ערוך לנר יבמות נח

שם מיתיבי ואם בעלו קנו הרמב"ם (הל' יבום פ"ו) פסק דבין ח"ל בין חייבי ע' או שניות חולצין ולא מתיבמין וחליצתן פוטרת צרותיהן אבל אלמנה מן הנשואין לכה"ג דמן התורה לא חזיא ליבום דאין ע' דוחה ל"ת וע' אין חליצתה פוטרת צרתה והמהרש"ל ביש"ש תמה עליו דמאי שנא חייבי ע' מח"ל וע' דהא גם ע' אינה דוחה ע' מדאורייתא ולמה תפטר צרת חייבי ע' בחליצתה וסיים שם וז"ל אע"כ כשגגה היוצאה מלפני השליט ואין חולקין כבוד לרב במקום חלול השם להתיר צרתה של חייבי ע' לשוק בלא חליצה עכ"ל, גם השאגת אריה (בסימן ל"ו) תמה על הרמב"ם כן, ולענ"ד יש לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ מה שהביא השיטה מקובצת כתובות (ד' מ') בשם הרשב"א דחייבי ע' דאיסורי ביאה שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג כיון שאינם רק לאוין הבא מכלל ע' עשה דוחה אותן ע"ש, וכ"כ בשמו ג"כ המשנה למלך (ה' נערה בתולה פ"א) וי"ל שגם דעת הרמב"ם כן ולכן שפיר פסק דבחייבי ע' כמו בח"ל דנפטרו צרותיהן כיון דמדאורייתא חזי ליבום דלאו הבא מכלל ע' שיש בהן נדחה מפני ע' דיבום

אכן לכאו' שיטה זו דרשב"א צ"ע מסוגיא דלעיל דקאמר בשלמא מן הנשואין וכו' ואין ע' דוחה ל"ת וע' ולמה כיון דע' דבתולה ולא בטולה היא לאו הבא מכלל ע' דינה כלאו בעלמא והרי ע' אחת דוחה לשני לאוין כמש"כ התוספת בנזיר (ד' מ"א) ד"ה ואי כתב ע"ש, והיה אפשר לומר ביישוב זה ע"פ מש"כ הר"ן בסנהדרין (ד' י"ט) ליישוב קושית התוספת שהבאתי לעיל דבאמת הגמרא דמקשה אלא מן האירוסין וכו' היה יכול להקשות ג"כ מן הנשואין מי ניחא דהא ע' דוחה ל"ת וע' שאינו שוה בכל אלא דהגמרא הניחה קושיא החלושה מפני החזקה ממנה ובתירוץ הגמרא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה מתורץ ג"כ הקושיא מאלמנה מן הנשואין זה תוכן דבריו ע"ש, ולכן גם על קושיתנו י"ל כן שהגמ' הקש' הקושיא החזקה דגם למ"ד בנזיר (ד' מ"ח) שאין ע' דוחה לב לאוין שלדידיה ניחא אלמנה מן הנשואין מ"מ מאלמנה מן האירוסין קשה ולאידך מ"ד באמת קשה גם מאלמנה מן הנשואין ובתירוץ דגזירה בראב"ש מתורץ הכל, ואין לומר דלפ"ז דבין חייבי ע' בין ח"ל וע' מדאורייתא ליבום רמיא דרשה דיבמתו למאי אתא דהא לפי המסקנא לא קאי רק לחייבי ע' וחייבי ל"ת וע' כמש"כ התוספ', די"ל דכבר כתב הר"ש בחלה (פ"א) בנדון כזה דדלמא יבמתו אתי לשום דרשא אחרינא ע"ש, אבל מ"מ דברי הר"ן תמוהין דאיך אפשר שלפי המסקנא אלמנה מן הנשואין מדאורייתא שריא ליבום שהרי אמרינן לקמן בסוגין אתמר ביאת כה"ג באלמנה וכו' באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא נפטרה צרתה כו' ע"ש הרי בפי' שגם לפי האמת אלמנה מן הנשואין ל"ש ליבום מדאורייתא וכיון ששיטת הר"ן היא פלא איך נייחס אותה גם להרמב"ם והרשב"א

