ערוך לנר יבמות מה

הראב"ד שם דעקביא וחכמים שמעו מפי מחצה על מחצה א"נ שעקביא אמר שהוא שמע מפי מרובים יותר מחכמים ע"ש בתוספ' י"ט ולכן ע"כ עמד בשמועתו כנגד רבים אבל היכי דפליגי כ"ש וב"ה בסברת עצמם או אפילו ע"פ מה שקבלו רק שלא אמרו ב"ש שקבלו ממחצה על מחצה או מפי רוב בזה שפיר י"ל דמותר או אפילו מחויבים לעשות להמועטים כהמרובים אפי' להקל

שם אבל ב' ב"ד בב' עיירות לית לן בה ק"ק מהא דאמרינן בסוכה (מ"ד.) לדדהו נמי לא דחי, ופרש"י הטעם שלא לעשות ישראל אגודות אגודות וכ"כ גם הרמב"ם והרי התה ודאי כב' בתי דינים בב' עיירות דמי, שוב א"ע ראיתי שבכפות תמרים הקשה כן בשם הרשד"ם ותירץ דהוי כב' ב"ד בעיר אחת משום עולי רגלים מח"ל שבאים לירושלים ששם נוטלים בשבת ע"ש, ותירוצו תמוה שהרי מה דאמרי' דלדדהו לא דחי היינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים כמבואר בסוגיא דשם ואיך שייך משום עולי רגלים, ולענ"ד י"ל כיון דבשוא"ת יש כח לחכמים לעקור דבר מז התורה משום גזירה כמו כן חששו לפעמים ללא תתגודדו גם בב' עיירות כפי הנראה להם צורך הענין ולכן ממה שחששו שם לל"ת באמת לא מן התורה אלא תקנת חכמים היא, ויש להביא ראיה לזה דהלחם משנה (ה' לולב פ"ז) הקשה דלמה לא גזרו גם לבני א"י שיעשו ב' ימים טובים משום לא תתגודדו ותירץ דבשלמא גבי לולב השוו אותם בשוא"ת אבל בקום וע' לא חשו להשוותם ע"ש ואי ס"ד שיש בזה משום לא תתגודדו מן התורה איך שייך לחלק בין שוא"ת ובין קום וע' אע"כ דמדאורייתא ליכא משום ל"ת דהוי ב' בתי דינים בב' עיירות ומה שחשו לענין נטילת לולב בשבת לא הוי רק תקנת חכמים

שם משום חומרא דשבת כמקום אחד דמיא: זה לא שייך רק לענין מכשירי מילה דר"א אבל לא לענין בשר עוף בחלב דריה"ג ולכן לא פריך בש"ס רק מר"א כנראה ממה שהביא בר פלוגתא דר"א דהיינו ר"ע ולא ג"כ בר פלוגתי' דריה"ג. והנה כל עיקר הקושיא לא שייך רק לתירוץ אביי ולא לתירוץ רבא כמובן הרשב"א בשם ר"ח, ומזה ראי' לפסק הרמב"ם דפסק כאביי מדשקיל וטרי בש"ס אליבי' ועיין במה שכתבתי בזה לקמן (ט"ו) ליישב דעת הרמב"ם

שם והאמר ר' אלעזר אע"פ שנחלקו: ק"ק הא ר' הושע דס"ל לקמן (ד' מ"ט) דאין ממזר מח"כ ודאי לא פליג על ב"ה וא"כ כי אמרי' הכא ופי תימא דסברי ב"ה אין ממזר מח"כ וכו' הכי קאמר דלמא הא דקתני במתני' דלא נמנעו אתיא כר' יהושע דלדידיה ליכא חשש ממזר וא"כ מאי השיב של זה והאמר ר"א וכו' הא ר"י ע"כ לא ס"ל הך דר"א דאל"כ הוי דלא כב"ה ואכתי מאי ראי' דמתני' לאו ר' יהושע היא

