ערוך לנר יבמות מד

לערו' אתיא א"כ ע"כ ולקחה אתיא לאסור צרה ולכן הקשו דנימא לב"ש דעלי' לכדרבי אתיא ולקחה לאסור ערו' כן יש לפרש קושית התוספ', אכן להראשונים הנ"ל נראה שהי' דוחק להקשות כן לר"ש בן פזי דדלמא ס"ל ערו' ל"צ קרא ולכן הוסיפו דלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן אבל על זה שייך שפיר מה שתירצנו דע"כ ליכא למימר לב"ש כן

בא"ד. לדרוש לצרור לענין צרות: והשתא דכתיב החוצה ע"כ שב"ש סוברים כר"ש ולצרור לכדר"ש אתיא וכן כתוב בפי' בתוספת הרא"ש, אכן ק"ל דהנה לכאורה יש להבין מאי מקשו התוספ' דאימא דלב"ש אתיא לצרור לכדר"ש איך אפשר לומר כן דהרי לקמן (כ"ו.) אמרינן ד' אחים וכו' ב"ש אומרים יקיימו ע"ש, ואי ס"ל כר"ש איך אפשר לומר יקיימו או יוציאו הא אחות זקוקתו ערו' גמורה היא ולא תפסו בה קידושין כלל, אכן בזה י"ל לפי מה שכתבו התוספ' שם (כ"ח:) ד"ה שנעשו צרות דגם ר"ש לא אמר רק באח אחד אבל בשני יבמים מודה ע"ש והרי במתניתן ג"כ בב' יבמים איירי ולכן הקשו התוספ' שפיר, אכן לפ"ז קשיא לפי תירוצם מאי מקשה שם (דף כ"ח) אי הכי תלתא נמי דהא בתלתא לא הוי שיך למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה לר"א דאיך אפשר לומר בתלתא ב"ש אומרים יקיים הא ערו' גמורה היא כיון דע"כ כר"ש ס"ל וצ"ע

בד"ה כיון דכתיב חוצה. כמו המדברה: מחוצה גופא הוי מצי להביא ראי' דכתיב גבי לבן החוצה אל העין, ועיין במהרש"א ח"א שהביא הירושלמי שהקשה מישובו רשעים לשאולה, ומדברי המהרש"א נראה שמפרש הקושיא כיון דכאן כתב הלמד ל"ל ה' בסוף, ולכאורה אין זה קושיא דהא בכמה מקומות מצינו ה' נוספת לתפארת הקריאה והרי כל נתתה ונתתה שבספר במדבר ודברים כתוב ע"פ המסורה בהא נוספת ורבים כדומה, אכן ביאור קושית הירושלמי נ"ל ע"פ דברי הרשב"א כיון דעכ"פ כתיב ה' אף דלתפארת הקריאה היא מכ"מ ל' דלשאולה מיותרת, ובזה נסתר מה שכתב המהרש"א לפרש תירוץ הירושלמי אבל כבר פירש הרשב"א בשמעתין תירוץ הירושלמי דכתוב למד והא לחוזק הענין והמהרש"א לא הי' לו פי' הרשב"א

בד"ה לרבות, ובפ"ק דיומא משמע: לא ידעתי למה כתבו כן בלשון משמע דהא מפורש אמרינן בגמרא שם דמצרכינן החוצה משום דבית אשה נשואה משמע וכמו שכתבו באמת הראשונים, ואולי י"ל כיון דהרשב"א הביא בשם הירושלמי עוד טעם אחר למה דמצרכינן לרבות ארוסה מדכתיב ובין אין לו ע"ש, וא"כ אין ראי' דלמא באמת גם ש"ס דילן סובר כן, רק דלפ"ז יקשה כי פריך ביומא שם דארוסה לא תתייבם דנמעט מביתו לימא לי' וליטעמיך אפילו ביתו ארוסה בכלל נמעט מיבן אין לו אע"כ דה"ט דכתיב חוצה אבל כבר כתבו התוספ' בכמה דוכתי' דהמ"ל וליטעמיך ולא קאמר לכן לא כתבו התוספ' רק דמשמע משה מדלא קאמר וליטעמיך משמע דרק מדכתיב ביתו מצרכינן חוצה, אכן לענ"ד יש ראי' לטעם הירושלמי דאי רק משום דכתיב ביתו מצרכינן חוצה וקשה דבאמת לא לכתוב לשון בית רק אשת וממילא לא מצרכינן חוצה

