך מיאון וחלץ צ"ל דאיירי ביחיד למ"ד כשר) הרי נראה דדעתו דכל החשש רנון במיאון וחליצה הוא שיאמרו שנתן עצה כדי לישא אותה

שם לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים: ק"ק לפי מש"כ התוספ' לקמן (ק"ז:) בשם ר"ח דמאן דמכשיר בשנים לא מכשיר רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן לכ"ע ג' ע"ש ומתניתן דהכא ודאי לא איירי בכה"ג שחלץ או מיאנה שלא כדין וא"כ שפיר קתני מפני שהן ב"ד דהא עכ"פ לכתחלה לכ"ע בעינן ג', וצ"ל דמיתורא דלישנא מדקתני מפני שהן ב"ד משמע דה"ק דבכל גוונא דמיאנה בפניו ישאנה משום דלעולם לא משכחת מיאון שכשר אלא בפני ב"ד של ג', ובהך שיטה של ר"ח יש לישב ג"כ מה שהקשה התוספ' י"ט במתניתן דלפנינו על הברטנורה דכתב הכא דק"ל מיאון בג' ובסנהדרין כתב דמיאון בפני שנים מספיק, וגם בסנהדרין שם הקשה התי"ט על הברטנורה שכתב דביבמות מוכח כן, מה לשון מוכח הא אמרינן שם בפי' כן, ולפ"ז א"ש דביבמות דאיירי מתניתן מדין דלכתחלה כתב שפיר דק"ל חליצה ומיאון בג' אבל בסנהדרין כתב דמיאון בפני ב' מספיק היינו לשין לשין דיעבד דבדיעבד דוקא מהני שנים אבל לא לכתחלה וזה מוכח מלשון מכשירין בשנים כדדייק רבינו חננאל ולכן כתב דביבמות מוכח כן

שם לא חשו. כתבו התוספ' מכ"מ בעל נפש יתרחק: אם בשהי' ב"ד בשלשה ג"כ בעל נפש יתרחק או לא בזה יש פלוגתא בין הפוסקים אחרונים בהגהת פרישה כתב דבב"ד לא שייך דבעל נפש יתרחק אבל בב"ש וט"ז וכה"ג חולקין עליו גם בבאר היטב הביא ראי' דיתרחק דאל"כ מה מקשה טעמא דבב"ד הא בתרי לא דדלמא בתרי בעל נפש יתרחק משא"כ בב"ד אע"כ דגם בב"ד יתרחק, והנה באמת לחד תירוץ התוספ' חולין (דף מ"ד) דהך דן את הדין ע"י ב"ד של ג' איירי ע"ש משמע כן דגם בב"ד שייך שבעל נפש יתרחק אבל מדברי הרבינו מאיר שהביא התוספ' הרא"ש מוכח אפכא שהוא הקשה הקושיא של הבאר היטב ותירץ שמיתורא מפני שהן ב"ד דייק ע"ש, הרי שפשיטא לו דבב"ד לא שייך משום בעל נפש וגם הסברא נותנת כן דבשלמא בשנים כיון שלא ידענו הדבר אלא ע"פ עדותו יש משום לזות שפתים קצת עד שבעל נפש יתרחק אבל מה שנעשה בב"ד של ג' כיון שהדבר ידוע ע"פ שנים וגם פשיטא שאין שנים חוטאין בשביל אחד ליכא אפילו קצת לזות שפתים ואפי' בעל נפש א"צ להחמיר אכן בהגהת מיימוני כתב אלמא אב"ד ואעדים נמי קאמר שירחיקו עכ"ל הרי דס"ל דבב"ד נמי שייך הרחקה ומכ"מ נ"ל להלכה דהמיקל לא הפסיד אחר שהר"מ חולק