שם בתוספ' ד"ה מי סברת. תימא שלא הקשה: לענ"ד י"ל שהרי למ"ד עשו שהוא ר' יוחנן מתרץ לקמן דב' ב"ד בב' עירות ליכא לא תתגודדו ואליבי' ל"ק מהא במקומו של ר"א דב' מקומות הם וכדמתמה באמת לקמן דקרי לי' מאי קרי לי' ואף דמתרץ דס"ד דמשום חומרא דשבת כמקום א' דמי הרי ר"י ע"כ לא ס"ל כן דאל"כ יקשה באמת אליבי' ואיך שייך שיקשה מזה לר"ל דדלמא גם ר"ל מודה דבב' מקומות לא שייך לא תתגודדו וקושיתו ממגילה הי' מכפרים ועירות דכפרים קראו בעירות ביום הכניסה כשיטת הרא"ש שחולק על רבינו חיים שס"ל לקמן בתוספ' דבני הכפרים היו קורין בעירם ולכן אף שהתוספ' לשיטתם הקשו שפיר מכ"מ לשיטת הרא"ש והרשב"א והריטב"א דס"ל כוותי' מתורצת קושיתם כ"ן

עוד הקשו התוספ' למ"ד לא עשו יקשה מהא דר' טרפון קרא והטה, ומהא דהלל שאביא עולתו וחברו עליו תלמידי ב"ש, ומהא דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה, והניחו בקושיא, ולענ"ד גם בקושיא זו התוספ' לשיטתם אזלו דס"ל לקמן דלמ"ד ב"ש לא עשו כדבריהם אפילו להחמיר לא עשו כדבריהם רק כדברי ב"ה להקל אבל לפי מה שבארו הרשב"א והריטב"א הסוגיא דאף למ"ד לא עשו מכ"מ להחמיר עשו ב"ש כדבריהם לא יקשה מכל הני, דמה שר"ט הטה הי' להחמיר דבענין אחר לא יצא ידי ק"ש לב"ש, וכן מה שמיחו בהלל שהביא עולתו הי' לשיטתם להחמיר שלא לחלל י"ט, וכן בהא דרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה י"ל דהיינו ג"כ במקום שב"ש מחמירים ועשו כדבריהם

בד"ה ר' יהושע וא"ת ומאי שנא: לכאורה י"ל דהא גבי בת קול דר"א הקב"ה הסכים לבסוף עם הרבנן כדאמרינן התם דקאמר נצחוני בני נצחוני ומכ"מ מוכיח שפיר מר' יהושע דס"ל אין משגיחין בבר קול דהא קאמר ר' יהושע לא בשמים היא מקודם שידע שהסכים הקב"ה עמהם

בא"ד מן השמים יוכיחו: א"ל הא ר"א מתלמידי ב"ש היא ולמ"ד עשו ע"כ ס"ל ב"ש אין משגיחין בבת קול ואיך קאמר ר"א גופא מן השמים יוכיחו, י"ל לשיטתם דרבנן שהיו תלמידי ב"ה רצה להוכיח מבת קול

בא"ד משום דהוי ב"ה רובא כתירוץ זה מוכח לכאורה בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דבר גזרו בו ביום אלמא דהיכי דהוי ב"ש רובא קבעו הלכה כמותם וע"ש בפי' הברטנורה, אכן באמת אין משם ראי' די"ל דגזירה די"ח דבר קודם יציאת ב"ק הוי, ואדרבא ק"ל על תירוץ התוספ' מהא דפריך בעירובין (דף י"ג) מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם, ולפי תירוץ התוספ' ה"ל לתרץ משום דרוב היו

בא"ד דבכל דוכתא אית לי' דאין משגיחין: ק"ק דהא בפי' קמפרש התם ר' ירמי' דמאי דקאמר לא בשמים היא היינו משום נתנה תורה שכתוב בה אחרי רבים להטות ע"ש אלמא דמטעם רוב לא סמך ר' יהושע אב"ק דר' אליעזר, וי"ל דלהך איבעית אימא דלאחר ב"ק מ"ד עשו באמת לא מפרש דברי ר' יהושע כמו ר' ירמי' שם אלא דר"י ס"ל סתמא ואין מקבלין הוראה מב"ק

בד"ה כי אמרינן דבני הכפרים היו קורים בעירם: ק"ל דאכתי קשה ממה דאמרינן במגילה (י"ט ) בן עיר שהלך לכרך קורא למקומו ע"ש, וכן פסק בא"ח (סימן תרפ"ח) הרי דבכרך קורא בי"ד ואכתי איכא לא תתגודדו, ואולי י"ל דמשום אחד שעושה שלא כמנהג העיר לא שייך לא תתגודדו דיכול לעשות בצנעה

בא"ד. וכן נראה בירושלמי עיין ברש"י (ריש מגילה) שכתב דבני הכפרים היו קורים להם בני העיר, ולפ"ז יקשה מהירושלמי, וצריך לחלק בין קריאת בני עיר לבני כרך דכבר יצאו מצות מגילה ושייך יותר אינו מחוייב בדבר ובין קריאת בני עיר לבני כפר דעדיין לא יצאו ומקרי מחוייב בדבר, אכן ברא"ש הביא בשם הירושלמי דבן עיר לא יקרא לבן כפר וכן הגי' המהר"ם בתוספ' וכ"כ המהרש"ל ביש"ש, וא"כ יקשה על רש"י מהירושלמי. שוב א"ע ראיתי שבט"א הקשה כן ותירץ בדוחק, אכן באמת יש לתמו' על הרא"ש ומהרש"ל ומהר"ם וט"א שראיתי בהירושלמי שהיא במגלה (פ"ב) שכתוב בפי' בן כרד כמו בתוספ' שלפנינו וא"כ פי' רש"י א"ש

בד"ה במקומו במתכוון היו מביאין: נ"ל שהתוספ' הוצרכו לפרש כן דאל"כ מאי פריך דאפילו נימא משום חומרא דשבת כמקום א' דמי מכ"מ הרי במקומו של ר"א דס"ל כוותי' לא היו יכולים לבטל מצות מילה בזמנה דכיון דלדדהו שרי לכרות עצים לצורך מילה מחוייבים לעשות כן ובאתרא דר"ע פשיטא דאסור ואין זה דומה לשאר לא תתגודדו דבסוגיא שבכולם יש מקום לעשות בענין א' אבל הכא בכל צד שלא יעשה כדעתו יש בטול מצו' ולכן פירשו דהלשון משמע להגמרא שהיו מכוונים שהיו מביאין עצמם לכך ומזה פריך הלא הי' להם לעשות כן משום ל"ת, ועיין בתוספ' שבת (דף ק"ל) ד"ה שלא ברצון שהקשו היאך התיר ר"א להביא דרך ר"ה היכי שיכול להביא דרך גגות והניחו בקושיא וא"כ כש"כ שיקשה אהך ברייתא לפי פירושם הכא שהיו מביאין עצמם לידי כך להיות צריכים לחלל שבת בכריתת עצים

בד"ה לא הוי. דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי: וא"ל דלמא אכתי לא משום דדחיה בידים אלא הכא היינו טעמא שהי' נר של חרם שהדליקו באותה שבת והוי תרתי מוקצה מחמת איסור ומחמת מיאוס, די"ל לפי מש"כ התוספ' שבת (ח"ו) דלכך לא קאמר דר' יוחנן כר"מ ס"ל משום דר' מאיר לא שמעי' רק דאית לי' היכי דאיכא תרתי מחמת מיאוס ומחמת איסור ע"ש, ואי גם ר"י הכי איירי אכתי וקשה דלימא ר"י מ"ח ס"ל: