ערוך לנר יבמות מ

בסוף דבריו שם שהוא עצמו הרגיש בקושיא זו, וכן ק' מנדרים (דף ל"ה) דפריך קטנה מי קא ילדה, והא לדעת הרמב"ם שפיר קא ילדה ובכל זה לא שייך תירוץ הרב המגיד, ונ"ל דהא זה ברור דהפלוגתא בין הרמב"ם לשאר השיטות הוא בכך דהרמב"ם סובר דמאי דאמרינן בנים הרי הם כסימנים פירושו כמו סימנים גם לענין שנים דלאחר י"ב שנים וי"א דמועילים סימנים לעשותה גדולה גם בנים מועילים ובשני קטנות דסימנים שומא הן גם בנים לא מועילים ולשאר השיטות בנים הם כסימנים לעולם אפילו בשני קטנות נמי, וא"כ זה פשיטא לדעת הרמב"ם דמה שמחשבה גדולה לענין סימנים משוה ג"כ לענין בנים, והנה בשנת י"ב דראוי' בו לילד בזה פליגי לענין סימנים אמוראי בנדה (מ"ה:) אי תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו ומ"ד כלאחר זמנו מסיק שם בתיובתא, אכן הרמב"ן בחידושיו הקשה שם דהרי לקמן (שם דף מ"ח) פליגי ר' יהודה ור"ש בזה, ותירץ דאורחי' דהש"ס בהכי דמסיק בחדא דוכתי' בתיובתא אף דבדוכתי אחרינא משכח תנאי ע"ש וכ"כ הר"ן, והשתא לפ"ז שייך בפלוגתא דתנאי זה ג"כ אי משכחת לידה בקטנות דלמ"ד תוך זמן כלפני זמנו שפיר משכחת אבל למ"ד כלאחר זמנו לא משכחת דהא לידה לא הוי רק בשנת י"ב דהיינו תוך זמנו ואם היתה מייתי סימנים אז גדולה היא השתא נמי הוית גדולה ע"י בנים, וכבר העיר קצת גם ה"ה על זה רק שלא הזכיר שפלוגתא דתנאי היא אי תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו. והשתא י"ל דמתניתן דיבמות דלא משכח חמותו ממאנת אתיא כר' יהודה דתוך זמן כלאחר זמן דבלא"ה רצה לאוקמי' מתניתן כר"י כמש"כ התוספ' (ד"ה דאפילו). ואף דאמרי' בפלוגתא לא קמיירי כבר כתבו התוספ' לעיל (ב':) בכיוצא בזה דזה לא שייך רק במנינא ע"ש, אבל הרמב"ם דפסק (פ"ב מהל' אישות) דתוך זמן כלפני זמן שפיר פסק דקטנה שילדה ממאנת

והשתא א"ש ג"כ מה דפריך לקמן (דף ק') וממאנת מי קא ילדה כיון דבעי לתרץ מתניתן דשם בהכי א"כ א"ל דמשכחת למ"ד תוך זמן כלפני זמן ומתניתן אתיא כוותי' דא"כ רמי סתם מתניתן זו אסתם מתניתן דריש מסכתין דס"ל תוך זמן כלאחר זמן מדלא משכח חמותו ממאנת. ולכן א"ש דסבר ר' יוחנן בנדה (דף מ"ה) תוך זמן כלאחר זמן כיון דסבר הלכה כסתם משנה וסתם מתניתן הכי ס"ל, והשתא א"ש ג"כ מה דפריך בנדרים (דף צ"ה) דהתם אליבי' דר' יוחנן קאי דעל ר' יוחנן פריך שם כן ולר' יוחנן לשיטתו שפיר קפריך דלא משכחת קטנה דילדה

ובהכי מתורץ שפיר מה שהקשו התוספ' בנדרים (שם) והניחו בקושיא דמאי פריך על ר' יוחנן הא מה דקאמר ר' יוחנן הוא ברייתא שלימה, די"ל דעל הברייתא לק"מ די"ל דאתיא כמ"ד תוך זמן כלפני זמן ושפיר משכחת קטנה דילדה אבל לר' יוחנן לשיטתו דס"ל תוך זמן כלאחר זמן פריך שפיר

ובהכי יש לישב ג"כ מה דקשה עוד לדעת הרמב"ם ממה דפריך בכתובות (ל"ט) לרבא דבעי שם יש בגר בקבר או אין בגר דהיכי משכחת דיהא לקטנה בן הא אמרינן שמא תתעבר ותמות, וכבר הקשו הראשונים שם הובאו בש"מ הא למסקנת הגמרא דהכא שפיר משכחת דאמרינן שמא תמות ותירצו א"כ גדולה היא דבנים ה"ה כסימנים, וא"כ שפיר ק' הא לדעת הרמב"ם משכחת דהיא קטנה ויש לה בן, אבל לפ"ז א"ש דאף דללישנא קמא סובר רבא דתוך זמן כלפני זמן בנדה (מ"ו) מכ"מ ללישנא בתרא כבר כתבו התוספ' שם דאין ראי' דסובר רבא כן ואדרבה יש לדייק איפכא דס"ל כלאחר זמן דמי דרב המנונא דייק שם מברייתא דתוך זמן כלפני זמן ורבא חשיב עליו ואי ס"ל ג"כ דכלפני זמן דמי מי דחקו לפרש הברייתא בענין אחר אלא משמע דזה הוי כלישנא בתרא דרבא וס"ל דכלאחר זמן דמי ולכן להך לישנא פריך שפיר לרבא בכתובות שם כן י"ל בישוב דעת הרמב"ם

אלא דאכתי ק"ל על מאי דמתרץ שמא תתעבר ותמות הא אכתי משכחת חמותו ממאנת דמתניתן כגון שראובן קדש אשה קטנה ונתעברה וקדש שמעון אחיו בתה במעי אמה ועתה מת ראובן לאחר שמאנה אשתו בו והשתא היתה נפטרה צרתה משמעון כיון דבשעת זיקה היתה חמותו אם לא היתה ממאנת וכיון דמיאנה מותרת ומשום ולד אינה פטורה כיון דלא היתה ולד של קימא אבל מכ"מ משום חמותו פוטר דהא עכ"פ היתה חמותו דמותר לקדש במעי אמה ומה בכך שמתה אח"כ חמותו ואשתו בשפת לידה או אח"כ מכ"מ בשעת זיקה היתה חמותו וצרתה צרת חמותו, והנה הרב המגיד הקשה כיוצא בזה על מה שרצה לחלק בין עבור ללידה שבשעת עבור יכולה למאן אבל לא לאחר לידה ותירץ דלאו ודאי חמותו היא בשעת מיאון ע"ש, אכן על קושיתנו לא שייך זה דמאן לימא לן דשמא תתעבר ותמות הוא קודם לידה דלמא אחר לידה ומשכחת שמאנה אחר לידה שהיא ועוברה עדיין בחיים, וא"כ הוי בשעת מיאון ודאי חמות

אבל באמת נלענ"ד דבין קושית ה"ה בין קושיתנו לק"מ דכיון דאמרינן תוך הזמן היא מת ועוברה מת הולד נפל הוי, וכבר הביא הרמ"א באבן העזר (סי' ל"ז) בשם אור זרוע דאין קידושין תופסין בנפל, והנה הבית שמואל מפלפל שם מגמרא דנדה (דף כ"ג), והוא לא ראה כי מה שהקשה אשיטת רש"י כבר הקשה הרמב"ן בחידושיו לנדה וגם הרמב"ן רחליט שם דאין קידושין תופסין בנפל וכן כתבו שם הרשב"א והר"ן, אכן משיטת רש"י שם נראה דס"ל דקידושין תופסין בנפל וא"כ אכתי לשיטת רש"י קושיתנו במקומה עומדת, וי"ל דלרש"י לשיטתו בלא"ה לק"מ דהא ס"ל בקידושין (ס"ב:) דמה דאמרינן דמקדש עובר במעי אמו מקודשת הוא דוקא לראב"י דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"ש, וא"כ ל"ק דהא משכחת חמותו ממאנת בקדש עובר די"ל דמתניתן אתיא כמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולדעת הרמב"ם ג"כ ל"ק אף דס"ל (בפ"ז מה' אישות) דעובר חשיב כמו בא לעולם ולכ"ע מקודשת כמש"כ ה"ה דעתו שם, די"ל דס"ל כדעת הרמב"ן דאין קידושין תופסין בנפל, ובזה א"ש למה הוצרך למיתי מימרא דרבה בר ליואי אתירוצו דתני דשמא תתעבר ותמות דתירוץ זה לחוד לא הי' מספיק לכאורה דגם אם היא מתה ודאי מכ"מ אי הוי עוברה חי הוי משכחת חמותו ממאנת בקדש עובר אבל השתא דגם עוברה מת הוי נפל ואין קידושין תופסין בו

ובהכי מתורץ מה שהקשו התוספ' (בד"ה שמא תתעבר) דלמה לא מתרץ דבילדה בקטנות ודאי תמות אבל נתעברה בקטנות וילדה בגדלות הוי ספק תמות, דא"כ שפיר הוי משכחת חמותו ממאנת בקדשה בבטן ומאנה חמותו ואח"כ ילדה בגדלות וחיו היא ועוברה ולא אמרינן כסברת ה"ה דבעינן חמות ודאי בשעת מיאון דהא משום קושיתו לא צריך לומר כן דבלא"ה מתורץ שפיר ע"פ דברינו כיון דאין ראוי הולד לחיות א"כ אין תופסין קידושין בנפל ולכן י"ל דלכך מקשה שפיר דמשכחת חמותו ממאנת אם לא תמות עם ולדה ודאי. ומתורץ קושית התוספ', ורק התוספ' לשיטתם מקשו שפיר דס"ל בקידושין ג"כ כשיטת רש"י דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין העובר מקודשת אבל לשיטת הרמב"ם דלכ"ע מקודשת יש לתרץ קושית התוספ' כן ועיין מה שכתבתי לקמן

אלא דאכתי ק"ל דהא משכחת חמותו ממאנת לכל השיטות ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (ל"ז. ודף מ"ב ) דיש דאין הזרע קולט עד ג' ימים והוא ממימרא דשמואל בנדה (דף ל"ח) ע"ש, וא"כ אף אם נאמר דאי אפשר לאשה להתעבר בקטנות ותחי' היא והולד מכ"מ משכחת חמותו ממאנת כגון ששמשה עם בעלה בסוף שנת י"ב ומאנה בו ביום ולמחר כלתה שנת י"ב ונעשית גדולה וקלט הזרע כשהיא גדולה כבר וילדה בת וקדשה היבם ומתה לאחר שיצתה מכלל נפל ואח"כ מת אחיו בעל חמותו שמאנה בו וצרתה מותרת ובשלמא לתירוץ רב ספרא דס"ל בנים ה"ה כסימנים ל"ק כן הא משכחת דמאנה קודם קליטת הזרע די"ל כיון דזה ספק הוא אי קלט מיד או אחר ג' ימים דהא תוכל להתעבר גם בקטנות ואז בנים ה"ה כסימנים א"כ מכח ספק לא נוכל להתיר צרת ערו' להתיבם דדלמא קלט הזרע מיד וא"כ היתה חמותו גדולה ומיאונה לאו מיאון והוי צרתה צרת ערו' אבל להך תירוץ דשמא תתעבר ותמות ודאי דלא משכחת לעולם שתתעבר בקטנות ותחי' בזה שפיר ק' הא משכחת בכה"ג, ויש לומר דזה לא מקרי חמותו ממאנת דבעינן שתהא ממאנת בשעה שהיא חמותו ובנדון זה בשעת מיאון עדיין לא נוצר הולד שקדש ושעל ידו נעשית חמותו: