ערוך לנר יבמות לט

מותרות לחלוץ ולא כמו צרות עריות שאסורות אפילו לחלוץ מטעם דאם אתה אומר חולצת מתיבמת ולא קשה מידי ארב אסי, אבל לאחר שתירץ ארב יוסף דזו היא דקאמר הוי פירושו דאיילונית אפילו חליצה לא בעי פריך שפיר ארב אשי ממשנתינו

ועוד י"ל ע"פ מה שכתב רש"י דטעם דרבא דאפילו צרת בתו איילונית מותרת משום דאיילונית לא רמיא קמי' ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו', ולכן י"ל דהמקשה הי' סובר דרב אסי לא אסר רק לייבם אבל חליצה אפילו האיילונית גופא בעי ולכן אסר צרתה דהוי צרת ערו' במקום מצו' כיון דיש כאן זיקה דהא בעי חליצה אבל מצרת בתו איילונית דמתניתן לא הי' קשה לו דהוי סבר דלכך צרתה מותרת כיון דהיא אפינו חליצה לא בעי מחמת בתו לא הוי צרתה צרת איילונית במקום מצו' וגם לא דמי לאחות אשה לאסור צרתה כיון דאין לה זיקה גמורה מטעם איילונית אבל אחר שתירץ דצרת איילונית דעלמא ג"כ לא בעי חליצה וכש"כ האיילונית עצמה ואעפ"כ צרתה אסורה פריך שפיר מא שנא צרת בתו איילונית מצרת איילונית דעלמא

שם בתוספ' ד"ה מי אמרינן ק"ו. וא"ת תפשוט: באה"ע (סי' קע"ד) בבית שמואל הביא ב' שיטות דלשיטת ה"ה מחזיר גרושתו דאתיא מק"ו גרוע מח"ל ומדאורייתא לא חזיא לייבום אבל לדעת הב"י והט"ז מדאורייתא מייבמין דאמרינן ע' דוחה ל"ת, ולפ"ז י"ל השתא דבשלמא התם שפיר אמרינן ק"ו דלבעלה דהיתה מותרת לו מקודם נאסרה בע' דסוטה ספק היא בע' כמבואר במשנה למלך (סוף פ"א מהל' אישות) וכמו שכתבתי לעיל א"כ כש"כ דליבם הוא באותה איסור דהיתה לבעל דלא שייך ע' דוחה ל"ת דהא אי הוי שייך יבום בבעל ג"כ לא הוי אמרינן דאין ע' דוחה ע' אבל הכא במחזיר גרושתו דבבעל לא הוי רק ל"ת א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא הוי גם ביבם רק איסור ל"ת כדעת הב"י ושפיר יש לספק אי אמרינן גם במקום מצוה כן די"ל ע' דוחה ל"ת, וא"כ י"ל דזה גופא היא האבעיא מי אלים ק"ו במקום מצוה דדיינינן כלאו בעלמא ומותרת ליבום דמכח ק"ו לא גזרו רבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש או גזרו כמו בשאר ח"ל וכדעת הט"ז ויתיישב בזה קושית התוספ'

בד"ה צרתה נמי תימא נהי דלא עבדה בי' מעשה: הנה זה ודאי דצרת ערו' לא נפטרה מזיקה רק אם היתה צרת ערו' בשעת מיתת אח אבל אם לאחר מיתת אחיו קדש היבם אחות זקוקתו דאפילו למ"ד יש זיקה קידושין תופסין לו בה אף דזקוקתו נאסרה לו אז משום אחות אשתו מכ"מ בצרתה איכא זיקה ולא נפטרה מטעם צרת ערו' עיין לקמן (דף י"ח) וא"כ ה"נ כיון דבשעת מיתת אח היתה בין הממאנת בין הצרה זקוקה ליבום לא שייך דאח"כ כשמאנה בו תעשה צרת ערו', ולכן פריך שפיר בגמרא דממנ"פ אם נחשוב אותה כאשת אחיו שלא במקום מצו' תאסר גם לשאר אחים משום אשת אח שלא במקום מצוה, וע"כ צ"ל כיון דבאמת איסור ערו' גמור לא הוי רק נראית כערו' א"כ לא גזרו רק היכי דעבדה בי' מעשה וכיון דגם הצרה לא עבדה בי' מעשה לא תאסור דהא משום צרת ערו' לא שייך כיון דלא הוית צרת ערו' בשעת נפילה, ובזה יתיישב קושית התוספ'

