ערוך לנר יבמות סט

כן והא בלא"ה איכא גם סתמות מתניתן בברכות (דף מ"ה) ובגטין ודף י') ובנדה (נ"ו:) דס"ל דגרי אמת הן

בד"ה אי הכי משום דספק גיורת היא ק"ק דהתינח בנכרית אבל בשפחה שנשתחררה מאי ספק שייך בזה כיון שקודם שחרור כבר היתה בת מצות וכשנשתחררה נעשית ישראלית נו מילא ולא בעינן דעתה, וי"ל דלקמן (מ"ד:) פליגי רבנן ור"ש בן אלעזר אי עבד או שפחה משוחררין צריכין לקבל עליהם מצות או אם מטבילן לשם בני חורין בלא קבלה, וא"כ י"ל דמתניתן דהכא כרבנן דלקמן דבעינן קבל דוקא ולכן כשעשתה להנשא לו קבלתה לאו קבלה הוי ואף דשם מסקינן דגם לרבנן לא בעינן קבל הרי גם הכא לפי המסקנא לא צריך להך טעמא לענין לכתחלה אלא משום לזות שפתים ושפיר י"ל דהך ס"ד דהכא כס"ד דלקמן ס"ל

בד"ה לא בימי דוד. מאתי הגתי ומבת פרעה: צ"ע דהרי זה הוא קושית ותירוץ הגמרא דלקמן (ע"ו.) וצ"ל דמשום אתי הגתי נקטו התוספ' כן ואגביה נקטו ג"כ בת פרעה, והא דפשיטא להו להתוספ' דקבל דוד לאתי הגתי לגר גמור נראה דנפקי להו כן מדמקשה בקידושין (ע"ו:) והאיכא אתי הגתי ואי ס"ד דלאו גר גמור הוי איך נתנו דוד לראש חיילותיו ומאי מקשה מיני' אישראלים שאינם מיוחסים אע"כ דגר גמור הוי, ומה דאמרינן (שם) ובע"ז (דף מ"ד) דאתא אתי הגתי ובטלה ומוכח דנכרי הוי דגר דינו כישראל ואינו מבטל ע"ז של עכו"ם צריך לומר דבטל כשהוא נכרי ואחר זה נתגייר ונתנו דוד בראש חיילותיו

בא"ד גבי מעשה גבעונים דבימי דוד: לכאורה אין מזה קושיא דהתם מוכח מלתא דלאו לשלחן מלכים עבדו כיון שלא נתגיירו רק משום מעשה דגבעונים כשאמרו אין לך אומה לדבק בה כזו, ואפשר דכיון דלא לשם שמים עבדו רק משום אהבת גרים שיש בישראל הוי ג"כ כמו משום דבר אחר דאין מקבלין אותן, אכן מדאמרינן שם מוטב יתקדש שם שמי' בפרהסיא משמ' דקדוש ש"ש הי' בדבר וא"כ גם גירותן משו' דבר זה מקרי לש"ש

בא"ד. וכן ההיא דתכלת: עיין שם בפי' רש"י שתי' קושיא זו במה שכתב שספרה לו שמתוך נס דציצית רצתה לגייר

בד"ה אמר רבי. ואין לתמו' אמאי שריא כיון שאומרת טמאה אני: ק"ק איך שייך קושיא זו לכאן הא בלא"ה צריך להבין זה על מתניתן דהאומרת טמאה אני לך וכמו שהקשה באמת הר"ן שם במתניתן (סוף נדרים) ותירץ כתירוצם הכא, והנה בפשטות אפשר לומר דודאי אמתניתן פשיטא להו דלמגדר מלתא תקנו כן דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר ולכך רוצה להתגרש אבל במעשה דנואף אם אמרה טמאה לא הי' לנו לחוש לכך שמא עיני' נתנה שהרי אין לנו חשש לומר כן אלא מה שמודה שנטמאה מנואף וכשאמרה טמאה אדרבא אסרה עצמה עליו לעולם ומהיכי תיתי שנחוש שמא נתנה עיני' באחר אבל תרצו דמשום לא פלוג גם הכא תקנו כן, אבל ביותר נ"ל דהנה בתוספ' שם הקשו ג"כ קושיא זו על מתניתן שם ותירצו בשם הרבינו אליעזר דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן לכן לא שייך דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא והתוספ' הקשו על זה דהא אמרינן בפרק יש מותרות דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולכן תרצו ג"כ כמו הכא דמשום מגדר מלתא תקנו רבנן כן, אבל נ"ל כוונת הרבינו אליעזר דאדרבא מסוגיא דפרק יש מותרות הוציא דינו כיון דאמרינן שם משום דכתב לא יקחו תרי זימני האיסור גם גבי' דידה ומדכתיב איסורה בלשון לא יקחו לכן אמרינן דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפ"ז כל היכי דהוא אינו מוזהר עלי' היא ג"כ אינה מוזהרת עליו כיון דאיסור דידה מאיסור דידי' נפקא ולכן באומרת טמאה אני דמדינא אינה נאמנת א"כ הוא אינו מוזהר עלי' לכן לא נאמר דהיא תאסר עליו משום דשווייה אנפשי' חתיכה דאסורא כיון שזונה אינה מוזהרת לנשא לכהן רק גבי' דידי' כתיב האיסור וממנו בא האיסור לה ולכן דמקום שהוא אינו מוזהר עליו גם היא אינה מוזהרת עליו כן נלענ"ד שיטת הר"א, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ך') לתרץ בסברא זו גם שיטת הרשב"א ושוב א"ע ראיתי בחידושי הרשב"א בנדרים שנראה ממה שהביא לשון ר"א שכוון למש"כ בכונתו, ומה שהקשו התוספ' וגם הרשב"א עוד אשיטת ר"א חמה שמותרת לאכול בתרומה זה ג"כ א"ש בדברינו ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (דף מ"ד) דמהי שזונה אסורה בתרומה הוא דמפני שנקראת זונה היא בכלל לאיש זר ע"ש וא"כ כיון שלא נקראת זונה שתאסר לבעלה כהן לא אסורה ג"כ בתרומה) אכן זה שייך דוקא לענין טמאה אני לך דמתניתן שם דאיירי ע"כ באשת כהן ובטענה שנאנסה כדדייק בגמרא שם מדיש לה כתובה ושם ליכא איסור זונה דכהן ושייך שפיר תי' הרבינו אליעזר אבל בהך מעשה דנואף (בסוף נדריה) דע"כ ברצון איירי כדמוכח סוגיא דשם דמים גנובים ימתקו ובנבעלה ברצון אפי' באשת ישראל אסורה לבעלה מונטמאה ואיסור זה לא תלי בו דונטמאה משמע בדידה כמו בהבעל וא"כ שייך שפיר שוויה אנפשה ת"ד אף דהוא לא נאסר בה, וא"כ י"ל דבשיטה זו אזלו התוספ' כאן מה שכתבו ואין לתמו' אמאי שריא דבשלמא אמתניתן דשם י"ל כתי' הרבינו אליעזר אבל כאן קשה