והנה עוד היה נלענ"ד ביישוב שיטת הרשב"א בזה אחר שמדבר התוספת בנזיר נראה שתלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אם ע' דוחה לב' לאוין או לא דלר"י דאמר שם מה לי חד לא מ"ל ב לאוין דחי ולר"ע דפליג עליו לא דחי וכיון דהלכה כר"ע מחבירו א"כ אליבא דהלכתא אין ע' דוחה לב' לאוין וכ"כ בפי' הר"ש בס' כריתות (שער ג' סי' קס"ד) ושום ע' אינה דוחה ב' לאוין עכ"ל, ולכן א"ש מה דקאמר בגמרא בפשיטות בסוגין דאלמנה מן הנשואין מדאוריי' לא חזיא ליבום ולרבי ישמעאל באמת רק מדרבנן לא חזיא מטעם גזירה כמו ח"ל לדידן

אבל באמת גם בזה עדיין לא נחה דעתי שעדיין יקשה לפ"ז מאי פריך דאלמנה מן האירוסין יבא ע' וידחה ל"ת דהא כשמייבם כה"ג אלמנה שמקדש אותה בביאה איכא ב' לאוין גם באלמנה מן האירוסין לא יקח ולא יחלל כמבואר קדושין (ד' ע"ח) אע"כ דמה דאמרינן דאין ע' דוחה לב' לאוין היינו דוקא בשני לאווין שהם מב' איסורין חלוקים כגון התם דפליגי בכה"ג ונזיר לענין מת מצוה או כמו בהנדון שהביאו התוספות בנזיר שם אבל כשיש משום שם א' ב' לאוין כגון הכא באלמנה בזה לכ"ע ע' אחת דוחה אותן וא"כ קשה על הרשב"א כנ"ל, ויש לחלק בדוחק, אכן עכ"פ כיון שהרשב"א כתב בפשיטו' כן דלאו הבא מכלל ע' יש לו דין לאו שנדחה מפני ע' שפיר י"ל שגם שיטת הרמב"ם כן ולכן א"ש מה שהשוה חייבי ע' לח"ל לענין פוטרת צרתה

והנה גם הטור והמחבר הביאו דין דחייבי ע' לענין יבום ולכאורה שלא לצורך הוא שהרי לפי דברי הרשב"א הנ"ל החייבי ע' לענין איסורי ביאה אינם רק מצרי ואדומי ובעול' לכה"ג ולפי המבואר באהע"ז (סי' ד') איסור דמצרי ואדומי לא שייך עוד אצלנו אחר שבא סנחרב ובלבל את כל האומות ובעולה לכה"ג פשיטא דל"ש בזה"ז, וא"כ לאיזה צורך הביאו הטור והמחבר דין דחייבי ע' אבל באמת מצינו עוד חייבי ע' חוץ מאותן שמנה הרשב"א וששייך גם בזה"ז דהיינו בבא על צרת יבמתו דאיכא ע' כמבואר באהע"ז (סי' קס"ב) ואם עבר א' מן האחים ונשא הצרה ומת היא אסורה על כל האחין בע' ואין מזה סתירה למש"כ לעיל דגם ע' זו היא לאו הבא מכלל ע' בין לדעת התוספת לעיל (ד' י"א) דילפינן מבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ובין לדעת הרמב"ם דיליף איסור ע' מיבמה ובא עליה ולא על חברתה ולכן שפיר כתב הרמב"ם סתמא דחליצת חייבי ע' פוטרות צרותיהן

