ערוך לנר יבמות סח

אומרים דמספק נשאה ומה בכך שיעשו כמוהו כיון דספק חלוצה באמת מותרת, י"ל דהתוספ' ס"ל ג"כ כמש"כ הרשב"א שלכתחלה אסור לישא אף ספק חלוצה וא"כ בלא קים לי' יהי' עדיין החשש אם נתיר ספק חלוצה בדיעבד ישא לכתחלה ספק חלוצה וא"ל א"כ למה הוצרכו לפרש דלקמן יהיו אומרים דקים להו לרבנן דנפל הוי ויתירו ודאי חלוצה לכהן ולא פירשו ג"כ דאם נתיר עתה לו ספק חלוצה ישא גם לכתחלה י"ל דהתם כיון שנתחדש דבר לאחר נשואין שנמצאת מעוברת או שמת בן בתוך ל' לא יטעו בכך לידוק מדיעבד אלכתחלה אבל הכא דלא נתחדש דבר שפיר יסברו אם יראו דאין מוציאין דלכתחלה התירו אותם לישא משום ספק חלוצה ויטעו בכך להתיר ספק חלוצה לכתחלה ועיין מש"כ לקמן (ל"ז.)

ע"ב בגמרא אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק: הוא הדין דהוי מצי למימר ג"כ מה בכור אי נוטל בשבח אף האי נמי אינו נוטל בשבח דגם זה ילפינן מדבכור קריא רחמנא בבכורות (נ"ב.) אלא הש"ס חדא מהנך דרשות נקט. ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א אשיטת רש"י ז"ל דיבם יורש חלק אחיו מאביו שמת אחריו דא"כ לר' יהודה דס"ל דאם יש אב נכסים של אב האי בכור דקריא רחמנא למאי הלכתא, ולפ"ז א"ש דצריך לענין שבח א"נ לענין חזרה ביובל כמש"כ התוספ', אכן בלא"ה לא זכיתי להבין קושית הרשב"א שהרי דרשת רבי יהודה גופא שהנכסים של אב מדבכור קריא רחמנא נפקא לי' לקחן (מ'.) וגם אמה שהקשה הרשב"א עוד אפי' רש"י מהא דאמרינן לקמן אי מה בכור נוטל פי שנים וכו' לבד מה שתירץ כבר הריטב"א די"ל שרש"י מפרש דרק לר' יהודה אמרינן כן עוד י"ל דדעת רש"י שם כדעת המרדכי שהביא המהרש"ל שם, ובזה ג"כ מתורץ קושית הרשב"א ע"ש

שם לשום עבדי שלמה: הא דמשמע לעיל (ס"פ קמא) דעבדי שלמה נכרים הוי צ"ל לאו היינו עבדי שלמה דאיירי בהו הכא דהני דאיירי בהו הכא נתגיירו אבל א"ל דמ"ד לעיל משום עבדי שלמה ס"ל כר' נחמיא הכא דאינם גרים דכבר הבאתי לעיל דגם בעזרא ונחמי' נזכר דעבדי שלמה פסולים היו

שם כולם גרים הם: לכאורה פליג הך תנא אברייתא דאין מקבלין גרים בימי דוד ובימי שלמה שהרי קאמר דאותן שנתגיירו לשום עבדי שלמה גרים הם, אכן לפ"ז ק' מאי פריך לקמן (ע"ו.) לרבא מהך ברייתא דלא קבלו גרים בימי שלמה אימא דרבא כרב ס"ל דאמר הלכה כמ"ד כולם גרים הם, ונ"ל דה"ל הש"ס דלא פליג רב אברייתא רק דברייתא קאמרה דלכתחלה אין מקבלין אכן אם גיירו ע"פ הדיוטות אין דוחין אותן אלא מקבלין ודנין אותן בדין גרים וזהו כפסק הרמב"ם (בפרק י"ג מהל' איסורי ביאה), ונראה שמזה הוציא הרמב"ם דינו שם וה"ה כ' שיצא לו דין זה מק"נ אלף שגיירו בימי דוד, אכן לפענ"ד אין מזה ראי' די"ל שהם גיירו עצמן אבל לא קבלו אותם בדין גרים וכמו שכתבו התוספ' בסוגין אבל לפ"ד שפיר מוכח כן

