ערוך לנר יבמות נה

חולק על הירושלמי דהא אמרינן לעיל (דף ט') דאתותב רבי אושעיא והיינו מהך ברייתא דמייתי סיעתא לרב פפא

שם בתוספ' ד"ה והא טעמא דר"ש. המ"ל דלדבריהם דרבנן קאמר להו: י"ל דלא קאמר כן משום דבירושלמי מייתי ברייתא דקאמר ר"ש בפירוש דבקרא מספקא לי' אי מאמר קונה אי לא אלמא אליבי' דנפשי' קאמר ופשיטא לי' דזיקה לא קונה מדלא מספקא לי' אלא במאמר והרי אין מאמר בלא זיקה

בד"ה ועוד מתיב ר"א. דרבי אושעיא לאו היינו רב אושעיא: פי' ולעיל גרסינן רבי אושעיא והכא רב אושעיא, אכן בתוספ' בעירובין (דף ס"ח) כתבו אפכא דלעיל גרסינן רב והכא רבי וכן בתוספ' הרא"ש הכא כתב מתיב רבי אושעיא, אבל נראה דט"ס הוא דבפי' כתבו התוספ' בעירובין שם דרב אושעיא מאוחר לרבי אושעיא

ע"ב בגמרא ואין ספק מוציא מידי ודאי: לפי סוגיא דפסחים (דף ט') לכאורה פליגי בסברא זו ר' זירא ורבא וא"כ יקשה לרבי זירא מברייתא דהכא, אבל באמת יש לישב דהכא כ"ע מודו ע"ש

שם ברש"י ד"ה ביאה דיבמה. ויבמה בעל כרחה: ק"ק הא אליבי' דרבי קיימינן הכא ורבי לא מויבמה יליף בע"כ אלא מיבמה יבא עלי' כמבואר לעיל (דף ח') ע"ש

בד"ה ולקחה לו. אית דגרסי אי הכי תבעי חליצה: לפי גירסא זו לא קאי הקושיא רק אמגרשה בגט בלא חליצה ולא אמחזירה אבל אי גרסינן לבסוף ותיבעי חליצה אזי ב' קושיות הן למה מחזירה ועוד דתיבעי חליצה וכנראה מדברי הריטב"א והמהרש"ל, ויש להבין להגירסא הישנה דגרים אי הכי למה פריך רק מחליצה ולא ג"כ ממחזירה, ולענ"ד י"ל דגם אם לא אמרינן דייבומי הראשונים עלי' מכ"מ צריך טעם להא דמחזירה כיון דעכ"פ איכא סברא דמצו' דרמיא עלי' עביד ותיפוק לי' ומהשתא באיסור א"א, וכן צ"ל דאל"כ לר"ט האי לאשה מאי עביד לי' כיון דלא דרש ויבמה לייבומי הראשונים עלי' דא"ל דהך סברא דבא ומצאה בהיתר מפיק ר"ש מלאשה דא"כ מאי פריך לקמן אחותו מאמו תתייבם לר"ש שהרי שם לא שייך דרשה דלאשה אע"כ דפשיטא להש"ס דבלא דרשה יליף ר"ש סברא זו וא"כ שפיר וקשה לר"ש לאשה ל"ל אע"כ מוכח דגם בלא הך סברא דעדיין ייבומי הראשונים עלי' צריך טעם להא דמחזירה ולכן מהא דמחזירה לא שייך להקשות אהא דייבומי הראשונים עלי' רק ממגרשה בגט בלא חליצה, וכן נראה בפי' בסוגיא דלקמן (דף ל"ט) שרק דתיבעי חליצה הוי אמרינן מכח סברא דייבומי הראשונים עלי' אבל שלא מחזירה זה הוי אמרינן מכח סברא דמצו' דרמיא עלי' עביד ולא מכח סברא דייבומי הראשונים עלי' ולכן הכא דפריך אסברא דייבומי הראשונים עלי' לא פריך רק דאיבעי חליצה, ומזה ג"כ ראי' למה שכתבתי לעיל (דף ח') דמצרכינן ב' דרשות לרבנן למגרשה בגט לחוד ולמחזירה לחוד