שם תיובתא: השער המלך (הל' יבום פ"ו) מסופק לפי המסקנא דח"ל מדאורייתא ליבום רמיא אם ייבם ממזרת אי הולד שבא מביאה ראשונה שהיא ביאת היתר דיבום ממזר הוי או לא והניח בספק, ולכאורה לא הבנתי ספקו שהרי לפי המבואר בתוספ' כאן לא הותר בח"ל רק העראה ולא גמר ביאה, ולפי מש"כ התוספ' לקמן (ד' נ"ה) בהעראה אינה ראוי' להתעבר וא"כ איך אפשר שיולד ממזר מביאת היתר דיבום, ול"ל דספיקת השעה"מ היא לדעת הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דגם גמר ביאה מותרת בח"ל מדאורייתא, שוב ראיתי שמה שנסתפק להשעה"מ פשוט להמהרש"א לקמן (ד' ע"ז) בחדושי אגדות שהקשה אמה שהגואל השיב לבועז פן אשחית את נחלתי ולמה חש על פגם זרעו ולא על איסור לאו שבה לפי טעותו דמואבית אסורה, ותי' דמשום איסור ביאה ליכא דע' דיבום דוחה ל"ת דמואבית ולכן תלה הדבר על פגם הזרע דהולכין אחר הפסול ע"ש, הרי דפשיט' ליה אף דביאת היתר הוא מטעם ע' דוחה ל"ת מ"מ הולד פסול ולקמן (ע"ז.) אכתוב עוד בזה

שם בתוספ' ד"ה אי הכי. לגמרי מצות יבום: עיין ברשב"א וריטב"א שהקשו על פי' התוספ' דהעיקר חסר מן הספר ולמה סתם קושיותיו, ולכן פירשו שבאמ' פריך כיון שיעקר לפי הגזירה מצות יבום לגמרי לכן לא נגזור כלל, אכן עדיין אין זה מספיק שהרי זה הי' נראה דוחק להתוספ', ועוד ק"ל לכל הפירושים היאך מדמי הני גזירות לגזירה דממזרת ונתינה אטו שלא במקום מצו' דשם הגזירה בו בעצמו אם נתיר לו כך ובא לידי כך אבל מנ"ל לגזור אם נתיר לו יבא אחר לידי איסור, ולכן לולא פירושיהם הי' נלענ"ד לפרש דהכי קפריך אשת אחיו מאחיו לא תתיבם היכי שיש לו ג"כ אח מאמו שלא מאביו שנגזור אם נתיר יבום בזו ייבם גם אשת אחיו מאמו כשימות ולכן לא שייך בכזה שיבטל מצות יבום לגמרי שהרי יש יבום בשאין לו אח מאמו וכן פריך אשה שאין לה בנים אטו אשה שיש לה בנים פי' כשיש לו אח שיש לו בנים ג"כ לא תתיבם אשת אח שאין לו בנים וכן א"א שהי' בעולמו אטו אותו שלא הי' בעולמו פי' כשיש לו אח ראובן שיבם אשת אחיו שלא הי' בעולמו משנולד הוא ויש לו אח אחר שמעון ג"כ שאז לא ייבם אשתו אטו שייבם גם אשת ראובן שהיא א"א שלא הי' בעולמו ותו פריך דנגזור בכל הנשים אטו איילונית, בזה י"ל דפריך לרבא לשיטתו דס"ל לעיל (דף י"ב) דצרת איילונית מותרת ואמאי נגזור בכל שאר נשי אחיו אטו איילונית, ובזה א"ש שאין קושיתו בכל הני שיתבטל מצות יבום לגמרי

בד"ה ביאה שניי'. והמ"ל אטו גמר ביאה: יש להסתפק אם שייך בזה איסור בגמר ביאה לפי מה דאמרינן בכתובו' (דף נ"א) דחיישינן שתחלתה באונס וסופה ברצון דאימא יצר אלבשה וא"כ י"ל כיון דתחלת ביאה היתה בהיתר לא מחייב על סוף ביאה ולכן לא הוי יכול לומר אטו סוף ביאה ואפילו ניחא דלענין הבועל לא שייך סברא זו דיצר אלבשו רק לענין הנבעלת וכדמשמע, קצת ברמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה) מכ"מ י"ל