בד"ה דלא אתי איסור. וא"ת כיון: עיין במהרש"א שתמה על התוספ' שהקשו קושית הגמרא ותירצו תירוץ הגמרא ולא הבנתי תמיהתו דהרי לקמן לאו אליבי' דב"ש אלא אליבי' דר"ש קאמרי' כן וע"כ פליג ר"ש אב"ש דלר"ש מטעם אין איסור חע"א הצרה אסורה להתיבם וכמש"כ התוספ' שם ע"פ פי' לקמן (דף ל"ב) ולב"ש מותרת הצרה א"כ ע"כ לאו טעמם שוה ושפיר הקשו התוספ' לב"ש דתתיבם הערו' גופא דא"ל דמתלי תלי דא"כ גם הצרה לא תתיבם כמו לר"ש ותירצו אעפ"כ דגם לב"ש אמרי' סברא זו וע"כ צריך לחלק בין ב"ש לר"ש וכן משמע דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש שכתבו ג"כ דברי התוספ' והביאו ראי' מש"ס דלקמן אלמא דלאו היינו הך דלקמן בפירוש

בד"ה וב"ה פוסלים. ורש"י עצמו חזר: מה שי"ל בזה כתבתי לקמן (ל"ה.) ע"ש

בד"ה דאמר. א"נ אתורה הי' מצטער: בסנהדרין לא הביאו התוספ' רק תירוץ זה גם הטור י"ד (סי' ק"פ) לא הביא בשם התוספ' רק תירוץ זה והתירוץ הראשון הביא בשם הרמב"ן והוא מדברי הרא"ש במ"ק (פ' ג') ומזה נראה שלא הי' להם תירוץ זה בשם הרבינו יצחק אבל בתוספ' הרא"ש כאן הביא תירוץ קמא ג"כ רק שהביאו בסתם ולא בשם ר"י. והנה הפוסקים הוכיחו מכח קושיא זו דאם עושה בשביל תורה מותר, אכן לענ"ד קשה על ב' התירוצים של התוספ' דמה בכך דאין בזה משום שורט לנפש מכ"מ היאך עשה ר"ע כן הא הוא בעצמו אמר בב"ק (דף צ') דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וא"כ בלא איסור שריטה יש איסור משום חבלה בעצמו, ואף דלפי מש"כ התוספ' שם (דף צ"א ד"ה אלא תנאי) מסקינן דתרי תנאי אליבי' דר"ט דלחד תנא סובר ר"ע דמותר לחבול בעצמו, מכ"מ דוחק גדול לומר דתנא אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו יחלוק על המעשה דהכה ר"ע על בשרו עד שדמו שותת לארץ, ואולי י"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' ע"ז (דף י"א) דלכך עוקרין על המלכים ואין בזה משום בל תשחית כיון דלכבודו של מלך עושה כן ליכא השחתה ע"ש, ולכן כיון דטעם דאסור לחבול בעצמו הוא משום בל תשחית כנראה בב"ק (שם) כל שעושה מפני הכבוד לא שייך בל תשחית ולכן משום חבלה בעצמו ג"כ לא הי' איסור אצל ר"ע, אכן לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד לומר דמה שנאמר בר"ע שהי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ לא במתכוון חבל בעצמו אלא מתוך רב צערו על אבדת ר"א היה מכה עצמו כ"כ עד שמעצמו ושלא ברצונו דמו שתת לארץ וכשהרגיש בדבר באמת הפסוק מלהכות אבל לעולם י"ל דבמתכוון אסור לחבול בעצמו אפילו עושה מפני צער וכבוד התורה, ואין לומר דאם יש איסור לא שייך שנעשה לר"ע שלא במתכוון דאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דזה לא שייך רק באכילת איסור כמש"כ התוספ' לקמן (דף צ"ט), וראי' לזה דכה"ג מצינו גם ברבא בשבת ודף פ"ח) דקמייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא ע"ש, הרי שחבל בעצמו ג"כ שלא במתכוון אף דבמתכוון בכה"ג ודאי יש איסור ולכן י"ל גם בר"ע הי' החבלה שלא במתכוון, וכן משמע באבות דר' נתן (פ' כ"ה) דמייתי שם ג"כ המעשה דמיתת ר"א כמו בסנהדרין וכתוב שם לאחר שבת בא ר"ע ומצאו באריסרט' שבא מקסרי ללוד מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והי' דמו שותת ונופל לארץ והי' צועק ובוכה וכו' ע"ש, ולא כתוב שם הלשון שהי' מכה על בשרו וזה ראי' דגם בסנהדרין לא נאמר כן שהכה בכוונה בבשרו למען יהי' דמו שותת, ולכן מה שהביא הש"ך בי"ד (שם) בשם הראשונים להלכה להתיר לחבול בעצמו על אדם גדול אם עושה מפני צער וכבוד התורה לענ"ד צ"ט

