ערוך לנר יבמות לז

(אהע"ז סי' קע"ד) ע"ש, והנה המהרש"א הקשה על קושית התוס' דמאי קושיא דלמא מתניתן אתיא כרבנן, אכן לפי מה שביארתי לעיל דעת רש"י דקושית רב חסדא הוא גם לרבנן דע"כ גם רבנן מודו דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות מדלא פליגי רק בסוטה גופא אבל בצרה מודו, א"כ אין מקום לקושיא זו כיון דלפי קושית התוספ' מתניתן דשם מדאורייתא קאמרה דאין מתייבמת והרי לרבנן ע"כ מתייבמת מדאורייתא מדצרתה בדרבנן מתייבמת

שם ע"ב בגמרא ואמרת לי את סוטה ספק:

נסתפקתי אם עבר ויבם סוטה ודאי או סוטה ספק אם חייב כרת ובשוגג חטאת ואם קנאה להיות כאשת איש ודאי, ונלענ"ד בסוטה ודאי כיון דילפינן מטומאה כתיב בה כעריות ומטעם זה אפילו מחליצה פטורה לדעת רוב הפוסקים אין ספק שחייב כרת ואין קידושיו תופסין כלל אכן בסוטה ספק שצריכה חליצה יש לספק, והנה לעיל כבר הזכרתי דעת ה"ה לענין צרת מחזיר גרושתו כיון דאתיא מק"ו מקרי מן התורה לח רמיא ליבום והיכי דמן התורה אין יבום נראה מסוגיא דלקמן (דף ך') דאם בעלו לא קנו ע"ש, ולכן כיון דלפי המבואר בסוטה (דף ו') דספק סוטה מן התורה אינה מתייבמת וכמו שכתבו התוספ' לעיל (ע"א) א"כ אם בא עלי' לא קנאה וחייב כרת עלי' לא בלבד לרב יוסף שיליף מלאיש אחר ולא ליבם אלא גם לרבא דיליף מק"ו שם כן הי' נראה לכאורה ע"פ הסוגיא אלא שכבר הזכרתי לעיל (דף ח') שלפי מש"כ התוספ' שם (בד"ה כל היכי) בחייבי ע' כיון דאתרבו לחליצה מיבמתו קרינן בהן ולקחה ע"ש א"כ גם לא חייב כרת עליהן והשגתי על המ"ל שנסתפק בזה ולכן כיון דספק סוטה מרבינן ג"כ בה חליצה מיבמתו כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף כ') שותה לחייבי ע' שאין חייבין עלי' כרת אם בא יבם עלי' וממילא גם נקנתה לו להיות כאשת איש אם בא עלי', שוב נלענ"ד דזה תלי בפלוגתא דרב יוסף ורבא בסוטה (שה), דהנה הרמב"ם (בהל' יבום פ"ו) פסק דאם בא יבם על חייבי ל"ת או חייבי ע' קנה ונפטרה צרתה אבל אם בא כה"ג על אלמנה מן הנישואין לא קנה ולא נפטרה צרתה דאין ע' דוחה ל"ת וע' ע"ש, וכבר הקשו האחרונים עליו מ"ש חייבי ע' מחייבי ל"ת וע' כיון דמן התורה אין ע' דוחה ע', אכן כבר כתבתי בחידושי ועוד אכתוב לקמן אי"ה מה שנלענ"ד בזה שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א שהביא הש"מ בכתובות (דף מ') דכיון דחייבי ע' דנישואין שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג הם לאו הבא מכלל ע' לזה יש להם דין ל"ת להיות נדחות מפני ע' ע"ש ולכן כיון דחייבי ע' רמיא מן התורה לייבום אם בא עליהן קנה משא"כ באלמנה לכה"ג כיון דמן התורה לא רמיא לייבום דאין ע' דוחה ל"ת וע', וא"כ ממה שכתב הרמב"ם דלא קנה חן התורה קנין גמור אם בא כה"ג יבם על אלמנה מן הנישואין נראה דס"ל דאם בעל לא קנה וכפשט הסוגיא דלקמן (דף כ"א) ואולי גם חייב כרת אם לא שנאמר כסברת התוספ' הנ"ל דלכך מהני יבמתו שיש זיקה קצת לפטור מכרת מה שאינו מבואר ברמב"ם, והיוצא מזה דלפ"ז תלי אם בא יבם על ספק סוטה אם קנאה או אם חייב כרת עלי' בפלוגתא דרב יוסף ורבא דלרב יוסף דאתיא מלאיש אחר ולא ליבם ה"ל לאו הבא מכלל ט' שיש לו דין צ"ת להיות נדתה מפני ע' וא"כ קנאה אבל ברבא דיליף מק"ו תן המותר לה ואיסורה להמותר דהיינו בעלה הוא בעשה דונטמאה דסוטה ספק היא לבעלה בעשה כמבואר ברא"ש בשמעתין, ועיין במשנה למלך (ספ"א מהל' אישות) שכתב ג"כ הכי וכיון דונטמאה הוא ט' גמור ולא לאו הבא מכלל ע' א"כ לא נדחה מפני ע' וא"כ מן התורה לא רמיא לייבום ואם בא עלי' יבם לא קנאה ואולי גם חייב כרת עלי', ואפשר דגם לרב יוסף הדין כן דאף דהאיסור אינו רק לאו הבא מכלל ע' מכ"ח כיון דמיעט הכתוב בפירוש, מיבום לא רמיא עליו לסברת הרב המגיד הנ"ל, ועכ"פ לרבא הדין כן דבתרא הוא לגבי רב יוסף וא"כ הלכתא כוותי'

