ערוך לנר יבמות נט

דניחא לי' למימר גזירה ב"ר אטו ביאה שניי' דזה הוי חיוב לאו גם בדידה וחמיר האיסור אבל אטו סוף ביאה זה לא הוי איסור בה דאנוסה היא, אכן באמת אין סברא כלל לענין יצר אלבש לחלק בין הבועל לנבעלת ומהרמב"ם אין ראי' דמה שלא כתב כן רק אנבעלת היינו לפי מה שכתב שאין אונס בבועל, אבל לפי דברינו ששייך בכה"ג אונס בבועל ג"כ וכעין מה שכתב הראב"ד שם שפיר י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה שאונס מקרי ולכן א"ש מה דלא נקט רק אטו ביאה שניי'

בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו. והשתא איתותב מינה: אולי י"ל דהיינו טעמא דלא חש רבא לזה כיון דאמרינן לקמן דלכך לא הוי תיובתא לר"ל משום וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ולכאורה זה תלי בפלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה לקמן (דף ל"ט) אי מצות יבום קודם למצות חליצה או לא, והשתא י"ל דרבא מפרש למתניתן דלכך ס"ל דבח"ל חולצין ולא מייבמין משום דלא שייך ע' דוחה ל"א כיון דאפשר בחליצה ואף דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא היינו דוקא למשנה ראשונה אבל מתניתין סברה כמשנה אחרונה דבלא"ה תקנו דחליצה קודם לייבום ולכן לא שייך לומר ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר בחליצה אבל ברייתא י"ל דאתא כמשנה ראשונה דהיינו כרבנן דאבא שאול דלעולם מצות יבום קודם למצות חליצה ולכן אם בעלו קנו דלא שייך אפשר לקיום שניהם ע"י חליצה דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא או אפילו ס"ל ג"כ כמשנה אחרונה מכ"מ כיון דע"פ דין תורה עכ"פ מצות יבום קודם לחליצה דמה שתקנו דחליצה קודם תקנת חכמים היא משראו דלא מייבמין לשם מצוה ולכן מן התורה אתיא שפיר הא דבעלו קנו ומכ"מ אתיא טעמא דמתניתן שפיר דלא מייבמין משום דאפשר בחליצה ע"פ מה שתקנו רבנן דמצות חליצה יקדם בכל הנשים למצות יבום, וא"ל דא"כ מה בין ח"ל לשאר נשים י"ל דבשאר נשים אף דאמרינן מצות חליצה קודם מכ"מ רק עלה טובה נותנים לו שיחצוץ אבל אם מכ"מ רוצה לייבם אין מוחין בידו אבל בח"ל אין שומעין לו דלא אמרינן ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה אבל הגמרא לא רצה לחלק בכך ולכן אסיק רבא בתיובתא כן י"ל ליישב דעת רבא דלא תקשי' תמיהת התוספ', ועיין לקמן שכתבתי עוד יישוב לקושיא זו

דף כ"א ע"א בגמרא כ"ע לא פליגי דלא. פטרה:

עיין במהרש"א שכתב דלכאורה משמע דדוקא צרתה לא פטרה אבל היא נפטרת בגט בלא חליצה דנעשית כאשתו לכל דבר ובשער המלך (פ"ו מהל' יבום) תמה על זה דא"כ מא פריך מואם בעלו קנו, ונ"ל לישב קושיא זו דהנה כבר כתבתי לעיל לישב תמיהת התוספ' דרבא מקשה מברייתא דאם בעלו קנו ולבסוף אותבי' מינה, אכן נ"ל לישב קושיא זו עוד בדרך אחר דלכאורה קשה מאי פריך מברייתא דאם בעלו קנו דגם אי נימא דחייבי לאווין מדאורייתא לא רמיא ליבום מכל מקום למה לא יקנה אותה הא אמרינן בתמורה (דף ה') כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, אבל י"ל דלרבא לשיטתו פריך שפיר כיון דהוא ס"ל (בם) אי עביד לא מהני, אכן עוד יש לפרש ע"פ מה שהביא השער המלך (שם) פלוגתא בין הראשונים היכא דמדאורייתא לא רמיא ליבום אי הוי דינו כאשת אח דבכרת או לא וא"כ אי הוי דינו דבכרת פריך ג"כ שפיר דבזה לא שייך אי עביד מהני כיון דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות וכמש"כ השעה"מ, והנה כבר הוכחתי במקום אחר דפלוגתא אי עביד מהני או לא מהני לא שיך רק במה שאסרה התורה בפי' וכמו שמשמע מלשון כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אבל מה שאסור מן התורה רק שלא אסרה התורה בפי' בזה לא שייך פלוגתא זו וחילוק זה בעצמו הוא ג"כ הכא אם נימא דיבום אסרה התורה בחייבי לאווין מיבמתו שתעלה לחליצה ולא ליבום א"כ שייך בזה דאי עביד לא מהני שהרי אסרה התורה יבום בפירוש אבל אי רק משום דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה נאסר יבום ולא מיבמתו בזה גם רבא מודה דאי עביד מהני כיון דלא אסרה התורה יבום בפירוש ולכן רבא דאקשי' לעיל אתירוץ ר"ג א"ר דמיבמתו ממעטינן ח"ל מיבום בזה מקשה שפיר מברייתא דאם בעלו קנו דאי ס"ד דמיבמתו ממעטינן ח"ל ה"ל מלתא דאמר רחמנא ל"ת ואי עביד לא מהני ולכן קאמר רבא דלא מיבמתו ממעטינן ח"ל מיבום דיבמתו לחייבי ל"ת וע' קאתיא והא דח"ל לא מתייבמים ה"ט משום דאפשר בחליצה ובזה לא שייך משום אי עביד לא מהני ולכן ל"ק לדידי' מברייתא דאם בעלו קנו די"ל דס"ל כהך שטה דליכא כאן משום אשת אח אף שאסור מן התורה לייבם אבל סתם גמרא דמקשה לדידי' מאם בעלו קנו י"ל דס"ל כהנך שיטות דאי מדאורייתא ליבום לא רמיא הוי א"א דבכרת ולכן פריך שפיר, ומתורצת קושית התוספ', וגם קושית השער המלך מתורצת עפ"ז דר"י ור"א דלא איירי רק מצרה דמשמע הא היא עצמה נפטרת ס"ל באמת דליכא כרת אבל סתם גמרא דפריך מואם בעלו קנו ס"ל כסתם גמר' דלעיל דאי מ"ה לא רמיא לייבום איכא כרת דאשת אח:

