ערוך לנר יבמות ה

אציג פה למזכרת דבר מחדושי אאמ"ו זללה"ה בענין מסכתא זו

הרמב"ם ש טומאת צרעת פ"י) כתב מי שהיתה בהרת בערלתו ימול ואע"פ שהיא מילה שלא בזמנה שמצות ע' דוחה את ל"ת בכל מקום עכ"ל, ותמה עליו המשנה למלך שהרי בשבת (דף קל"ב) אמרינן אימור דאמרינן ע' דוחה ל"ת ל"ת גרידא האי ע' ול"ת הוא ופרש"י דהשמר ל"ת ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה ע"כ ולכן מפיק לי' מיתורא דבשר ע"ש וא"כ היאך כתב הרמב"ם מטעם ע' דוחה ל"ת שהרי ע' ול"ת הוא, ומה שרצה המ"ל לתרץ דהרמב"ם ס"ל כאידך ברייתא דדריש מלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו וא"כ לא מיותר לעשה ע"ש, לא בלבד שדוחק הוא לומר דב' ברייתות פליגי אהדדי מה שלא רצו כל הראשונים לסבור ובראשם התוס' שהביא המ"ל בעצמו שכבר יישבו הקושיא דלא פליגי ברייתות אהדדי, אלא דגם בלא"ה אי אפשר לומר כן דא"כ קשה להך ברייתא דרשה דבשר דדרשי ר"י ור"י מיני' דמילה דוחה צרעת למאי אתי ובאמת גם זה ק' מאוד על הרמב"ם דכתב הטעם דע' דוחה ל"ת דא"כ דרשה דבשר למאי אתי, ונ"ל דאמה שפסק הרמב"ם (ה' יבום פ"ו) דאה בא יבם על יבמה שאסורה עליו באיסור לאו או מ' קנאה ונפטרה צרתה תמה בתשובת שאגת ארי' וסי' ל"ג) שהרי אין ע' דוחה ע' ובגמרא מוכח דכל היכי דמדאורייתא לא רמי' ליבום לא נפטרה צרתה וכן הקשה עליו בים ש"ש) והוסיף הש"א דאין לומר כיון דחייבי ע' דמצרי ואדומי הם בשב ואל תעשה נדחו מפני מ' דז"א דע"כ מוכח מגמרא דפסחים (דף נ"ט) דע' לעולם לא דותה ע' דפריך התם אלא לר' ישמעאל מאי אולמא דהאי ע' מהאי ע' ע"ש והרי ע' דהשלמה היא בשב ואל תעשה ואעפ"כ פשיטא להגמרא דאין ע' דמחוסר כפורים שהיא בקום וע' דוחה ל"ת עכ"ד, והנה במכ"ה לא ראה הש"א שהסברא שדחה בזה היא סברת הרשב"א הובא בש"מ כתובות (דף מ') שהקשה שם אמה דמקשה וניתי ע' ולידחי ל"ת דלמא איירי אינה ראוי לבא בישראל במצרית ואדומית שהם חייבי ע' ותירץ הרשב"א כיון שהם לאווין הבאין מכלל ע' לענין דחיי' דין לאווין יש להם שנדחו מפני ע' ע"ש, אלא שלפ"ז באמת ק' מאוד על הרשב"א מהראי' שהביא הש"א מפסחים שמוכח בפי' דאין ע' דוחה לל"ת הבא' מכלל ע', ועוד הקשה בני נ"י על סברת הרשב"א מגמרא דיבמות ודף כ') דקאמר בשלמא אלמנה מן הנישואין אין ע' דוחה לל"ת וע' והרי בעולה לכה"ג היא לאו הבא מכלל ט' ואעפ"כ פשיטא להגמרא דאין ע' דיבום דוחה אותה, ובני שי' צידד בזה אם ע' אחד דוחה לב' לאווין