דף כ"ה ע"א בגמרא אבל פסק ביני וביני: במ"ק ודף י"ח) הוסיף עוד תנאי דקאמר ולא אמרן אלא דלא הדר נבט אבל הדר נבט לא ופירושו נ"ל דאיירי בפסק ביני וביני אלא דאחרי אשר פסק ביני וביני הדר נבט ועמד הקול יום ומחצה וקמ"ל דלא מהני מה שפסק ומקרי קלא שלא פסק, שוב ראיתי בריטב"א ובנ"י בשמו שכתבו דין זה מסברא דנפשייהו ולא ידעתי למה לא הזכירו שהוא בגמרא דמ"ק גם לא ידעתי למה לא הוזכר גם תנאי זה הכא גם הרמב"ם (בהל' סוטה) לא הביאו ולא ידעתי למה

שם אויבים הוא דאפקי לקלא: הרמב"ם (בהל' סוטה) פסק כסוגיא זו ופסק דבקלא דפסיק אם נשאית לא תצא ומשמע מזה דלכתחלה לא תנשא, ויש להבין מנ"ל הא וי"ל דהוכיח כן כיון דהך דהנטען על א"א ונתגרשה ע"י אחר קרי לי' בסוגיא דלעיל אפסיק לקלא ואעפ"כ אמרינן דדוקא אם נשאית לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא והרי לעיל מוקמינן הך ברייתא כרב ועוד מוכת כן דאי ס"ד דלרב אפילו לכתחלה מותר בקלא דפסיק מנ"ל להש"ס דהלכתא כוותי' דרב דקאמר הוא בקלא דפסיק והלכתא כוותי' דרבי בקלא דל"פ דלמא תרווייהו בין בקלא דפסיק בין בקלא דל"פ והא דקאמר הלכתא כוותי' דרב לענין אם נשאית לא תצא בתרווייהו והלכתא כוותי' דרבי לענין לכתחלה שלא תנשא בתרווייהו, אע"כ דפשיטא לי' להש"ס דרב מודה בתרווייהו דלכתחלה לא תנשא ולכן ליכא לפרש כן דא"כ כולה כרב ס"ל

שם דאמר מר אשה דייקא ומנסבא: הרשב"א הקשה דהא לא אפשטא האיבעיא לקמן אי הטעם באשה משום דדייקא ומנסבא או משום מלתא דעבידא לאגלויא לא משקרי ועוד הקשה הא לאידך טעמא כש"כ דקשה ממת והניח בקושיא, אכן באמת ב' קושיות האלה מתורצים ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (צ"ג:) דלכ"ע הוי הטעם משום דדייקא ומנסבא אלא דמבעיא לן מאיזה טעם אמרינן דדייקא ומנסבא ע"ש וכן נראה גם דעת רש"י שכתב לקמן (פ"ח.) ג"כ הטעם משום דדייקא ומנסבא

שם הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף: א"ל דלמא הרגתיו בשוגג קאמר או באונס דלא הוי רשע די"ל דא"כ מאי קמ"ל היינו מת ועוד דא"כ מ"ט דרבי יהודה דפליג

שם לרצוני רשע הוא: ק"ק דלהימן במגו דאי בעי אמר רבעני לאונסי וכעין שהקשו התוספ' בכתובות (י"ח: בד"ה מחמת נפשות) ובזה לא שייכי תירוצי התוספ' ע"ש, וי"ל והכא גם אם נאמינו דלרצונו הוא מכ"מ הרובע פטור שהרי הנרבע רשע הוא ואין עדותו עדות אבל שם הקשו התוספ' דנאמין להט לפסול השטר ולשוי' נפשייהו רשעים במגו דאי בעי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דאז ג"כ השטר פסול ועיין בש"ך ח"מ (סי' פ"ב כללי מגו סי' כ"ד)

שם בתוספ' ד"ה הא בקלא דפסיק. ומיהו רב גופא: נ"ל דלא בלבד מלישנא דש"ס משמע להו כן מדלא פסק כולה כרב אלא דמוכח ג"כ הכי דאי ס"ד דמודה רב בקלא דלא פסיק דנאסרה בלא עדים הוי מצי הש"ס לתרוצי' הקושיות מברייתות דלעיל דקתני שנאסרו בלא ערים דההיא בקלא דלא