ערוך לנר יבמות שלו

מוכח ג"כ ממה דהוצרך הגמרא להקשות לר"ע על מה דאמר על פי אשה לא מברייתא ולא פריך ממה דקאמר ר"ע לעיל (דף קי"ח) במתניתן דהוי מצי למידק ג"כ אדיוקא דדוקא צרתה אסורה אבל היא מותרת ועוד יקשה דגם מה דמקשה מברייתא דהכא מקשה מדיוקא ולא מקשה ממה דאמר ר"ע בפי' זו שנאמנת לומר מת בעלה וכו' הרי שהיא נאמנת ולא בעי עדים אע"כ מוכח דאפילו עד א' או אשה אינה נאמנת בעדות אשה מכ"מ היא על עצמה פשיטא דנאמנת ולכן שפיר י"ל דהך דר"א דלעיל דאמר יקוב הדן את ההר איירי בשהיתה נשאת ע"פ עצמה ששמעה שמת והעידה בב"ד וב"ד התירוה להנשא ונמצא טעות אבל לעולם עד אחד לר"א אינו נאמן

שם בגמרא כאן קודם שהחזיקו: ק"ק דהא משמע דר"ע ס"ל דוקא ע"פ אשה אין משיאין הא ע"פ ע"א משיאין וא"כ זה ע"כ לאחר שהחזיקו קאמר דהא הוא קאמר קודם שהחזיקו דאין משיאין אשה ע"פ ע"א אלא רבי יהודה ב"ב משמע דהוא עצמו לא וכדאמר נמי ר"ג מצאנו חבר לריב"ב משמע דר"ט לא הי' חבר לו בדבר הזה וצ"ל דב' חזרות הוי דבתחלה הי' סובר דאפילו ע"פ ע"א לא עד שחזר מזה ע"פ עדות נחמי' ואח"כ הי' סובר ע"פ אשה לא עד שחזר גם מזה אחרי שהוחזקו לישא מפי אשה

שם ברש"י ד"ה תלתא ריגלי. להושיב ישיבה שם: בפרה (פ"ז) נאמר זה הלך ליבנה שלשה מועדות ע"ש ומשמע מזה כפי' רש"י שדרכם הי' להביא ההלכות לפני חכמים בג' מועדות עד שקבעו הלכה ואף דבתוספתא שם נשנו הלשון ג' רגלים הרי במתניתן כתוב מועדות מה שאין לפרש בענין אחר, ואפשר שזה מה שדייקו הגאונים שכתבו כל הנך רגלי דאמוראי דמשמע אבל דתנאי לא, אכן דוחק לחלק בכך אחרי שהי' מנהגם בימי התנאים כן בודאי גם האמוראים נהגו אחריהם כן ואף שי"ל דשאני התם ששהו ג' רגלים מפני שאז עלו לרגל ובאו לפני סנהדרין גדולה אבל הכא בימי אמוראים למה ישהו ג' רגלים דז"א דהרי גם בימי אמוראים היו מתקבצים החכמים בשבתא דריגלא לשמוע הדרשה כמו שפי' רש"י ולכן משמע ממתניתן דפרה כפי' רש"י

בד"ה לא אמר כלום. וישראל מכרם לו: מה שלא פי' בקצור דהברייתא סברה כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשר ואפילו לא מכרם לו ישראל י"ל דדעת רש"י כדעת הרמב"ם ופרק א' מה' תרומות ה' י"ג) דזה דוקא אם גמרם ישראל וע"ש בראב"ד שחולק על זה אכן כבר כתב הכס"מ שדעת רש"י נראה כדעת הרמב"ם וא"כ גם מפירושו דהכא יש ראי' לזה, אבל תמהתי על הרמב"ם שלא ראיתי שהביא הרמב"ם דין זה דהברייתא דהכא ולא ידעתי למה השמיטו