אבל נ"ל לתרץ דהנה כבר העיר הרשב"א אסוגיא דשבת ודף קל"ב) דקאמר לישנא אחרינא מילה דוחה צרעת מ"ט דאתי ע' ודאי ל"ת וכו' דמאי הוי ס"ד דע' דוחה ל"ת כיין דצרעת ע' ול"ת הוא, ועוד הקשה וכן הקשו גם התוספ' כיון דאמרינן דצרעת ע' ול"ת היאך קאמר רב אשי היכי אמרינן ע' דותה ל"ת כגון מילה בצרעת כיון דע' ול"ת הוא ורק ע"י גזירת הכתוב דכתיב בשר דחי, גם הקשו התוספ' עור הא דקיי"ל בכל דוכתי אין ע' דוחה ל"ת וע' נילף ממילה הצרעת דדחי, וליישב כל זה י"ל דרש"י פי' דהעשה גבי צרעת אתי מלעשות והתוס' הקשו על זה שהרי צריך לעשות להא דדרשינן לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ולכן פירשו דהעשה שמעינן מדכתיב לשמור ע"ש וא"כ ודאי עדיין יקשה על רש"י דכתב דמלעשות אתיא אבל כבר פי' הרשב"א דזה תלי בגרסא דרש"י גרס ולעשות לעשות בסיב שעל גבי רגלו, ובזה א"ש גם לעשה דה"ק אתה רשאי לעשות בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל כתפו כלומר בשאין מתכוון לקוץ ולטהר הא מתכוין לקוץ ולטהר אסור ולאו הבא מכלל עשה עכ"ל הרי דלשיטת רש"י ורשב"א העשה גבי צרעת היא לאי הבא מכלל ע', ולפ"ז י"ל דבזה גופא הברייתא מסתפק אם ל"ת ולאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' ובתחלה סבר דנדחה ולכן קאמר בתחלה דע' דוחה ל"ת דאף דצרעת ע' ול"ת הוא מכ"מ כיון דלאו הבא מכלל ע' הוא מה לי חד צאו מה לי תרי לאווין ושוב השיב או אינו דדלמא צרעת חשבינן כע' ול"ת ולא נדחה מפני עשה ת"ל בשר והשתא דכתיב בשר י"ל ג"כ בתרי גווני או דעי"ז גלי קרא דבאמת לאו הבא מכלל ע' לענין דחיי' נחשב כלאו או י"ל דנשאר הסברא דע' הוא רק דהכא בלי קרא ולכן י"ל דבזה פליגי הסוגיות דסוגיא דפסחים ודיבמות שמוכח דלאו הבא מכלל ע' לא נדחה מפני ע' ס"ל כהך סברא דאמרינן שאני מילה דגלי קרא אבל רב אשי ס"ל דאחר דגלי קרא לא אמרינן דגלי קרא נגד הכלל דבעלמא אין ע' דוחה ל"ת וע' אלא אמרינן דאשמעינן קרא דלאו הבא מכלל ע' לענין דחיי' דין ל"ת יש לו ולכן לא קרא מילה בצרעת רק ע' דוחה ל"ת וכן ש"ל גם סוגיא דכתובות דמינה הוכיח הרשב"א סברתו דלאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע', ובזה מתורצים הקושיות הנ"ל מה שהקשה הרשב"א מה הי' ספק הגמרא והקושיא של התוספ' מרב אשי וגם הקושיא למה לא ילפינן מדכתיב בשר דע' דוחה לל"ת וע' די"ל דרק הכא גלי רחמנא ומתורץ ג"כ מה שהקשה הש"א ומה שהקשה בני שי' על שיטת הרשב"א. והנה הרמב"ם במה שפסק בה' יבום כנ"ל דבא על חייבי ע' קנאן ופטר צרותיהן כבר גילה דעתו דס"ל כהרשב"א דלאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' ופסק כרב אשי דבתרא הוא וכסתם גמרא דכתובות [ואף דגבי אלמנה לכה"ג מן הנשואין פסק דלא קנאה שאני התם דכתיב יבמתו דט"כ גלי קרא שיש יבמה שמן התורה אינו עולה ליבום רק לחליצה כמש"כ התוספ' ביבמות (דף כ') ומסתמא מוקמינן אאלמנה שיש בה ל"ת וע'] ולכן א"ש ג"כ דפסק דצרעת נדחה מפני מילה מטעם ע' דוחה ל"ת דאף דדרשינן מבשר מכ"מ בזה לא גלי קרא רק דלאו הבא מכלל ע' יש לו דין ל"ת ונדחה מפני ע' וכדברי רב אשי וא"ש

