ערוך לנר יבמות ע

פסיק איירי אע"כ דידע הש"ס דרב גם בקלא דלא פסיק איירי ועיין ברא"ש

בד"ה מת הרגתיו. לא הוי צריך למיתני הרגנוהו: הא דלא הקשו דמת לא הוי צריך למיתני כיון דתני הרגתיו לא ישא את אשתו דמשמע הא לאחר תנשא ע"כ עדותו עדות או משום דפלגינן דבורי' או משום דגזלן נאמן בעדות אשה ואעפ"כ הוא לא ישא והיינו ע"כ משום לזות שפתים וא"כ ה"ה במת ג"כ ומת דתני ל"ל ובזה לא שייך כתירוצם די"ל דלא זו אף זו קתני לא מבעי' במת דדוקא הוא לא ישא הא לאחר תנשא אלא אפילו גבי הרגתיו ג"כ הוי דינא הכי אבל לענין הרגנוהו הוי זו ואין צריך לומר זו ודוחק הוא לומר כן כדאמרינן בכמה דוכתי

בד"ה הוא ואחר. והכא משמע דכשר: המהרש"ל הקשה בסנהדרין (דף ט') מאי פריך נרבע יציל מטעם שונא הא שונא כשר לעדות ותירץ המהרש"א שם דקושית הגמרא שם היא לרבי יהודה דס"ל שונא פסול לעדות ומסתמא לא יפלוג אר"ע במכות ע"ש, ולפ"ז יש לתרץ קושית התוספ' די"ל דרב יוסף קאמר כרבנן דפסקינן כוותייהו דשונא כשר לעדות ולכן קאמר שפיר דהוא ואחר מצטרפין להורגו. א"ע ראיתי באורים ותומים (סי' ל"ג) שכתב כן ע"ש שהאריך

בא"ד. שמפסל משעה שנעשה טרפה: ק"ק דהא על זה גופא שעשאו טרפה מחייב מיתה וזהו רציחתו וכן נראה ממה שכתב הריטב"א במכות שם דהא דפריך דהרוג יציל היינו אפילו בלא בא לב"ד להעיד שדוחק הוא לומר שעשאו טרפה ובא לב"ד להעיד ע"ש הרי פשיטא לי' דעל מה שעשאו טרפה חייב מיתה וכן אמרינן לקמן (ק"ך) דאף דחי עדיין זמן מרובה מכ"מ נהרג עליו ע"ש בתוספת וא"כ קשה הרי לא נעשה פסול אלא כשכבר נשלם מעשה רציחתו ובשעה שנעשה המעשה עדין כשר הי' ואיך יפסול העדות בראייתו, וי"ל דלהך שיטה ס"ל להתוספ' דהיכי דהפסול והחיוב באים כאחד פוסל העדות דאל"כ גם נרבע לרצונו לא יפסול מטעם רשע כיון דבשעה שנעשה המעשה עדיין לא הי' רשע עד שנגמר אע"כ דס"ל דכיון שנעשה רשע בשעה שנעשה מעשה החיוב פוסל העדות וא"כ ה"ה גבי טרפה

בא"ד. דטרפה פסול להעיד: ק"ק דלמא באמת הדין כן וא"ל דא"כ דין רציחה בתורה היכי משכחת לה הא משכחת בהרג בפני ב"ד דבזה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימו כדאמרינן בסנהדרין שם והא דטרפה פסול להעיד הוא מטעם עדות שאי אתה יכול להזימו כמבואר שם וכן תירצו התוס' גופא אקושיתם בסנהדרין (פ"א) ע"ש, וכן י"ל ג"כ אמה שהקשו התוס' בחולין (י"א:) דנילף מרוצח גופא דאזלינן בתר רובא דדלמא רוצח טרפה הוי די"ל הא משכחת בהרג בפני ב"ד משא"כ בנרצח דמני' הוכיח שפיר וא"ל איך אפשר לומר דרוצח דדין תורה איירי שהרג בפני ב"ד הא כתיב לפי עדים ירצח אח הרוצח (בפ' מסעי) הא כבר פי' רש"י שיש עדים על ההתראה ובהכי יש לאוקמי' קרא ולעולם בהרג בפני ב"ד, אכן בלא"ה יקשה אכל הסוגיא דמכות מאי פריך דרובע ונרבע והורג והרוג יצילו דלמא באמת הדין כן ומה שחייבם הכתוב הוא בעשו בפני ב"ד דבזה לא בעינן עדות כלל וא"כ לא שייך שראיית הפסול יפסול העדות וצ"ל דדוחק הוא להעמיד הכתוב בכך ובלא"ה משני שפיר אבל מכ"מ אקושית התוספ' דחולין יש לתרץ כנ"ל

בא"ד. מכ"מ מנרבע מאי פריך: אולי דעת הר"י מאורלינש דכמו דפריך מהרוג אף דבהרוג לית לי' הוכחה דמחייב אלא ממכה אביו דלאו הורג הוא דגם בחבלה בעלמא מחייב וע"כ צ"ל דפריך מהורג וסומך על מכה אביו וכמו כן י"ל ג"כ דגם הא דפריך מנרבע סומך אהא דמכה אביו ופריך מתרווייהו דהא עכ"פ הדין כן דמחייב גם בקרובים דאם נפשך לומר דלמא באמת לא מחייב לזה יש ראי' ממכה אביו ולפי האמת ל"ק ממכה אביו די"ל ג"כ שהכהו מאחוריו, וראיתי בריטב"א במכות שכתב טעם דהר"י דאורליינש באמת כן דפריך מנרבע מדדרשינן ערות אביו גלה לאביו ממש ולא הקשה כקושית התוספ' דאכתי מיתה לא אשכחן, והנה באמת לפי מה שהביא הריטב"א קרא דערות אביו גלה לא יקשה כן דהך קרא גבי עונש מיתה כתיב בפ' קדושים אבל באמת קשה על הריטב"א דבסנהדרין (דף נ"ד) מבואר דרק קרא דערות אביך דפ' אחרי דרשינן לערות אביו ממש אבל קרא דערות אביו קאי אלאחר מיתה ולכן הקשו התוספ' שפיר וע"כ צ"ל כמו שכתבנו

