ערוך לנר יבמות לח

דאמרינן (סוף גיטין) דלא יגרש אדם אשתו אא"כ שמצא בה ערו' או דבר לב"ה וערו' הוא שזינתה ע"פ ב' עדים כמבואר שם הרי דמיירי קרא מסוטה וא"כ ה"ק אותה אשה ששלחה משום ערו' או דבר לא יוכל לשוב לקחתה ובאותה שהיא משום ערוה לא ישוב לקחתה גם מפני אשר הוטמאה כמש"כ התוספ' שם בשם הירושלמי וזה לא מקרי לאו שבכללות כמש"כ הרמב"ן בספר המצות (בשרש ט') וכן כתבו גם התוספ' במכות (דף י"ח) ע"ש שהיכא שהדברים נפרטים בלאו לוקין על כל פרט ופרט ולא מקרי לאו שבכללות, ובזה מובן גם מש"כ התוספ' שם דלעבור עליו בב' לאויין, והאחרונים הקשו על התוספ' לאו בסוטה מנ"ל והגיהו בלאו יע' דסוטה בע' הוא מונטמאה והרשב"א באמת כתב כן, אכן לפ"ז דברי התוספ' ברורים כיון דשם איירי מסוטה בעדים א"כ איכא לאו לרבנן דריב"כ דפסקינן כוותייהו

וראיתי בכס"מ ה' גירושין (פ' י"א) שהקשה על הרמב"ם ששם כתב שלוקין על לאו דטומאה בסוטה שזינתה ודאי, ובהל' א"ב (פ"א) גבי כהן כתב דאינו לוקה רק משום זונה ולא משים טומאה, ועוד הקשה איך לוקין הא לדעת הרמב"ם לאו שבכללות הוא, ועוד דבפי"ט מהל' סנהדרין במנין המצות לא קחשיב לאו דטומאה והיינו ע"כ מהטעם שלאו שבכללות הוא ותירץ בדוחק ע"ש, והנה הקושיא הראשונה תירץ בלח"מ שם דאין לוקין על עדות עד א' אבל ב' הקושיות הניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ שהרי בשורש ט' קחשיב הרמב"ם לאו דעמוני ומואבי ולא תאכל ממנו נא ללאו בבכורות ואעפ"כ כתב בהל' סנהדרין (פ' י"ט) דלוקין על לאוין אילו רק דשנים אין לוקין, ולכן א"ש דכתב שלוקין על לאו דטומאה כמו שלוקין על מואבי ועמוני דלאו שבכללות לא הוי רק דלא ללקות שתים וכן באכל נא ומבושל, ולכן א"ש ג"כ שלא קחשיב לאו דטומאה בהל' סנהדרין אחר שחשב לאו מחזיר גרושה וכמו שגם נא ומבושל לא קחשיב רק ללאו א' ואעפ"כ אם אכל נא או מבושל לוקה, ומה שחשב הרמב"ם שם עמוני ומואבי כל א' לבדו היינו טעמא דשם מב' אנשים מיירי אבל נא ומבושל אפשר באחד וכן מחזיר גרושה וסוטה וכנדון הנ"ל אבל לעולם על כל א' מהן לוקה, ועיין בה"ה (הל' א"ב פ"א) שהקשה שם ג"כ מלאו שבכללות ונדחק בסוגיא דלקמן ודף נ"ו) דקאמר רבא דלוקה על טומאה, אבל לפ"ז א"ש

בד"ה אמאי נסתרה נבעלה. דאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה: פליאה נשגבה בעיני דמימרא זו שהביאו התוספ' וגם הרשב"א והריטב"א דבעלה לוקה עלי' לא מצאתי בכל הש"ס ולא בירושלמי ולא בתוספתא אך את זה מצאתי מה דאמרינן בסוטה (דף ז') דאם בעלה נאמן על נדה דבכרת כש"כ דנאמן על איסור לאו ומזה לכאורה ראי' דגם בסוטה ספק הוי איסור לאו, וא"ל דלמא ה"ק שיוכל לבא לידי איסור לאו כגון אם נטמאה דא"כ ל"ל למעבד ק"ו מכרת אלאו דבלא"ה אינו פשוט כ"כ לפי מה דאמרינן לקמן (פ"ב.) כל דבדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת לימא בקיצור ומה על איסור ודאי דנדה נאמן על איסור ספק דסוטה לכש"כ, ועוד מ"ש דנקט הש"ס איסור לאו שהוא רק ספק אצלו ולא נקט בקצור איסור ע' דונטמאה שהוא ודאי אצלו כל זמן שלא שתתה אלא ע"כ משמע דגם בספק הוי איסור לאו וזהו קושית התוספ' ועל זה תרצו שפיר דעשו ספק כודאי לדינו כאיסור לאו אבל לעולם הלאו גופא ללקות עליו לא הוי רק אלל ודאי כן יש לדחוק בפי' התוספ'

ובזה א"ש מש"כ התוספ' גופא לקמן (ס"ט.) דבא עלי' בעלה ליכא אלא ע' אבל מכ"מ תמו' מאוד בעיני מש"כ הרב המגיד (בפ' י"א מהל' גירושין) דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן לוקה מכת מרדות ושהרשב"א פליג על זה וקאמר דמדאורייתא לוקה והיינו מש"כ הרשב"א בסוגין כפי' התוספ' ואני בעניי לא מצאתי מקום דין זה ועיין לקמן (פ"ה

) בד"ה הוי' ואישות. ותימא דפשיטא: לענ"ד אפשר ליישב שיטת רש"י דלא נראה לו פי' הרשב"א דמאחרי אשר הוטמאה לחוד לא יהי' ראי' דלא בסוטה ג"כ משתעי קרא כיון דיש לפרש דלא יוכל אתרווייהו קאי לשוב לקחתה במחזיר גרושתו להיות לו לאשה ובסוטה אחרי אשר הוטמאה וכמו דס"ל באמת הרבנן ולכן פירש דראית ר' יוסי בן כיפר היא ע"פ מה שפירשתי לעיל מה שכתב בד"ה אחת זו והוי' היינו קידושין עכ"ל דבזה רצה ליישב מנ"ל לרבנן לאוקמי' אחרי אשר הוטמאה בסוטה דכיון דכתיב מיעוט דהוי' ע"כ אתי למעוטי, וא"כ ליכא לפרש אחרי אשר הוטמאה במ"ג כיון דאפילו לאחר אירוסין אסורה, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה לריב"כ דס"ל באמת מכח אשר הוטמאה דמן האירוסין מותרת א"כ הוי' דכתיב ל"ל, ולכן פירש רש"י דהיינו מה דאמר הכא הוי' ואישות כתוב בה פי' דאם לא הי' כתיב הוי' באמת הוי דרשינן כרבנן דאין סברא כ"כ לקרות טומאה לנישואי גרושה וכמש"כ התוס' אבל השתא דכתיב יתורא דהוי' ע"כ למעוטי אתי ולהורות דלאו דלא יוכל אינו רק היכי שהאיסור הוא לשוב לקחתה ע"י הויה ואישות דהיינו במ"ג לחוד ולא ג"כ בסוטה דלא שייך בה הוי' ואישות וממילא נדע דלא נדרוש מאשר הוטמאה סוטה ומשמעות דורשין הוא דאיכא בין ריב"כ לרבנן לענין מה נדרוש מיעוט דהוי' דמיותר הוא

בד"ה צרתה מהו. וכן משמע לקמן: לכאורה אין מזה ראי' די"ל דהא דקאמר תא שמע המחזיר גרושתו משנשאת לאו לאפשוטי בעיין קאתי אלא קושיא הוא דמקשה דהך ברייתא לה אתיא לא כריב"כ ולא כרבנן בין ללישנ' קמא בין ללישנא בתרא דהרי גם בש"ס דלקמן ודף י"ב) צריך לפרש כן כמו שכתב המהרש"א לקמן