בד"ה אלא לאו ביבם. תימא לפי מה דס"ד השתא: ביישוב קושיא זו י"ל לענ"ד דהנה לקמן הקשו התוספ' אמאי דמקשה ואמאי תמאן השתא הא לרבן גמליאל אין מלמדין אותה שתמאן בו ע"ש, אכן בפשטות י"ל דקושית הש"ס היא לשמואל דס"ל לקמן (ק"י. קי"א:) דהלכה כר"א דמלמדין אותה למאן וא"כ ניחא דמתני' דהכא דלא כהלכתא אם לא דנימא כר' אושעיא ושמואל לית לי' דר' אושעיא כמו שכתב הריטב"א כאן דמוכח כן מפרק ב"ש, וזהו מה דפריך לשמואל לקמן מכח ממנ"פ אבל להמקשן דהכא דמקשה אשמואל גופא לא הי' שמואל יכול להשיב וליטעמיך תקשי' אמתניתין גופא דתמאן השתא ותיבם דיכול להשיב אני באמת לא כדידך סבירא לי דהלכה כר' אליעזר ובאמת מתניתן ר' גמליאל היא

בד"ה מאי לאו למעוטי. למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו: עיין במהרש"א שהקשה למה לא הקשו התוספ' גם מסוטה וממאנת, ובתוספת הרא"ש באמת הקשה כן, אכן מממאנת נלענ"ד דל"ק מידי דהא המקשן ע"כ הכי הוי מפרש להא דזו היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה שפי' בהך צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה לאסור מצינו דין שלא מצינו כיוצא בה אפילו באיסורי דאורייתא שאינה ערו' דצרתה מותרת והכא רק איסור דרבנן הוא שאינו ערו' ואסורה צרתה כן נ"ל פי' הגמרא דבענין אחר לא יובן מה דקאמר שלא מצינו בכל התורה כגון זאת, ואולי גם כוונת פי' רש"י כך רק שלשונו מגומגם קצת, וא"כ מדקאמר דבאיסור דאורייתא לא מצינו כיוצא בה ע"כ איסור דאורייתא בא למעט ולהורות דצרתה מותרת ולכן ליכא למימר דדלמא צרת ממאנת אתא למעט דהא דרבנן היא ואיך שייך על זה דלא מצינו בכל התורה כולה כגון זאת ומסוטה ג"כ לא קשיא די"ל דודאי זה לא קשיא להו להתוספ' דה"ל לרב ששת לפריך גם פירכא זו לעיל קודם הכא, די"ל דדין זה דצרת אילונית נשנה תחלה בבית המדרש, ולפי האמת ג"כ לא קשה דשייך תירוץ הגמרא דהכא גם אסוטה דהא גם צרת סוטה אינה חולצת לכל השיטות חוץ משיטת הראב"ד הנ"ל דלא ס"ל תוספ' לעיל כוותה אבל אמחזיר גרושתו קושיא גדולה הקשו התוספ' לפי מה שכתבו לעיל דפשיטא להו דלרבנן חולצת א"כ תירוץ הגמרא דהכא לא שייך ולכן אמחזיר גרושתו הקושיא במקומה עומדת, ועוד י"ל הא דעדיפא להו להקשות אמחזיר גרושתו כיון דלא סתם גמרא הקשה קושיא זו רק רב ששת וא"כ ל"ק דלפריך אאידך מימרות די"ל דרב ששת לא שמיע להו או שלא הי' בבית המדרש כאשר נשנו אבל אמחזיר גרושתו מקשו שפיר דהא הך דמחזיר גרושתו איבעי' לי' רב יהודה מרב ששת והשיב לו רב ששת ממתניתן דאם הי' מיבם מיבם לכשירה ועל זה דחי דלמא כדרב יוסף א"כ בזה ודאי קשיא למה לא השיב רב ששת ותפשוט הך אבעי' ממה דקאמר הכא זו היא שלא מצינו בכל התורה כולה