שם בתוספ' ד"ה חלץ לבעלת מאמר. וי"ל מדרבנן כדאמר לעיל גזירה: ק"ק ממנ"פ מאי קסבר הטועה אי ידע דזיקה ככנוסה דמי א"כ הוי בית א' ואי לא ידע א"כ איך יטעה בב' יבמות הבאות מב' בתים הא ע"כ ידע דאשת אחיו שלה"ב היא דאם לא כן א"א שלה"ב היכי משכחת לה כיון דלא ס"ל זיקה ככנוסה ודוחק לומר דיטעה ולא ידע כלל דין דא"א שלא הי' בעולמו, ואולי כוונתם דודאי ידע דהכא ה"ט משום זיקה ככנוסה לא הוי א"א שלהב"ע אכן אי יארע שימותו שניהם בצמצום כפי' רש"י לעיל או כשאחד היא לו ערוה כפי' התוספ' בזה לון ידע לחלק שאין שייך בזה משום זיקה ככנוסה ויבא לפטור חדא בביאה או חליצה דאידך, ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשה הרשב"א עליהם דא"כ גם בנולד ולבסוף עשה בה מאמר נגזור כן דלא ידע הדין מאשת אחיו שלא הי' בעולמו, אבל לפי דברינו א"ש דבהא לא יטעה, ובלא"ה ע"כ צ"ל כן דאל"כ יקשה אי גזרינן משום ב' יבמות הבאות מבית א' גם בחלץ לשני' נגזור כן אע"כ בזה ידע דמטעם א"א שלא הי' בעולמו הוא וכמו שכתב הרשב"א בעצמו, אכן באמת זה יש לישב גם לשיטת הרשב"א דבשלמא כי חלץ לבעלת מאמר שפיר שייך טעות דב' יבמות כיון דלא ידע הא דזיקה ככנוסה ורואה שחולצין לבעלת מאמר ויוכיח ע"כ דליכא בזה משום אאשלה"ב דאל"כ חליצה ל"ל ואעפ"כ פוטרת האחרת שפיר יטעה בב' יבמות הבאות מב"ב אבל כי חלץ לאחרת אין שייך טעות דב' יבמות דדלמא הטעם דמיפטרה הראשונה משום אאשלה"ב

בד"ה ליערבינהו. ודאי לא פליג ר"ש: לענ"ד יש ליישב זה לפירוש רש"י ע"פ מה שהקשו הרשב"א והריטב"א מ"ט לא דייק מדברי ר"ש גופא דקאמר הואיל ובא ומצאה בהיתר דלא פליג ר"ש רק בייבם ואח"כ נולד, ותרצו דהוי מצי למימר לדבריו דרבנן קאמר, אכן המהרש"א שהקשה ג"כ קושיא זו תירץ כיון דטעם דר"א משום דזיקה ככנוסה דמי א"כ גם בנולד ואח"כ ייבם שייך הואיל ומצאה בהיתר ע"י זיקה ע"ש, ולא הי' לפניו תוספ' הרא"ש שכתב ג"כ הכי, ולפ"ז י"ל דרש"י מתרץ הקושיא כתירוץ הרא"ש והמהרש"א ולכן שפיר פירש דאכולהו קאי ומכ"מ הוי ידעינן שפיר דאכנסה ומת ואח"כ נולד לא פליג ר"ש כיון דבזה לא שייך הואיל ומצאה בהיתר, ואין לומר דא"כ הך כנסה ומת למאי קתני לי' כלל אי לאו לדייק מינה מדלא ערבינהו בהדי רישא דבנולד ואח"כ ייבם לא פליג ר"ש וכמו שכתבו התוספ' לעיל, די"ל דרש"י לא מפרש כן אלא דנקט כן משום דהברייתא רצה לפרט כל האופנים, ואף דהתוספ' דייקו פירושם מדלא מותיב לר' אושעי' ממתניתן דלא עריב ותני להו, בזה י"ל דמתרץ רש"י כתירוץ הר"א אב"ד שהביא הרשב"א דרק אברייתא שייך דיוק זה מדערבינהו גם לבבי דרישא אבל התוספ' לשיטתם דלעיל דייקו שפיר גם הכא נגד פי' רש"י