ובזה א"ש מה שקשה על הירושלמי דמסיק (ריש יבמות) דממעטינן חייבי לאוין מיבמתו שאינן מתייבמים ולכאורה קשה עליו מברייתא דאם בעלו קנו כמו שהקשה בש"ס דילן, ולפ"ד א"ש די"ל דהירושלמי ס"ל כרבא דליכא איסור כרת בח"ל גם אי מדאורייתא לא רמיא ליבום וס"ל ג"כ דאי עבד מהני כאביי ולכן ל"ק מיאם בעלו קנו, וראיתי בשער המלך שרצה לבאר גם דעת הרמב"ם כן שס"ל דפקע איסור אשת אח, אכן כבר הוכחתי לעיל (י"א:

) מדברי הרמב"ם (הל' ממרים) שס"ל דהיכא דמדאורייתא אינה בת ייבום היא בכרת, ובמכ"ה נעלם זה מעיני הרב בעל שעה"מ

שם למעוטי מדות מכרת הרשב"ם בב"ב (דף פ"ח) פי' דהוי אמינא כיון דכתיב מכל התועבות ומדות נקראו תועבה שהן ג"כ בכלל כרת אבל א"ל דילפינן מגז"ש דאין אדם דן גז"ש מעצמו וגם א"ל דהוי ילפינן מק"ו דאין עונשין מן הדין ע"ש, ולענ"ד דוחק לומר דכל התועבות דכתיב גבי עריות הוי אמרינן ממשמעות דקאי גם אתועבה דמדות ועוד דא"כ ל"ל כרת גבי ע"ז כיון דע"ז מקרי תועבה הרי היא ג"כ בכלל כרת זה, ועיין בסנהדרין ודף ס"ד) דדרשינן ג' כריתות דגבי ע"ז ואמרינן חד לכדרכה, ולולא פי' רשב"ם הי' נלענ"ד לומר דודאי בגז"ש הוי ס"ד דגמרינן ע"פ מה דאמרינן בתמורה (דף כ"ט) כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר ועשה מכל התועבות וכו' ע"ש, הרי דתועבה דגבי עריות למסר למיגמר מיני' בגז"ש וה"א דגם הך תועבה דגבי מדות גמרינן מיני' לענוש כרת ולכן ל"ק דא"כ כרת בע"ז ל"ל די"ל דדבר הלמד בגז"ש טרח וכתב לי' קרא

שם שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר: ענין המשל היא כי גם אם ב"ד משמרים לבל יכשלו לעולם בעריות לא יכולים לשמור רק מה שהוא בימיהם אבל מה שהוא לאחריהם דהיינו מה שנעשה קודם ימיהם בל יכולים לשמור ועי"ז נעשה שיטמעו ממזרים בישראל שנולדו מאיסור עריות שקודם ימיהם אבל בגמרא הוסיף דרב אשו בדותא היא דאפילו עריות שבימיהם לא יכולים לשמור

שם אם אמו ואם אביו. פי' מאנוסתו דאי מאשתו היינו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו

שם ברש"י ד"ה ואשת אחי האב. ואסורה אף אם אבי אביו: מזה משמע דהא דקתני אין להם הפסק אין הפי' באותו ענין דוקא כגון באם אביו אם אם אם אביו וכדומה אלא גם מענין לענין כגון מאם אביו אם אבי אביו, אבל מרמב"ם לא משמע כן דפסק באם אם אביו ואם אם אמו שאין להם הפסק עד למעלה לעולם ולענין אם אבי אביו ואם אבי אמו פסק שהם לבדם אסורים אלמא דהם אינם בכלל אין להם הפסק והא דהם לבדם על כל פנים אסורי' היינו משום דבר קפרא ס"ל כן בירושלמי וכיון דבש"ס דילן לא פליג על זה לפי' הרמב"ם באין לו הפסק פסק כוותי', ועיין בבית שמואל (סי' ט"ו) שכתב ג"כ שיש פלוגתא בין הרמב"ם לרש"י בזה

בא"ד. דמחלפא באם אם אמו: ק"ק לפ"ז מאי קמבעיא לי' לקמן (ע"ב] באשת אחי אבי האב אי גזרו בה אי לא הא מוכח מדרב דלא גזרו בה דאי גזרו למה אמר רב דאשת אחי אבי האם מן האב מותרת הא מחלפא באשת אחי אבי האב מן האב ויש בדרא דאורייתא אלא ע"כ דבאשת אחי אבי האב גופא לא גזרו משום דאיתפליג דרתא ועיין במהרש"ל ביש"ש: