ערוך לנר יבמות ז

לה בנים ואיך ממועטת מנדה היא, ועוד ק"ל דדברי ת"כ בעצמם סותרים זא"ז דשם קודם להך דרשה שהביא ה"ר שמואל דרש לענין אשת דודו דה"א לילף מק"ו לאסור באשת אחי אביו מן האם דמה אם במקום שהתיר מכלל אשת אחיו מאביו אסר מכלל אשת אחיו מאמו מקום וכו' ת"ל דודו, הרי שפשיטא לת"כ דא"א מאם אסורה ומיד בסמוך לזה הביא הך דרשה דנדה היא, וכבר הרגיש בסתירה זו הקרבן אהרן וכתב דהך ברייתא שניה משבשתא היא ורצה להגי' בה, ובמכ"ה נעלם ממנו דברי תוספ' דכאן דהקשה הר"ש מהך ת"כ, ואף דכל זה יתורץ ג"כ בתירוץ רבינו משה דבסמוך מכ"מ התימה על רבינו שמואל שהקשה מת"כ אמתניתן דהכא ולא הקשה מת"כ מיני' ובי', ולא עוד אלא שבת"כ שהזכרתי לא משמע כתירוץ רבינו משה שנאמר דהמיעוט אינו רק לענין ערירי שהרי לענין אשת דודו דממעט ג"כ מגז"ש אא"א מן האם ע"כ המיעוט הוא לגמרי שאינה אסורה כלל, ולפי דברי רבינו משה מנ"ל כן דלמא הגז"ש היא ג"כ רק למעט עונש ערירי אלא ע"כ דלגמרי ממעטינן ומ"ש לענין מיעוטא דנדה היא שלא נאמר ג"כ הכי. ולכן לולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד דבאמת גם הת"כ דרש מערות אחיך לאסור א"א מן האם רק דרצה לתרץ למה אצטריך הך דרשה נילף כן מהדין דאחות אביו ואחות אמו ולכן קאמר דהוי ממעטינן מנדה היא וכמו דקאמר הש"ס לקמן (שם) דהוי ממעטינן מדודתו, והשתא אין להקשות דלמא באמת הוי דומיא דנדה דא"כ כש"כ דפשיטא דאתיא שפיר דמצרכינן דרשה דערות אחיך היא לאסור א"א מאמו גם באין לה בנים, ויתורץ בזה קושית ר"ש והסתירה שבת"כ עצמו גם לשיטת רש"י דלא שייך אליבי' תירוץ רבינו משה לפי מה שכתבו התוספ' בסמוך

בא"ד. ולא יתכן פי' זה לרש"י: הנה כבר כתבתי בסמוך יישוב לקושית ר"ש גם לשיטת רש"י. אכן לענ"ד גם תי' ה"ר משה יתכן לשיטת רש"י דמה שכתבו התוספ' בשם רש"י שכל כרת הוא וזרעו נכרת כן כתב לקמן (דף נ"ה) אמה שמקשה הש"ס ערירים שיהיו ל"ל ערירים היינו נמי כרת שזרעו נכרת עכ"ל, ויש לומר דאף דרש"י ס"ל דלשון כרת משמע הוא וזרעו נכרת מכ"מ לא בכל כרת איכא ערירי לפי המסקנא דרק ס"ד דמקשן שם הי' כן אבל לפי מה דמתרץ שם לפרש לשון ערירים יהיו וערירים ימותו יש חילוק רק בין כרת סתם לכרת עם ערירי דבכרת אפשר שיכרת זרעו אחריו אחר שכבר מת וגם באין לו בנים בשעת חטא אפשר שיהיו לו אחרי כן רק שימותו אחריו דבכרת אין העונש רק שיכרת זרעו ג"כ אבל לא צריך שיהי' זה בחייו דוקא אבל ערירי חמור מכרת דבאין לו בנים לא יולדו לו כלל כדיליף מערירים יהיו וביש לו בנים ימותו בחייו דוקא שיהי' לו העונש שיראה במיתתם כדיליף מערירים ימותו (שם) ולכן גם לדעת רש"י שייך פי' ה"ר משה דמעונש ערירי לבד ממעטינן א"א מאמו אחר דילפינן בכל עריות עונש ערירי מדודתו בהיקש דר"י. ומה שהביא בתוספי הרא"ש עוד בשם ריב"א ראי' נגד שיטת רש"י מהא דאמרינן מ"ק (דף כ"ח) מכרת דיומי מי נפיק מר ולא קאמר דיומי ודבני, כבר תי' הרא"ש וכ"כ גם התוספ' שבת (דף כ"ה) שי"ל שלא היו לו בנים קטנים, ומלבד זה לענ"ד י"ל דכרת דיומי שהיא מיתה חטופה אינו כרת גמור שענשו הכתוב ולכן רק בכרת גמור ס"ל לרש"י שיש כרת דשני וגם מיתת בנים וכיון דליכא כרת דשני גם מיתת בנים לא יהי' דאין כרת לחצאין