בד"ה תני שהיו. דלמא קבלה: ק"ק דממנ"פ ליכא למיטעי אם שהתה אצלו ידעינן דקיבלה בודאי ואם לא שהתה ידעינן דלא קבלה, ונ"ל בדוחק בשמת מיד ואי אפשר לעמוד על דעתו, וצא ידעתי למה לא כתבו בקיצור דלאחר מיתת הבעל הוצרך לאשמעינן דלא נימא דלמא אי הוי חי הוי קבלה וכמו שסובר הר' אברהם מבורגוילא הובא בתוספ' לעיל (ב':) והתוספ' באמת הקשו עליו שם מהך תוספתא

בא"ד כדאסר לעיל צרת בתו ממאנת: ק"ק הא אליבי' דרבא קיימינן ורבא ע"כ לא ס"ל הך סברא דפריך לקמן (דף ק"ז) לעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו ממתניתן דכל היכולה למאן ולא מיאנה ואי ס"ל הך סברא דנראית כצרת בתו לא פריך מידי וכמו דמתורץ באמת שם צרת ערו' שאני וא"כ אכתי קשה קושית התוספת לרבא דפריך שם אעולא תקשי' איהו לנפשי' מהתוספתא, ודוחק לומר דרק אחר ששמע התירוץ שם מעולא וקבלה קאמר רבא הלכתא דהכא, וי"ל דרבא ס"ל דודאי מכח סברא הוי מחלקינן בין צרת בתו לאינה צרת בתו אבל השתא דאשמעינן בתוספתא דנמצאת אילונית לאחר מיתת בעלה ג"כ מותרת אלמא דלא חיישינן לנראית כצרת בתו גם אעולא פריך שפיר ולא ס"ל החילוק שחלקו התוספ' בין איילונית לממאנת, וא"ל דאכתי מאי מקשו מ"ש איילונית מממאנת הא רבא באמת גם בממאנת לא חייש לנראה כצרת בתו, די"ל דקושיא זו היא למ"ד צרת ממאנת אסורה למה צרת בתו איילונית מותרת בנמצא לאחר מיתה

בא"ד. אבל איילונית יש לה קול: בלא"ה הוי מצי לחלק דבשלמא מיאון הוא דבר שנעשה בשעה קטנה אבל איילונית ע"כ צריכים להיות בה סימני איילונית מקטנותה וגם שתהא בת ך' ולא תביא ב' שערות כדאמרינן לקמן (דף פ') א"כ ודאי מקודם כבר יש אומדנא שהיא איילונית כיון דיש בה סימני איילונית ולא הביאה עדיין ב' שערות וכשנעשה עתה בת ך' היא איילונית ודאי, ואפשר שזה כונת התוספ' דאיילונית יש לה קול

ע"ב בגמרא אימא שמא תתעבר ותמות: עיין ברב המגיד (פ"ב מהל' אישות) שהקשה לדעת הרמב"ם שיכול לקדש עובר במעי אמו א"כ אכתי משכחת חמותו ממאנת ותירץ, אכן מלבר שתירוצו דחוק אכתי גם לפי תירוצו יקשה עדיין לדעת הרמב"ם דס"ל דיכולה למאן בשגם יש לה ולד והיא וולדה חיים א"כ מאי פריך לקמן (דף ק') וממאנת מי קא ילדה הא שפיר משכחת לדעת הרמב"ם, וע"ש בהרב המגיד שנראה