ערוך לנר יבמות סז

מש"כ הרמב"ם (הל' נחלות פ"ב) דממזר שהוא בכור נוטל פי שנים וכיון שהממזר יש לו דין בכור איך אפשר שהבא אחריו יהי' בכור, אבל נ"ל ליישב שיטת הגהת אלפסי דכבר הקשה הלח"מ על הרמב"ם (שם) איך פסק דממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואי' שהרי בגמרא דלעיל מוקמינן קרא דתהיינה בחייבי לאווין דתפסי בהו קידושין וכיון דאין ממזר אלא מחייבי כריתות היאך יליף הרמב"ם ממזר מזה והניח בצ"ע, אבל באמת יש ליישב שיטת הרמב"ם ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל (דף כ"ג) דסוגיא דיבמות פליג על סוגיא דקידושין דעל פי סוגיא דיבמות מוקמינן קרא דתהיינה בח"ל דוקא וע"פ סוגיא דקידושין מוקמינן גם בח"כ דדרשינן כל היכי דהוי בה הוי' לשום אדם ולא ממעטינן רק שו"נ ע"ש, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פסק כסוגיא דקידושין וא"כ שנואה איירי גם בח"כ שהבן ממזר ולכן פסק דממזר יורש פי שנים, ואחר עיון ראיתי בשער המלך (הל' א"ב פ' ט"ו) שיישב ג"כ שיטת הרמב"ם כן רק שהביא הך פלוגתא דסוגיות בשם הריטב"א כ"י ולא הי' לפניו הרמב"ן שכתב ג"כ הכי, והיוצא מזה שהדין אם ממזר יורש פ"ש תלי בפלוגתת הסוגיות דלסוגיא דקידושין שפסק הרמב"ם כמותה יורש אבל לסוגיא דיבמות דקרא בח"ל דוקא כתיב לא יורש כיון דלית לן קרא והרי לעיל מצרכינן קרא ג"כ דממזר מקרי בן לירש נחלת פשוט וכיון דלית לן קרא דיורש פ"ש מנ"ל לומר כן וכמו שהקשה באמת הלח"מ על הרמב"ם, ולכן שפיר י"ל דהגהת אלפסי פסק כסוגיא דיבמות ולכן פשיטא לו דהממזר אינו בכור לטול פ"ש ולא מסופק רק בבן הבא אחריו, ומיושב מה שהעיר עליו הד"מ, ולפ"ז גם מהכא ל"ק עליו דאין לפשוט מהכא ספקו די"ל דמה דמתרץ א"כ אשת אחיו שלה"ב היכי משכחת לה זה מתרץ ע"פ סתם גמרא דקידושין דממזר נוטל ת"ש וא"כ לא משכחת בממזר, ואין להקשות דא"כ ע"פ סוגיא דלעיל דממזר אינו נוטל פ"ש היאך מתורצת הקושיא דאימא בכור לייבם פשוט לא לייבם אם לא נפשוט ספקו דהבא אחר ממזר אינו בכור די"ל דהרי לפי המסקנא דהוקשה ישיבת אחים זה לזה בלא"ה מתורצת קושיא זו עם כל הקושיות שבסוגיא כמש"כ הריטב"א שתירוץ זה הוא כמו אלא

שם הולכין אצל אחיו הקטן: עיין ברשב"א שהביא רעת הרמב"ם שאין חלוק בין האחים וכתב שנראה שגרסתו היתה הולכין אצל אחיו אלא. שהקשה עליו קושית רש"י והתוספ' דאדפריך מאביי קשישא לפרוך ממתניתן, גם ה"ה כתב כדברי הרשב"א והביא ראי' מהרי"ף שלא הביא דברי אביי רק המתניתן, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה למה הביא הגמרא דברי אביו אם לא חדש ועוד קשה על אביי גופא לענין מה תני מה שכבר שנוי במשנה, ונ"ל דודאי גרסת הרמב"ם כמש"כ הרשב"א רק שהוקשה להרי"ף והרמב"ם דא"כ מה קמ"ל אביי ולכן ס"ל דאולי ידע הש"ס דהמשנה הי' נשנה בנוסחא אחרת בשבוש ולכן הביא אביי קשישא שהוא שנה המשנה כמו שכתובה אצלנו ומזה פריך וא"כ באמת לא הוסיף אביי על דברי המשנה רק תיקן המשנה