ע"ב בגמרא דאקילו בה רבנן: מזה מוכח דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגינן דבורי' ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע כשר לעדות אשה, ומזה הקשה בתוספ' רבי עקיבא אמה שכתב הנ"י (בב"ב פ' ח') בההיא דנאמן לומר בני זה ב"ג דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל כמיני' לשויא נפשי' רשיעא ע"ש, וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם בממנ"פ דאם כדבריו הוא רשע ואינו נאמן שבנו הוא פסול היינו משום דגם אב רשע נאמן להעיד על בנו, אכן לפ"ז אכתי מה בכך דאין משים עצמו רשע הא מכ"מ לא מסלקינן דבוריה ודמי להרגתיו דהכא דנאמן אף דלא פלגינן דבורי' והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הש"ך ח"מ ססי' ל"ד ס"ק ל"ג דפסול מחמת רשעות שחזר בתשובה יכול להעיד על מה שראה בעת רשעתו דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות, והשתא פ"ז שפיר הוצרך הנ"י הטעם דאאמע"ר דאי נאמן לעשות עצמו רשע הי' אפשר דאיירי שאומר שבא עלי' במזיד אבל עתה חור בתשובה ולכן נאמן בעדותו עתה אבל אחר דאין נאמן לעשות עצמו רשע משום קרוב אצל עצמו לא נאמן ג"כ לומר שאז רשע הי' ומתורץ קושית תר"ע (וגם הקושיא שהקשה שם בכה"ג מאנוסים היינו מתורצת כן אלא דהקושיא זו בלא"ה לא הבנתי ע"ש), וראיתי באורים ותומים שחולק על הש"ך וס"ל דרשע אינו נאמן להעיד מה שראה בעת רשעתו, אבל לפ"ד יהי' ראי' לשיטת הש"ך מדברי הנ"י, אכן לקמן כתבתי ראי' לדעת או"ת נגד הש"ך

שם מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו: ק"ל כיון דטעמא דרבי יהודה דע"פ דבורו רשע הוא שהרג את הנפש ופסול להעיד א"כ מאי פריך ומ"ש הרגנוהו הא שנא ושנא ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ח.) הכוהו י' ב"א בעשר' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטור ואפילו לריב"ב שם בב"א פטור ולא מחייב רק בזא"ז ורק האחרון ע"ש וא"כ מאי מקש' לר"י הא בהרגנוהו הוא עם אחרים אין כאן חיוב מיתה ולא עשה עצמו רשע וא"ל הא אכתי עשה עצמו רשע שחבל בחבירו ועבר על לאו דבל יוסיף ז"א דהא אמרינן בכתובות (דף ל"ג) דחובל בחבירו ממונא משלם מלקי לא לקי וא"כ לא עושה עצמו רשע אדרבא י"ל שרוצה לעשות תשובה ולשלם ליורשיו ממון החבלה וכעין מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ד') דלא שייך עושה עצמו רשע באומר לא אכלתי חלב שוגג אלא מזיד די"ל שרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה, מזה לכאורה ראי' לדעת המחבר בח"מ (סי' ל"ד) דרשע מחמת ממון צריך תשובה ג"כ כששילם ולכן אכתי רשע הוי גם כשרוצה לשלם עד שיעשה תשובה וזה שייך גם בהרגתיו אבל לדעת רמ"א שם דבפעם א' לא צריך תשובה ק', ובשלמא לדעת בעל אורים ותומים שם דאינו נאמן בעשה תשובה על עדות שראה בעת רשעתו א"ש אבל לדעת הש"ך שם וסי' ל"ד) דנאמן קשה

שם והא לסטים קתני: עיין במהרש"א שפשוט לו דהקושיא היא לרבי יהודה ויש הוכחה לגירסת המהרש"א ופירושו מתוספתא שהביא וגם בירושלמי ראיתי שהביא הברייתא כגירסת המהרש"א שהרגנוהו קאמר לרבי יהודה אבל הרשב"א והריטב"א כתבו דהקושיא היא גם לרבנן ע"ש, ולפי' המהרש"א צ"ל דהקושיא היא לרב יוסף ולכן לא מקשה רק לרבי יהודה וכן משמע מלשון והא לסטים קתני וכו' דמשמע דאתירוץ דסליק מיני' פריך והיינו לרבי יהודה, אכן ק"ק דלרב יוסף אליבי' דר"י ג"כ בלא"ה יכול להקשות כיון דטעמא דר"י לרב יוסף דסבר גזלן פסול לעדות אשה א"כ איך תליא זה בין אם אמר הרגנוהו או אני הייתי עם הורגיו הא לסטים עכ"פ גזלן הוא ופסול לעדות, גם ק' לפי' המהרש"א שס"ד דמקשן דממה שאמר הרגנוהו יצא ליהרג דהא על זה אינו חייב מיתה כמו שהוכחנו לעיל מהא דהכוהו עשרה ב"א ולכן מזה לכאורה ראי' לפי' הראשונים

שם ישאנה מפני שהוא ב"ד: יש להבין מה חשש שייך גבי מיאון או חליצה בשלמא גבי נדר יש חשש שהי' יכול למצוא פתח חרטה אבל גבי הני מה שייך,