ובזה נלענ"ד ליישב מה שכתב הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ד) דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם צריכה לשתות או לא יש בפלוגתא דבר שחייבין על זדונו כרת דלדברי האומר צריכה אסורה ניבם ולדברי האומר אינה צריכה מתיבמת ע"ש. ובכס"מ הקשה עליו שאין איסור סוטה על היבמה להתחייב עלי' כרת והניח בצ"ע, וכן הקשה שם בלח"מ שביאר יותר קושית הכס"מ ע"ש, אבל לפי הנ"ל א"ש ויפשט בזה ספק המשנה למלך שהיכא שמן התורה לא חזיא לייבום שפיר הוי ערו' לשיטת הרמב"ם ואפילו נימא דאין חייב כרת מכ"מ יתיישב שיטת הרמב"ם בזה כיון רזה ודאי דהיכי דמן התורה אינה בת יבום אם בעלה לא קנה וא"כ יש נפקותא בדבר שחייבין על זדונו כרת לענין קידושין דלדברי האומר צריכה לשתות לא קנאה היבם ואם קדשה אחר מקודשת לשני ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מקודשת ליבם ולא לשני, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שביבום גופא יש פלוגתא באיסור כרת וא"כ ע"כ מוכח כנ"ל דבספק סוטה שמן התורה לא רמיא ליבום אם בא עלי' חייב כרת וממילא אין קידושין לו בה ע"י ביאתו כנלענ"ד, שוב ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שהאריך בספק המשנה למלך ומסיק שבמחלוקת הוא שנוי שלדעת ה"ה ומהרש"ל ומהרש"א פקע איסור אשת אח ולדעת הרשב"א והריטב"א קיימא באיסור אשת אח בכרת ע"ש, ומהתימא מהבקיאות של המשנה למלך ושער המלך שלא הזכירו דברי התוספ' הנ"ל דנראה בפי' דס"ל דפקע, ודברי הרמב"ם (הל' ממרים) דנראה בפי' דלא פקע

שם ור"י בן כיפר לאו בסוטה לית לי': ק"ק להך שיטה שכתבו התוספ' לעיל דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך רק היכא דכתיב בלשון לאו א"כ מי דחקו לאוקמי' מאי נסתרה נבעלה לימא דנסתרה דוקא ולרבנן באמת ספק סוטה נמי אינה מתיבמת ואינה חולצת ומתניתן דסוטה דקתני חולצת ר"י בן כיפר היא דלית לי' לאו בסוטה וא"כ לא שייך בי' טומאה כתיב בה כעריות, וצ"ל דניחא לי' לפרש דלישנא מעלי' נקט ושנסתרה היינו נבעלה דכה"ג משכחינן גם בכתובות (דף י"ג) משנוקמי מתניתן כר"י בן כיפר ודלא כהלכתא

שם היא תועבה ואין בני' תועבין: עיין לקמן (מד:) ששם ג"כ הגמרא מסופק אם נמעט מהיא בני' או צרתה, וק"ק למה לא פשט מברייתא דנדה (דף ע') דדרש ר' יהושע דאין בני' תועבין, אכן מדברי הרשב"א כאן והריטב"א לקמן (שם) משמע שיש לומר דתרתי דרשינן מהיא, וא"כ י"ל דבני' פשיטא לי' דממעטינן ולא מבעי' לי' הכא אלא אי גם צרה ממעטינן

שם או דלמא כיון דאתעקר איעקר: ק"ק דמה בכך דטומאה לא כתיב בה כעריות הא עכ"פ תועבה כתוב בה כבעריות דכתיב בהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וגו' ומ"ש דקפדינן אטומאה דכתיב בהו כבעריות ולא ג"כ אתועבה

שם ברש"י ד"ה אחת זו ואחת זו. והוי' היינו קידושין: נראה דבזה רצה לישב רש"י קושית התוספ' שהקשו מנ"ל לרבנן להוציא קרא מפשטיה ולאוקמי' אסוטה, אבל לפ"ז ניחא דרבנן דרשי מוהיתה דיתורא היא קדושין וא"כ כיון דגלי קרא דאפילו אחר קידושין אסורה א"א לאוקמי' עוד אחרי אשר הוטמאה למחזיר גרושתו ולכן מוקמי לסוטה

בד"ה פסולה פסולה לי'. דכתיב בה טומאה צרתה כשירה: עיין במהרש"א שהוכיח דדעת רש"י נגד התוספ' ושלפשוט בעיא בתרייתא קאתי, ולפ"ז לכאורה צריך יישוב מה שהקשו התוספ' דא"כ מאי קפשט דאימא דאתיא כרבנן, וי"ל לפי מה שכתב רש"י דליכא למימר דגרושה וחלוצה היא דא"כ מאי אתי לאשמעינן א"כ לאיכא דאמרי דפשיטא לי' לרבנן דאמרינן כיון דאיתעקר איתעקר ע"כ לא אתיא כרבנן דא"כ מאי אתי לאשמעינן פשיטא אבל אי אתיא כר"י בן כיפר שפיר אשמעינן דנימא היא תועבה ואין צרתה תועבה כן נלענ"ד סברת רש"י, וסברת התוספ' י"ל דהיא גופא אתי לאשמעינן דהלכה כרבנן ולא כריב"כ, וא"ע מצאתי שגם הרשב"א כתב כן, ולענ"ד עוד יש לומר בזה דאף דלאבעיא קמייתא צ"ל דפשיטא לי' דלרבנן אמרינן ק"ו דהפסולה אינה מתייבמת כמו שכתבו התוספ' לעיל מכ"מ לאיכא דאמרי י"ל דמה דקמבעיא לי' לקמן מי אלים ק"ו במקום מצו' פשיטא לי' דלא אלים ולכן פשיט שפיר דלריב"כ הפסולה מתיבמת דאין לומר דלמא כרבנן אתיא דא"כ למה חולץ לפסולה דוקא אפילו יבום והי' מותר

שם בתוספ' ד"ה לרבות סוטה שנסתרה. וא"ת והיכי מפקי רבנן לכאורה יש לישב קושיא זו ע"פ מה