בד"ה גמרינן. מכ"מ מר מסתבר לי': לא מבואר למה מסתבר להו ובמאי פליגי אבל י"ל דרבי ורבנן לשיטתייהו אזלי דלפי המבואר במנחות (דף ק"ז) ס"ל לרבי דון מינה ואוקי באתרה ורבנן דון מינה ומינה ע"ש וזה גופא הסברא דפליגי בה הכא דכמו דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ככה אמרינן ג"כ היכי דתקנו רבנן תקנה ע"פ דין דאורייתא ולכן לרבנן דס"ל דון מינה ומינה אמרינן ג"כ הכא כיון דקידושי מאמר ביבמה מקדושין דעלמא ילפינן בעינן מדעתה לגמרי כמו בקידושין אבל רבי לשיטתו דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ה"נ אמרינן אחר דגמרי' מאמר דקונה ביבמה מקדושין דעלמא אוקי באתרה שקונה כעין קנין דביאה אפי' בע"כ, ואולי דמפני זה נקט הש"ס לשון גמרינן אף דמדרבנן הוא להשמיענו באיזו סברא פליגי דגמרינן כעין של תורה

דף כ' ע"א בגמרא נעשית כאשתו לכל דבר: והכי אמרינן לקמן (דף ל"ט), אכן מה שכתב רש"י שם לפי המסקנא דויבמה אתיא או לכדרבי או ליבום בע"כ ק"ל דהא ע"כ אליבי' דרבנן דר"ש איירי התם מדאמר דה"א עדיין ייבומי הראשונים עלי' בחליצה אין בגט לא והרי לפ"ז שפיר צריך ויבמה להך דרשא דרבנן דהכא דנישואין הראשונים עלי' וצ"ע

שם ושדי איסורא אאיסורא: פי' רש"י בזה לפענ"ד דחוק קצת דהא אהך דבר גופא קיימינן השתא אי איכא איסורא דא"א שלא הי' בעולמו הכא וכמו כן היינו נוכל לומר אפכא שנקרא איסורא הא דלא מותרת בלא חליצה ונאמר דשדי איסורא אאיסורא, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש דשדי היתירא דולקחה אהיתרא אשעת היתר שלה דהיינו לאחר שגירשה דליכא עוד איסור דאשת איש ומותרת לעלמא ושדי איסורא דויבמה אשעת לקוחין שלה שבלאו הכי אסורה לעלמא מטעם אשת איש ולכן כשמת אף דעתה אזיל איסור אשת איש מכ"מ לא אמרינן בא ומצאה בהיתר דבשעת לידתו היתה עלי' זיקת ייבומי הראשון

שם לאתויי צרת אילונית וכדרב אסי: ק"ל לפי מה דאמרינן לעיל (דף ג') למעוטי דרב ודרב אסי א"כ מתניתן דהכא היכי מוקמינן לי' אי כלישנא קמא לאתויי דרב אסי א"כ סתרי תרי סתמי אהדדי דמסתמא דלעיל ממעטינן דר"א ובפרט דלפי מש"כ התוס' מתניתן דהכא אפרקין דלעיל קאי והוי כמו רישא וסיפא דסתרי אהדדי ואי כלישנא בתרא למעוטי דרב אם לא מצרכינן מתניתן דהכא דממתניתן דלעיל כבר שמעינן הכי, וגם א"ל לרבויי' צרת סוטה או מחזיר גרושתו דלפי מה שכתבו התוספ' לא שייך לרבוי' הני ממתניתן דלא דמיא לאיסור ערוה,