שם אמר רב ובעדים: ברשב"א הקשה בשם הרמב"ן הא לפ"ז ע"כ רישא ג"כ בעדים קמיירי וא"כ היאך שייך לזות שפתים הא ידוע הוא ותירץ דלזות שפתים איכא במה שיאמרו שלא נתגיירה רק משום זנות ע"ש, וק"ל דהתינח גבי גיורת אבל גבי שפחה מא"ל דאין לומר כמו שנכתוב לקמן דגם שפחה צריכה קבלה דז"א שהרי לפי המסקנא דלקמן לא בעי שפחה קבלה וא"כ מ"ט דשפחה לכתחלה לא ומזה לכאורה ראי' לפי' רש"י דלזות שפתים היינו דאתי לאחזוקי לקלא קמא ונגר כי' הרמב"ן, ואולי רצה הרמב"ן לתרץ זה במה שכתר שיחשדו אותו שנשאה לשם זנות דהיינו אף שנישואיו נשואין גמורים מכ"מ יחשדו אותו שלא נשאה לשם מצות נשואין רק לשם זנות כיון שכבר ידעה קודם שנתגיירה ונשתחררה וא"ל דא"כ גם בנטען על הפנוי' ניחוש ללזות שפתים זה שלא ישאנה די"ל דשם גזירת הכתוב שצו' לנשאה, ועיין בשלטי גבורים שהביא ב' שיטות בנטען על הפנוי' אם ישאנה או לא והובאו ג"ר בש"ע, ולפי דברינו י"ל דפליגי בפלוגתת רש"י ורמב"ן בפירוש לזות שפתים

שם ביש לה בנים ויש לה עדים: לפ"ז מתורצת ג"כ הקושיא דלעיל מברייתא דנתגרשה ע"י אחר די"ל ג"כ דאיירי בליכא בנים ולכן מוציאין בליכא עדים אבל מוזניתו בעדים וביש בנים איירי ולא מצרכינן שוב לתירוץ דלעיל דה"ק דאע"ג דאתא אחר וכו', והא דלא מתרץ בקיצור אקושיא דלעיל דמתניתן איירי באתא אחר ואפסקי' לקלא ולכן מוקמי רב ביש עדים דוקא דהוציאוה ע"י עדים משמע, י"ל דלא בעי לאוקמי מתניתן הכי דאי באפסקא אחר לא ה"ל למתניתן לסתו' אלא לפרש אבל אי ביש בנים או באין בנים איירי זה ל"צ לפרש

שם כל הוציאוה בב"ד איירי: לפ"ז הך במד"א באין לה בנים לא אמתניתן דילן קאי ואברייתא דהנטען על אשת איש דלעיל פשיטא ג"כ דלא קאי וגם בתוספתא לא מצאתי ברייתא זו ולא ידעתי אמה קאי הך במד"א

שם ברש"י ד"ה אלא למאי. לכתוב גדול: ק"ק לפי מש"כ האגור מגמרא דערכין (דף ל"א) ונפסק כן בש"ע א"ז וסי' נ"ה) דנער שנולד בכ"ט לאדר ראשון ונער א' נולד בא' לאדר שני ונעשו גדולים בשנה פשוטה אז הנולד ראשון הוא קטן עד כ"ט אדר והנולד אחרון נעשה גדול בא' אדר ע"ש, א"כ אם שני אחים תאומים נולדו כן והבכור יצא בכ"ט אדר ראשון ואחיו בר"ח אדר שני אז כשנעשו בני י"ג והביאו ב' שערות הבכור נשאר קטן ואחיו כבר גדול וא"כ דלמא אי הוי כתיב והי' הגדול ה"א שהגדול עתה חייבם באדר כשנעשו בני י"ג כיון שהוא גדול בשנים והבכור עדיין קטן ודלמא לכן כתיב והי' הבכור להורות דהוא קודם וצ"ע