וכדי לסיים בברכה

אזכיר עוד דבר נחמד ששמעתי מפי אאמ"ו זללה"ה וגם הוא מענין המסכתא דהנה במה דאמרינן יבמות (דף קכ"א) קרי שמואל עלי' דרב לא יאונה לצדיק כל אין קרי רב עלי' דשמואל ותשועה ברוב יועץ השמיענו מוסר השכל מדת הצדיקים וגודל ענותנותם ששמואל שהציל בעצתו לרב לבל יכשל לא רצה שיתלו הטובה בו ובחכמתו לכן קרי עלי' דרב לא יאונה לצדיק כל און לרמוז לא אני אלא צדקת רב הצילו ונגר זה רב בענותנותו לא רצה להחזיק טיבותא לנפשי' שהוא צדיק ותלה התשועה שהיתה לו בעלת שמואל ובחכמתו ולכן קרא עלי' ותשועה ברוב יועץ – וכזה ביאר אאמ"ו ז"ל מה דאמרינן מגילה (כ"ז:) רב הונא הוי אסר דיתא וקאי קמי' דרב א"ל מאי האי א"ל לא היה לי קידושא ומשכנתי' להמיינאי ואתאי בי' קידושא א"ל יהא רעוא דאיטום בשיראי כי איכלל רבה ברי' רב הונא אינש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתי' וכלתי' שלחן ושדיין מניהי עלי' עד דאיטום בשיראי שמע רב ואיקפד אמר מאי טעמא לא אמרה לי כי ברכתיך וכן למר וכ' רש"י אף אתה תהא מבורך לכך שמא הי' עת רצון ותתקיים אף בי עכ"ל ודקדק מה בעי בזה לפרש שמא עת רצון הי' אבל אמר דבזה השמיענו גודל צדקת רב תחת אשר כפי הנראה מדברי רב בתחלת עיון יראה מחסור דאיקפד רב על ששמע שבאה טובה לרב הונא וכי זה מדת צדיק לקנא במי שנתעשר ונתברך ומה גם להתאוות טוב העה"ז עושר וכבוד ובלא"ה כבר אמרו רז"ל בכל ארם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו והר ר"ה תלמיד מובהק דרב הוי ולכן פי' רש"י דאדרבא מגודל צדקה וענותנותו דרב דבר כן דידע אחר שנתקיים ברכתו על דרך נפלא כזה יתלו הדבר בזכותו של רב לומר שהקב"ה רצון יראיו יעשה ויקיים ברכותיהם לכן כששמע רב רצה להראות שלא ממנו הי' אלא רצה לחלות בעת רצון ולהחזיק זה אמר לר"ה כאלו הקפיד למה לא אמרת לי כשברכתיך וכן למר למען יאמין כי לא שגדולת זכותו גרם קיום הברכה אלא שהי' עת רצון אז לפני הקב"ה ולכן גם אם הי' רב הונא ברכו אז נתקיים ברכתו גם בו ומשמיענו בזה ענות הצדיק שלא רצה לתלות הברכה בזכותו אלא בעת דנין ודפח"ח וכן יהי עת רצון מלפני אבינו שבשמים לקיים בנו ברכות הצדיקים מן העולם ועד העולם: