ערוך לנר יבמות ו

דף ב ע"א ברש"י ד"ה חמותו. ונשאה אחיו: במהר"ם הקשה למה לא פירש רש"י ז"ל בפשיטות שכבר מתה אשתו כשחמותו נפלה לפניו ליבום והניח בקושיא, והי' נלענ"ד דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל לקמן (ל"ד:) דלר"ע חמותו לאחר מיתה אינה כשריפה רק באיסורא בעלמא וכפי מה שפירש בסנהדרין (דף ע"ו) הוא איסור דשוכב עם חותנתו ולכן לא הוי ערוה לפטור צרתה אלא דוקא בשאשתו שתו עדיין קיימת וא"כ יש זרע לאחיו וליכא ייבום, ועל כן הוצרך לפרש דאיירי בכה"ג שמת בעלה ונשאה אחיו שהרי בפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן לקמן (דף ט'). ולא זו בלבד שלרש"י לשיטתו צ"ל כן אלא אפילו להתוספ' דס"ל לקמן (שם) דאיסורא בעלמא היינו כרת ובשיטת הרמב"ם ג"כ צ"ל כן דחמותו דמתניתין ע"כ היינו חמותו דבשריפה מדפריך לקמן בשמעתין ליתני חמותו ברישא דעיקר שריפה בחמותו כתיבא שוב א"ע מצאתי ככל הדברים האלה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ד) ושמחתי שכוונתי לדעתו

ודע דלפ"ז מדלא פי' רש"י כן רק אחמותו ולא ג"כ אאם חמותו ואם חמיו אף דאמרינן כמבואר לקמן (דף כ"ב: בתוספ' ד"ה בן) דבני ובנות בנים ובנות פוטרים מן היבום ג"כ מזה נראה דדעתו דהחילוק שבין חמותו מחיים ולאחר מיתה אינו רק בחמותו לבד ולא בשאר עריות דאתיין מחמותו. ועיין בהרב המגיד (ה' א"ב פ"ב) סבר הביא שיש פלוגתא בין הראשונים בזה ושדעת הרמב"ם קצת מהראשונים אינה כן ועיין מש"כ בזה לקמן (צ"ה.) ואף שבשו"ת הריב"ש הנ"ל הביא ל' רש"י כאילו כתב אהא דחמותו וכן שאם חמיו ואם תמותו, תמהתי שלא ראיתי ברש"י כן א דלקמן (ע"ב ד"ה ואי אתה) כתב שכבר ילדו מאחר קודם שנשאו לאחיו, א"כ משמע דקאי אא"ח ואם חמיו ג"כ, לענ"ד הזה אין סברא די"ל דמשום חמותו נקט לשון זה אבל לעולם לענין א"א וא"א י"ל דדעתו דגם לאחר מיתה בשריפה, וכן א והוכיח עוד דעת רש"י ממה שכתב כאן ובסנהדרין (ר"פ הנשרפין) דבהא דקתני ע"כ היינו מאנוסתו דאל"כ ה"ל בת אשתו והא י"ל דעולם הוי בת אשתו ומכ"מ צריך לחשוב בתו לערו' בשכבר מתה אשתו דמשום בת אשתו איננה ערו' עוד לר"ע דפסקינן כוותי' ושאליבי' פירש רש"י כאן כמו שכתבנו אבל משום בתו היא בשריפה אע"כ דדעתו דרק לענין חמותו יש חילוק בין מחיים ולאחר מיתה

ואולם אחרי כתבי זאת ראיתי בפי' רש"י על הרי"ף שכתוב שם כאותו לשון שהביא הריב"ש וכן באם חמותו ואם חמיו, וא"כ מוכח דגם רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דגם בשאר עריות דאתיין מחמותו לאחר מיתה אינן בשריפה, רק דלפ"ז קשה טובא מנ"ל דבתו היינו מאנוסתו דלמא מנשואתו ולאחר מיתת אשתו, אבל י"ל דכמו שפירש רש"י הך דחמותו שהי' נשאת קודם לכן כי היכי דאהא אתיא גם כר"ט משום דבפלוגתא נא קמיירי וכמש"כ הריב"ש, מזה הטעם בעצמו הוצרך רש"י לפרש דבתו איירי מאנוסתו דאי מאשתו ולאחר מותה זה לא משכחת רק לר"ע דלר' ישמעאל גם לאחר מיתה בשריפה וא"כ היינו בת אשתו ולכן כמו שהוצרך רש"י נפרש הא דחמותו שלא תהי' איירי לאחר מיתה משום דאז לא אתיא רק כר' ישמעאל ובפלוגתא לא קמיירי כמו כן הוצרך לפרש הא דבתו שתהי' אתיא ככ"ע ולא בלאחר מיתת אשתו שלא תהי' אתיא רק כר"ע

ובזה לענ"ד יש ליישב מה שהקשו התוספ' בד"ה בתו על מש"כ רש"י לקמן (דף ט') באונסין לא קמיירי דאמתניתין קאי דא"כ היינו בת אשתו ועוד דבהדיא אמרינן בתו דאתיא מדרשא והיינו בתו מאנוסתו ועוד דאביי דאמר דר' חייא אכולה מתניתין קאי ע"כ איירי באונסין, והמהר"ם הוסיף להקשות מה שדברי רש"י סותרים זא"ו, אכן לפי דברינו הנ"ל א"ש שהרי רש"י פירש לקמן כן ארב יהודה אליבי' דרבי חייא ולדידי' דייק הש"ס שם דתנא דמתניתין איירי בפלוגתא כמש"כ שם בד"ה וסימניך ע"ש, ולכן אי איירי בפלוגתא שפיר י"ל דבתו דמתניתן היינו מנשואתו ולאחר מיתה ואתיא כר"ע אבל לאביי דקאמר בפלוגתא לא קמיירי לדידי' אמרינן ע"כ דבתו דמתניתין איירי באונסין דאי מנשואתו היינו בת אשתו דליכא למימר דאיירי לאחר מיתה דזה לא הוי רק לר"ע וא"כ איירי בפלוגתא, ועוד דלאביי לשיטתו דס"ל סנהדרין (דף ע"ו) משמעות דורשין איכא בינייהו גם לר"ע לאחר מיתה בשריפה אבל הכא פי' רש"י כמסקנא דלקמן דמתניתן לא איירי בפלוגתא ולכן כתב דבנשואה לא קמיירי וכן איירי סתמא דגמרא דלקמן דקאמר בתו דאתיא מדרשה דאזלא אליבי' דרבא דפסקינן כוותי'. והיוצא מדברינו דלשיטת רש"י דגם בשאר עריות דאתיין מחמותו לאתר מיתה אינן רק באיסור בעלמא אם קידש א' מהן הקידושין תופסים וצריכות גט