אכן עוד הביא הריב"א ראי' עצומה לשיטתו מסוגיא דכריתות (דף ז') ממאי דאמרינן דלמא דחנקתי' אומצא ומת, וכתבו התוספ' שם מכאן דקדק ריב"א דכרת אין זרעו נכרתין דהא הכא זרעו לא נחנקו ואתא יוה"כ ומכפר וכו' ע"ש, ובזה א"ל כמו שתרצו התוספ' אהא דמ"ק דאיירי באין לו בנים קטנים דא"כ היינו עונש דמית' בידי שמים ואכתי יקשה כרת דיוה"כ היאך משכחת לה שהרי לענין שנים אין חילוק בין כרת למיתה ב"ש לשיטת רש"י מדכתב דמיתת בנים היינו דאיכא בין כרת למיתה ב"ש משמע הא מילי אחרינא לא, וא"כ זה קושיא גדולה לכאורה על רש"י שאפילו מה שרצו התוספ' לתרץ בכריתות שם כיון שהתחיל הכרת אצלו נגמר גם בבניו, איני מספיק לישב שיטת רש"י אם נאמר דבכרת יש עונש ערירי ג"כ שהרי בזה העונש שימותו בניו בחייו דוקא ואכתי אם ימותו אחריו אין זה כרת, ולכן מזה ראי' למה שכתבנו דגם רש"י סובר דבכרת יקוים העונש גם כשימותו בניו אחריו דלפ"ז שפיר משכחת כרת בנחנק ומת כיון דמחיים לא חל יוה"כ ואין כפרה לאחר מיתה יענש בכרת שימותו בניו אחריו

ובזה יש לבאר מה שכתב רש"י בכריתות (שם) ד"ה כרת הולך ערירי בלא בנים ואם יש לו מתים עכ"ל, ולכאורה מאי בעי בזה לבאר שם כרת מהו ולא עוד אלא שאדרבא מסוגיא זו הוכיח הריב"א נגד שיטתו זו, אבל לדברינו י"ל דבזה רצה ליישב קושית הריב"א דודאי אם בכרת הי' דוקא ערירי שילך מהעולם בלא בנים אז יקשה דאיך משכחת כרת יוה"כ בנחנק ומת אבל כיון דכרת מקויים ג"כ כשיש לו בנים שמתים שפיר משכחת כרת בשימותו בניו אחריו