בד"ה או היא או צרתה. כגון חלץ לאחיות: הכי אמרינן לקמן (כ"ו:) ועיין מה שכתבתי שם בתוספ' ד"ה וחליצה

בד"ה לאו תרוצי תימא במאי מתרץ לה: לענ"ד י"ל בישוב קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק במה דקאמר אלא אימא או היא או צרתה דמי דחקו להוסיף מלת או גם בי ולמה לא קאמר היא או צרתה, אבל י"ל בזה ע"פ מה שאכתוב לקמן בסמוך ליישב מה שהקשה הרשב"א אמה דקאמר או היא או צרתה דלמה תחלוץ צרתה הא לא ישפוך אדם מי בורו, וכתבתי דמה דקאמר דצרתה חולצת היינו בשהיא אינה ראוי' לחליצה וזה מדויק בלשון או היא או צרתה דאי קאמר היא או צרתה אז הוי משמע דבאותו ענין יכול לחלוץ לאיזו שירצה אבל השתא דקאמר או היא או צרתה משמע דלצדדים קתני או היא בשראוי' לחליצה או צרתה בשאינה ראוי', וזהו מה דקאמר היא וצרתה ס"ד דממנ"פ לח ס"ד כן דאם הפירוש שניהם יחד לא ס"ד דמהיכי תיתי דחליצת צרה לחוד לא יועיל ואי הפירוש היא או צרתה ג"כ לא ס"ד דהא ע"כ היא חולצת ולא צרתה משום לא ישפוך ולכן קאמר אלא אימא אי היא או צרתה והיינו דבלשון זה משמעינן דלצדדים קתני ולכן השיב לו שפיר ולאו תירוצא קמתרצת דהא ע"כ צריך להוסיף או א"כ תריץ הכי וכו' ומתורצת קושית התוספ': דף י"ב ע"א בגמרא תריץ הכי היא חולצת: עיין ברשב"א שהקשה בזה וכן קשה בסוגיא דלעיל) דהא לא ישפוך אדם מי בורו ותירץ דהשתא לא ס"ל הא דרב יוסף ע"ש, וזה תימא דא"כ מה מייתר במה דמתרץ לברייתא דלא תפשוט האבעיא הא אכתי תפשוט ממתניתן דהיתה אחת כשרה כס"ד דמקשן דהא לא שייך תירוץ הגמרא כיון דלא ס"ל הא דרב יוסף, ואולי רצה לומר דהך תנא דברייתא לא ס"ל דרב יוסף ופליג אתנא דמתניתן, אכן לא ידעתי מי דחקו להרשב"א לתרץ כן דהא י"ל דהכי קאמר היא חולצת בראוי' לחליצה אבל אם אין יכול לחלוץ לה כגון שאינה לפנינו או שמתה או שאינה ראוי' לחליצה כגון שהיא חרשת וכיוצא בזה אז הצרה חולצת או מתיבמת וכבר כתבתי לעיל דלכן נקט ג"כ אימא או היא או צרתה ולא נקט היא או צרתה להשמיענו דלצדדים קאמר

שם תנן וכולן אם מתו: ק"ל למה מקשה בראשון ממימרא דרב יוסף והדר ממשנה שלימה דלפנינו, והנה אחת שלכאורה מה דכתוב א"ר יוסף הוא ט"ס דרב ששת קדים לרב יוסף ולא שייך שיקשה מדבריו אלא נראה דצ"ל אמר ר' יוסי וכן נראה מן התוספתא אבל מכ"מ ק' למה פריך חן הברייתא ושביק מתניתן, וי"ל דממתניתן לא היה יכול להקשות די"ל דגם רב אסי לא אסר צרת אילונית רק להתיבם אבל חליצה איכא כמו במחזיר גרושתו לרבנן דלעיל ולראב"ד אפילו בצרת סוטה ולפי מה דמבואר (לעיל ג'.) שייך לשון איסור גם בחליצה וא"כ הי' יכול לפרש הא דקתני במתניתן צרותיהן מותרות דלענין אילונית הוי פירושו