בד"ה ואם חמותו שהוא אישות: כן כתב גם לקמן (דף ג') וכבר הקשו הרשב"א ותוספי הרא"ש שם שהרי גם פנוי' נקראת אשה, ועוד הקשו ל"ל לרש"י טעם זה הרי לקמן ודף צ"ז) מפרש הש"ס הטעם והניחו בקושיא והנלפע"ד ביישוב דעת רש"י דעל קושיא הראשונה יש ללמוד יישוב ממה שבארו התוספ' לקמן דברי רש"י דאשה ובתה משמע לשון אישות מדלא כתוב אם ובת ע"ש, וכוונתם נראה דודאי אשה בכל מקום עיקר משמעותו היא לשון אישות רק שהושאל ג"כ לפנוי' מפני שרצה הכתוב לדבר בלשון נקיי' יותר ובפרט שלא להזכיר אצל ביאה לשון נקבה וכעין מה דאמרינן בפסחים (דף ג'), אכן זה דוקא היכא שאי אפשר לכתוב בלשון אחר כגון אצל ואל אשה בנדה טומאתה שאם לא כתוב כלשון זה הי' צריך לכתוב ואל נקבה אבל הכא שהי' אפשר לכתוב לשון נקיי' ערות אם ובת ואעפ"כ כתוב אשה ע"כ אשה לשון אישות. ועל קושיא השניי' י"ל דקשה אדרשה דכי יקח דיליף מינה בברייתא לקמן (שם) למעט אנוסה, דהתינח לאביי אליבי' דר' ישמעאל דס"ל בסנהדרין (דף ע"ו) דכי יקח את אשה היינו אשתו אבל לאביי אליבי' דר"ע דאשה ואת אמה תרווייהו לאיסורא וא"כ כי יקח ע"כ אין פירושו קידושין דמאשתו לא איירי קרא כלל מנ"ל דבת ואם אנוסה שרי, ולכן י"ל דפירש רש"י הכא דהוא יליף כן מלשון אשה והברייתא דלקמן באמת כר' ישמעאל אתי, ואין לתמו' שיפרש רש"י אליבי' דאביי דאין הלכתא כוותי' שהרי בפי' החומש מפרש הפסוק דאשה ואת אמה כאביי אליבי' דר"ע וכבר כתב שם הרא"מ שפירש כן מפני שמשמעות הפסוק משמע יותר כן. ואף שעדיין גם בלא דרשה דכי יקח יש ללמוד למעט אנוסה מדרשה דרבא (שם) לקמן בסמוך אבאר דדרשת רבא אינה רק לבאר הברייתא שם אבל לא לדידן אליבי' דהלכתא

בתוספ' ד"ה חמש. למינקט עריות: לפי מש"כ התוספ' הרא"ש טעם למה פתח הסדר ביבמות שהוא פורענות ולא בכתובות וקידושין מפני שבזה שונה הנשים שאינן ראוין לקידושין שזה עיקר דין קידושין ע"ש, יש ליתן טעם ג"כ למה נקט נשים ולא עריות דמלתא אגב אורחי' רצה לבאר בזה למה פתח ביבמות מפני ששונה בזה עיקר דין נשים

בד"ה עד סוף. מסברא נפקי: לכאורה משמע לקמן דצרת צרה יליף ר"א מסברא דקאמר צרת צרה נמי וכו'. אכן בלא"ה יש להבין על ר"א דקרא דלצרור מאי עביד לי' כיון מסברא יליף, וצ"ל דאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא וכן מש"כ התוספ' בשבועות (דף כ"ב), אכן יקשה אפכא דסברא ל"ל לר"א כיון דע"כ ג"כ קרא דלצרור קדריש, וצ"ל דודאי קרא לא הוי דרשינן רק אצרת צרה וכיון דגלי קרא אצ"ל ילפינן מסברא דאפילו הן מאה כנלפענ"ד כוונת התוספ'

בד"ה בתו. היינו בת אשתו: כבר כתבתי לעיל יישוב לשיטת רש"י ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ט') עוד יישוב לשיטתו

בד"ה אשת אחיו. דמתניתן דחולצת: עדיפא מזה הוי מצי למימר דהא מתניתן לא איירי רק מדין צרות וצרות חייבי לאווין אפילו בייבום מותרות כמבואר ברמב"ם (הל' ייבום פ"ו)

בא"ד. דאין בה כרת: ק"ל כיון דלפי הת"כ דממעט א"א מאמו ע"כ לא דרשינן דרשה דאשת אחיך היא דמרבינן מינה א"א מאמו בברייתא לקמן (דף נ"ה) א"כ איך קאמר מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף א"א וכו' מנ"ל הא גופא דאשת אחיו מאמו אין לה היתר במת בלא בנים שהרי לקמן (שם) פריך דנימא דא"א מן האם באין לה בנים שריא ומתרץ אמר קרא היא בהוייתה תהא ע"ש, והרי זה שייך דוקא אי דרשינן ערות אחיך היא לרבות א"א מן האם וכיון דהת"כ ע"כ לא דרש כן מנ"ל באמת דא"א מן האם אינה שו' לא"א מן האב לענין היתר באין