שם ברש"י ד"ה ואי למ"ד. וכיון שנאסרה שעה א' המהרש"ל מחק זה דלמ"ד משום בטול מצות ייבמין לא שייך משום נאסרה שעה א כמש"כ התוספ', והמהרש"א במהדורא בתרא כתב דזה תליא בפלוגתת הריב"ן והתוספ' לעיל (י"ח.) ושהתוספ' לשיטתם אזלו ע"ש, ולפ"ז א"ש גירסת רש"י דדעתו מוכח בפי' כדעת הריב"ן דגם למ"ד אין זיקה שייך טעם דנאסרה שעה א' מדכתב לקמן (כ"ז: בד"ה מתה ראשונה) דרב פליג אסוגיא דהכא והרי י"ל דלא פליג אלא משום דס"ל אין זיקה וכמו שכתבו באמת התוספ' בשם ר"ח (שם), אע"כ דפשיטא לי' לרש"י דגם למ"ד אין זיקה אמרינן הכא הטעם משום דנאסרה שעה אחת, וא"כ אין למחוק מה שכתב הכא כיון שנאסרה שעה אחת וכו' מטעם שכתב המהרש"ל, אבל כבר הזכרתי לעיל שנראה ממש"כ א"נ חולץ חד לחדא וכו' שגליון הוא

בד"ה ואפיקתי' לגמרי. והכי גמר לי' מרבי': א"ל דא"כ ע"כ הך גופא דלא מוקמינן קרא כפשטי' הוא הלכתא למשה מסיני דאל"כ יקשה רבי' גופא מנ"ל כן וא"כ ק' גז"ש ל"ל להוציא קרא מפשטי' כיון דהלכתא היא וכדמקשינן בכמה דוכתא בש"ס הלכתא היא קרא ל"ל די"ל דגז"ש צריך להורות דקם אותי, לנחלה דמהלכתא לא ידעינן רק דמוציאין קרא מפשטי' אבל אותי לא ידעינן במאי מוקמינן לי' ואף דבגמרא אמרינן ואי לאו גז"ש ה"א שם שם ממש משמע דמגז"ש ילפינן להוציא קרא מפשטי' צ"ל דגז"ש עם הלכתא קאמר, אכן לולא פי' רש"י אולי הי' אפשר לפרש דודאי היכא שיש להתאחר הדרש עם הפשט מבלא שנשנה פי' הכתוב אז אמרינן שניהם אבל הכא אי נאמר כפשט דשם שם ממש א"כ האי יקום דקרא דיקום על שם אחיו אבנו קאי דהיינו שב"ד יצוה ליבם שבנו יקו' על שם אחיו על ידי שיקרא שמו בשם אחיו ואי נאמר כהדרש דשם הוא נחלה איבם קאי דהיבם יקום על שם אחיו ולכן הכא אי אפשר לומר כהפשט דלפי הגז"ש שגמרינן א"כ יקום איבם קאי ואי אפשר לפרש עוד כפשוטו כלל, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דהכא לא סתרי אהדדי ע"ש וצ"ל דכוונתו דבהדין לא סתר הדרשא לפשוטו אבל הלשון ודאי סותר

בד"ה הא מיעט רחמנא, כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא הי' בעולמו: עיין ברמב"ן ורשב"א שכולם שוו בפירושן דקרא דאשת אחיו שלא הי' בעולמו בב' אחים איירי וק"ק דאמרי' לעיל (י"ח:) א"א שלא הי' בעולמו לר"ש היכי משכחת לה ומתרץ בחד אחא ומית ונולד לו אח א"נ בתרי אחי ולא ייבם ולא מית ע"ש, הרי דלפי תירוץ א"נ מוקמינן קרא בג' אחי דהיינו בב' אחי לבד הנולד לאחר מיתת אחיו וי"ל דהא דקאמר א"נ בב' אחי לא קאמר רק דדינא דא"א שלא הי' בעולמו משכחת לר"ש כן אבל קרא ודאי לא איירי רק בחד אחא ומית לר"ש וכתירוץ קמא, אכן צ"ע אמה שכתב הרשב"א גופא (ריש פירקין) דמתניתן שם אתי לפרושי א"א שלא הי' בעולמו דקרא ע"ש וא"כ היאך מפרש בג' אחים