שם בתוספ' ד"ה למאי. חוזרת ביובל בבכורות (דף נ"ב) הקשו קושיא זו בלשון תימא ע"ש, ובאמת לא זכיתי להבין קושיתם בזה דאף דהגמרא קאמר (שם) הטעם דאין חוזרת ביובל דבכור קריא רחמנא מכ"מ ודאי גם אי לא הוי כתיב בכור ג"כ ידעינן דמייבם אינו חוזר כיון דכתיב יקום על שם אחיו דמפרשינן לנחלה מגז"ש וא"כ משמע שחלק ירושה היא שהרי מה שירושה אינו חוזרת ג"כ אתי רק ממה דקרי רחמנא ביום הנחילו את בניו כמש"כ רש"י (שם) ומה דמפרש הגמרא הטעם דבכור קריא רחמנא האמת נקט דהא בכור גם כן נקרא ועוד שהרי מטעם זה פליג ר"א שם דבכור קריא רחמנא ובכור כתוב בלשון מתנה אבל לעולם א"ל לת"ק דקרי רחמנא בכור לומר דאין חוזר ביובל דגם אי לא כתיב לשון בכור ג"כ הוי ידעינן הכי ואדרבא לשון בכור הוא לגריעותא אליבי' דר"א אבל מכ"מ גם לת"ק אינו לחשיבותא לענין שאין חוזרת ביובל

בד"ה גיורת. אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: עיין במהרש"א שכתב הטעם למה דלא פירשו דהקושיא היא מדאין מוציאין דמכח ספק ג"כ אין מוציאין, ולפענ"ד מוכח כתירוצו דאל"כ למה לו להקשות מהברייתא לקשי' בקצור רישא אסיפא מדאין נושאין לכתחלה ע"כ דלאו גיורת היא דהא אכתי לא אסיק אדעתי' הך טעם דלזות שפתים ואעפ"כ אמרינן דאין מוציאין מידו אלמא דגיורת היא אע"כ דמטעם ספק אין מוציאין וכמש"כ התוס', שוב ראיתי שגם המהר"ם כתב ראי' זו, אכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחד תירוץ תרצו דהקושיא היא מדאין מוציאין דאפילו לא הוי רק ספק הי' לנו להוציא דאוקמינן אותה אחזקת נכרית, ולפ"ז קשה אדמקשי' מברייתא לקשי' בקצור רישא וסיפא אהדדי

בד"ה הלכה. הך גירי אריות לא דמי: דעת רש"י ז"ל ע"כ אינה כן שהרי פירש אגירי אריות כגון כותים דמלכים והרי על זה קאמר הך מ"ד דכולם גרים הם אלמא דאפילו כותים להך מ"ד גרים הוי, וצ"ל דפליגי בהך פלוגתא אי כותים גירי אמת הם או גירי אריות הם וכ"כ גם הריטב"א קידושין (דף ע"ה) לחד תי' ומ"ד גירי אריות פליג אמ"ד דהכא דכלם גרים הם, ומה שהביאו התוספ' מאלהיהם היו עובדים למ"ד גירי אמת הן י"ל היו כישראל מומר כמש"כ גם הריטב"א שם, ואין להביא ראי' לשיטת התוספ' מהא דאמרינן חולין (ג':) רב אשי לא קאמר כתרווייהו דקסבר כותים גרי אריות הם דא"כ היאך פליג רב אשי ארב דאמר הלכה כמ"ד גרים הם אע"כ מוכח כשיטת התוספ' וכמו שכתבו התוספ' (שם) דמזה אין קושיא ארש"י שהרי בלא"ה פליג רב אשי גם ארבי יוחנן דאכל משחיטת כותי כדאמרינן שם (ה':) וגם אין קושיא לשיטת רש"י דא"כ סתם מתניתן דהכא סבר כמ"ד גרי אמת ומ"ט לא מוקי רב אשי גם מתניתן דחולין