ובזה נלענ"ד ליישב נ"כ מה שכתב רש"י בשבועות (דף י"ג בד"ה ורבנן) אבל שאר עבירות בלא תשובה נמי מיתה ממרקת אחר יוה"כ עכ"ל, וכבר העיר המהרש"א שם מנ"ל לרש"י דמיתה בלא יוה"כ לא מכפר בשאר עבירות, אבל לפי הנ"ל י"ל דלפי מה שביארנו דעת רש"י החילוק בין ערירי לכרת הוא שבכרת יקויים העונש כשימותו בניו אחריו ג"כ משא"כ בערירי, אכן לכאורה אכתי יקשה האיך משכחת לפ"ז לעולם כרת כיון דבשאר עבירות מיתה מכפרת בלא תשובה לרבנן א"כ כיון שמת נתכפר העון שהי' חייב עליו כרת והיאך ימותו שוב בניו בעונו וממנ"פ ליכא כרת דאם לא ימותו א"כ זהו מיתה ב"ש לרש"י ולא כרת ואם באמת ימותו בחייו דוקא א"כ זהו ערירי והרי זה לא ענש הכתוב רק בכריתות דעריות ולא בשאר כרת ובזה לא שייך מה שכתבנו לעיל דאין כפרה לאחר מיתה דזה דוקא לענין כפרת יוה"כ שייך לומר כן אבל כפרה דמיתה הרי היא בשעת מיתה דוקא וממילא נתכפר' עונו והיאך ימותו בניו ולכן הוכיח רש"י דבאמת מיתה לחוד בלא יוה"כ לא מכפרת בלא תשובה והשתא שפיר משכחת כרת היכא דמת קודם יוה"כ בלא תשובה דאז יהי' עונש כרת שימותו בניו ואפילו לאחר יוה"כ כיון שיוה"כ לא יכול לכפר עליו דאין כפרה לאחר מיתה

ועל פי שיטה זו יתיישב ג"כ מה שהקשו התוספ' בשבועות (שם) בד"ה בעומד במרדו ע"ש, די"ל דה"ק מיתה ויה"כ מכפרים כל א' לבדו עם התשובה אבל בלא תשובה לא מכפרת מיתה בלא יוה"כ ולא יוה"כ בלא מיתה וא"כ א"ש כרבנן

בד"ה ואחות. לכ"ע אסירא: בתירוץ זה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן ודף י') דליתני אשת איש בהדי ט"ו עריות כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם וכו' ע"ש, דהשתא א"ש כיון דאיסור א"א הוא לכ"ע לא הוי דומיא דאחות אשה ולא הוי ערו' למיפטר צרתה

ע"ב בגמרא. אי הכי ליתני חמותו: ק"ק כיון שהמקשן לא ס"ל דמקדים מה דאתי מדרשא איך קאמ' אי הכי הא גם בלא"ה קשיא מ"ש דתני בתו וב"ה וב"ב ברישא ליתני חמותו ברישא דהא הם מחמותו קאתי, וי"ל דלענין הני ידע שפיר דיש לומר דתנא נקט כסדר הפסוק ולכן הקדים בתו ובת בנו וב"ב דאזהרתם כתיב בפסוק קודם אזהרת דאשה ובתה אבל לענין הקדמת חמותו לאחות אשה ליכא למימר דזהו הטעם דא"כ ה"ל להקדים אשת אחיו שלא הי' בעולמו וכלתו לאחות אשתו אע"כ צ"ל דמה דמקדים חמותו הוא משום דהיא בשריפה ולכן פריך אי הכי דלא מקפיד התנא אמה דקדים בפסוק אלא אמה דעונשו חמור ליתני חמותו ברישא

ברש"י ד"ה ואשת אחיו. ועמד שמעון וייבם אשתו כתב הריטב"א אליבי' דהלכת' בין נולד ואח"כ ייבם בין ייבם ואח"כ נולד הוי ערוה אבל רש"י פירשה בשנולד ואח"כ ייבם דאז אפילו לר"ש לקמן (דף י"ח) הוי ערוה, ולא ידענו אמאי דהא אסיקנא בגמרא דתנא בפלוגתא מיירי עכ"ד, אכן כבר כתבנו לעיל בשם ריב"ש דמה שפירש רש"י לענין חמותו ע"כ היינו משום שפירש המשנה אליבי' דמ"ד דבפלוגתא לא קמיירי וכן הוכחנו ממה שפירש אצל בתו דאיירי מאנוסתו דוקא ולכן גם כאן א"ש, ויצא לנו מזה ראי' למה שכתבנו

בד"ה וכלתו. שמת בנו וה"ה גירשה בנו, וכן מה שפירש לעיל אצל חמותו שמת בעלה ה"ה ג"כ גירשה אלא שנקט מת שזה שכיח יותר, ובכלתו עוד יש טעם דנקט מת דרבותא