דף י"ד ע"א בגמרא אלימא קודם בא קול מ"ט דמ"ד דלא עשו: א"ל דלמא מטעם לא תתגודדו דהא מטעם זה פריך לעיל למ"ד עשו כדבריהם, די"ל דהא ע"כ צריך לחלק דלא שייך לא תתגודדו בזה וכמו דמסיק באמת בגמרא דלקמן דהא קשיא ממתניתן דמגילה, אכן לפי' הרא"ש בסוגין דלר' יוחנן לא קשיא ממתניתן דמגילה גם לפי הס"ד ע"ש, (ובשיטה זו מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן בד"ה כי אמרינן) קושיא זו במקומה עומדת, שוב אחרי כתבי זה באו לידי חדושי הריטב"א וראיתי שהקשה כן ותירץ בדוחק, אכן לענ"ד י"ל ע"פ מה שהקשה הריטב"א אמה דמתרץ לעיל דלא עשו ב"ש כדבריהם דאכתי קשה דהיאך התירו ב"ה בלא חליצה לשוק ותירץ לחד תירוץ דס"ל דלאחר ב"ק הי' ולכן ב"ה עשו כב"ק וגם לב"ש יש לעשות כן אפילו להקל ע"ש, ולפ"ז י"ל דזה גופא היא קושית הש"ס אי קודם ב"ק מ"ט לא עשו דאין לומר משום לא תתגודדו א"כ יקשה מ"ט עשו ב"ה כדבריהם להתיר בלא חליצה אע"כ דלא שייך משום לא תתגודדו בזה וכמו שמוכיח באמת לקמן אבל תירץ דלעולם קודם ב"ק ולא עשו ב"ש משום דב"ה רובא אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל משום דרוב הם, ועוד י"ל דהכי קפריך מדקאמר לא עשו משמע דעשו כב"ה לגמרי גם להתיר בלא חליצה ומ"ט הא בזה לא שייך משום לא תתגודדו לעשות לקולא ועל זה תירץ משום דב"ת רובא עשו אפילו לקולא כדבריהם, ומה שהריטב"א לא תירץ כן ז"ל דלשיטתו אזיל דפירש בשם מ"ה ז"ל דאף דב"ה רובא לא הותר לב"ש לעשות כדבריהם להקל ומביא ראי' מעקביא בן מהללאל דעדיות דמשום דשמע מפי המרובים לא חזר לעשות כדבר חכמים להקל ע"ש, אכן לפענ"ד אין משם ראי' לפי מה שפירש