שם כנס מהו שיוציא: הרשב"א הקשה על רש"י שפי' דאמביא גט נמי קאי מתוספתא דקתני בכולם לא יוציא ורק במת הרגתיו לא קתני כן משמע דבהני יוציא משום דאסורא דאורייתא, ונלענ"ד דאדרבא מתוספתא זו הוכיח רש"י שיטתו דהרשב"א בעצמו הקשה על שיטתו מ"ט בנטען על אשת איש והוציאוה מחמת ידי אחר לא יוציא הא גם שם איסור דאורייתא הוא ונדחק ביישוב ע"ש, גם ק' עוד אפי' הרשב"א שהוכיח דיוציא גבי מת מדלא קתני דלא יוציא, אכן גם אפכא יש להקשות אי יוציא מ"ט לא קתני כן בפי' דיוציא כמו דקתני באידך דלא יוציא, גם ברש"י יש לדקדק קצת שפי' דאחכם ומביא גט קאי ושביק מת הרגתיו ולא פי' דעלייהו קאי וכמדומה שזה בדיוק הוא שהרי לקמן במתניתן באמת נקט גם זה, ונ"ל דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' טעם בהרגתיו דלא ישא דא"כ כל א' יהרוג את חבירו לישא את אשתו ע"ש ומשמע בזה דלא בלבד משום רנון אסור אלא מן הדין גזרו חכמים כן משום גזירה דיהרוג את חבירו, ולכאורה יש להקשות ל"ל להרמב"ם טעמא אחרינא ולא פי' כמו במת דע"כ הטעם הוא משום רנון דהעולם ירננו אחריו שהעיד שקר לשא את אשתו, אכן י"ל דהרמב"ם ג"כ הוכיח מתוספתא זו כן דהי' קשה לו הנך קושיות הנ"ל ולכן פי' דבהרגתיו איכא טעמא דגזירת ב"ד ולא משום רנון לבד והחילוק בין ב' הטעמים דאי משום רנון לא מפקינן בדיעבד וכמו שמוכיח בגמרא אבל אי משום גזירה ע"כ צריך להוציא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאם לא צריך להוציא אכתי יהרוג את חבירו וישא את אשתו בלא רשות ב"ד והרי בדיעבד לא מפקינן אע"כ להך טעם אפילו בדיעבד מפקינן וא"כ יש חילוק בין מת להרגתיו דבמת לא יוציא ובהרגתיו יוציא, ולכן י"ל דלא נקט התוספ' בהך בבא דמת הרגתיו כלל לא דיוציא ולא דל"י כיון שהי' צריך לחלוק בבבא זו אבל לעולם במת לא יוציא כמו בנטען על אשת איש שנשאת לאחר בנתים אף שיש איסור דאורייתא וכשיטת רש"י ולכן גם רש"י לא נקט הך רבא דמת הרגתיו דע"כ על זה לא קאי הך דאמר דלא יוציא כיון דבהרגתיו יוציא די"ל דגם רש"י סבר טעם דהרמב"ם לענין הרגתיו אף דבמתניתן לא פי' רק משום לזות שפתים י"ל דנקט טעם א' דשייך במת ובהרגתיו דהא עכ"פ גבי הרגתיו גם לזות שפתים איכא אבל לעולם י"ל דמודה ג"כ לטעם הרמב"ם לענין הרגתיו, וא"כ היוצא מזה לענין המביא הגט והוכיח הרשב"א מתוספתא דיוציא, ולפענ"ד אדרבא יש להוכיח דלא יוציא וכן פסק הרמב"ם דלא יוציא אבל מדברי התוספ' נראה דס"ל כרשב"א שחלקו בין הנטען על א"א ובין חכם שאסר דשם כיון שגירשה בעלה שריא לחכם וזה לכאורה לא שייך גבי מביא גט אע"כ דס"ל דבזה באמת יוציא

שם א"ל מתניתן הוא: א"ל דא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא י"ל דמחלק דבשלמא גבי נטען על השפחה אין רנון על נשואין דהשתא דאסורא דעביד עביד ורק במה שנשאה החזיק הרנון אבל לא במה שמקיים אותה אבל בחכם ומביא גט נשאר הרנון לעולם דבכל עת יאמרו אם לא שחטא זה (לא) לא תהי'