בד"ה ליהדר אגדול. נחזור לכופו: ק"ק דמזה משמע דהקושיא היא ממה שחוזרין על הגדול לכופו אף שאינו בכור והרי כתב לקמן דהקושי' היא ממה שחוזרין אצל הקטן הגדול משאר אחיו, ושמחוזרין אצל הגדול אין קושיא דיש לפרש דהאי גדול פירושו בכור, גם ק' דלפי דבריו דמחוזרין על הגדול היא הקושיא והאי גדול לאו היינו בכור א"כ עדיפא הוי לי' להקשות מרישא דמצוה בגדול לייבם דהא אי חוזרין על הגדול דסיפא הוא גדול ממש ולא בכור א"כ ע"כ גדול דרישא ג"כ הוי פירושו כן דהא עליו קאי דחוזרין לכופו אחר שלא רצו אחיו וכן ק' ארש"י דלקמן דכתב דמדקתני חוזרין אצל גדול ליכא לאותבי' דיש לפרש דגדול היינו בכור דגם מרישא דמצוה בגדול לייבם הוי מצי להקשות ולתרץ כן, ואחר עיון ראיתי שגם מהרש"א במהדורא בתרא הקשה כן, ונ"ל דמרישא לא הי' יכול להקשות גם אי נימא דגדול הוא גדול ממש ולא' הבכור די"ל דלעולם כל האחים שוים ולא יש דין קדימה בהם והא דמצוה בגדול ליבם לא עליו מוטלת המצוה יותר מעל שאר האחים אלא על האחים מוטל לכבדו וליתן לו הקדימה באשר שמחויבין לכבד אחיהם הגדול מן התורה וכדאיתא בש"ע י"ד (סי' ר"מ) אבל מסיפא דחוזרין אצל גדול פריך שפיר דמזה מוכח דלאו מדין קדימת כבודו הוא דמצוה בגדול כיון דכופין אותו ועל זה מתרץ רש"י שפיר די"ל דגדול הוא הבכור ולכן פריך מהולכין אצל אחיו הקטן, וכעין זה תירץ גם המהרש"א ע"ש אכן כיון דמוכח מזה דיש דין קדימה בגדול א"כ ממילא גם לענין חוזרין אצל גדול לא נדחק עוד דגדול היינו בכור כיון דבלא"ה מוכח דגם בגדול בלא בכור יש קדימה א"כ עיקר הקושיא היא מחוזרין אצל הגדול ופירש רש"י ז"ל שפיר דמהא דחוזרין לכופו פריך, ומזה ראי' למה שכתוב בשו"ת הל' קטנות וכן העלה בתשובת שבות יעקב (שאלה ע"ו) דאין מצוה רק בגדול האחים לכבדו אבל לא בהשני אף שגדול ממנו בשנים דאל"כ ק' מאי פריך אכתי מהולכין אצל אחיו הקטן דלמא התם היינו טעמא משום דאחים הקטנים ממנו מחוייבין לכבדו וחוזרין אצל גדול היינו בכור וא"כ לא פריך מידי אע"כ דאין מצוה רק בגדול וכיון דאיירי שיש כאן גדול ממנו לא צריכים האחים לכבד אחיו הקטן ממנו אף שהוא גדול מהם

שם בתוספ' ד"ה וספק חלוצה. קים לי' להאי דלאו חלולה היא ולכך כנסה: הא דהוצרכו לפרש כן דהרואים יהיו אומרים דקים לי' דלאו חלוצה ולא פירשו דיהיו