בד"ה אפילו שמע מן הנשים. לפי תומן: הא דהוצרך רש"י לפרש דבמסיחות לפי תומן איירי ולא בנתכוונו להעיד דהרי בישראל אין חילוק בזה י"ל דהוקשה לו מאי קמ"ל מתניתן בזה הרי כבר כמה פעמים שנינו לעיל במתני' בפ' האשה שלום דאשה נאמנת ולכן פי' דקמ"ל דאפילו שמע מאשה מסיחה לפי תומה יכול להעיד אבל מדברי הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג ה' ט"ו) נראה דמפרש בענין אחר דהכי קמ"ל דאף דהיכא דאשה מעידה לפנינו שמת פלוני צריכין לבדוק שתאמר איך תידע שמת כיון שיש הרבה ענינים שתוכל לסבור שמת כגון מים שאין להם סוף וכדומה מכ"מ היכי שהמעיד אינו לפנינו יכול להעיד אם שמע סתם שמת ונקט אפילו שמע תן הנשים אף שנשים דעתן קלות ואינן חוקרין כ"כ מכ"מ יכול להעיד על פיהם היכי שאינן לפנינו לבדקן ועיין שם בה"ה שטרח ליתן טעם מאין יצא להרמב"ם הן ולענ"ד הוציא כן ממשנתנו פה

בד"ה ב"ש היא. ואין הלכה כאותו סתם: ק"ק דהא ודאי זה ידע דלא מצינו סתם במתניתן כן דהא כל האמוראים היו בקיאים במשניות וא"כ אף שמשכחת סתם בברייתא מה בכך הא מכ"מ הלכה כסתם משנה ע"פ הכלל הש"ס דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל ואכתי מה משמיענו רבה בר שמואל, אבל נ"ל דהנה בבת קול דמתניתן פי' הרמב"ם דהיינו שראו צורת אדם כהך מעשה דצלמון ולאו היינו ב"ק היורד מן השמים והתוס' י"ט הביא ראי' לזה דבאותה ב"ק שהוא כעין נבואה הרי כתבו התוספ' לעיל (דף י"ד) דאין משגיחין כל עיקר ועוד דא"כ הביא מעשה לסתור דמעיקרא משמע דמשיאין ע"פ ב"ק אפי' לא ראו שום אדם והדר קאמר מעשה דצלמון דמשמע דוקא בראו צורת אדם ע"ש, אכן דעת רש"י נראה דאינה כן דהא כתב במתניתן ע"פ ב"ק דאיירי דשמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו עכ"ל הרי דפי' דלאו היינו מעשה דעמד על ראש ההר ודצלמון ולכן נ"ל דרש"י ס"ל דב"ק ממש קאמר דהיינו קול היורד מן השמים, והנה למ"ד לעיל (דף י"ד) דעשו ב"ש כדבריהם משום דס"ל אין משגיחין בב"ק בפשטות א"ש דאזלי ב"ש לשיטתם וב"ה לשיטתם וי"ל דרבה בר שמואל כוותי' ס"ל ואפילו ס"ל כמ"ד לא עשו דגם ב"ש ס"ל דמשגיחין בב"ק י"ל דהיינו דוקא התם גבי מעשה דב"ה דהתם הב"ק סייע לרוב כמש"כ התוספ' שם אבל בעלמא י"ל דס"ל לב"ש דאין משגיחין בב"ק וכן אפכא לב"ה י"ל דלעולם הכא משגיחין בב"ק ואף דגבי מעשה דרבי אליעזר לא סמכו אב"ק היינו דוקא לענין הוראה מן הטעם דקאמר רבי יהושע לא בשמים היא אבל בעלמא ס"ל דמשגיחין בב"ק והתוספ' חלקו שם בעצמם חילוקים האלה ולכן ל"ק מה שהקשה התי"ט מתוספ' הנ"ל, ומה שהקשה עוד דהוי מעשה לסתור ג"כ ל"ק לפי' רש"י דאדרבא הך מעשה דראש ההר ודצלמון הוי חדוש יותר דמרישא לא שמעינן אלא דסמכינן אב"ק בלא ראו צורת אדם דבזה אמרינן דירד מן השמים כמו רוב ב"ק דמצינו בש"ס אבל בראו צורת אדם ה"א דלא מהימן דחיישינן דלמא צרה היא כקושי' הגמ' קמ"ל דאעפ"כ מהימן וא"כ אין כאן סתירה, והנה לפי מה שחלקו התוספות לעיל בהך דר"א לא האמינו לב"ק שהי' נגד הרוב ובהך דב"ה האמינו דסייע לרוב אכן אכתי לא ידענו בפלוגתא מחצה על מחצה או כבהך ענין דהכא למה נדמה אי להא דר"א שלא להאמין לב"ק או להך דב"ה, והשתא י"ל דזה קמ"ל רבה ב"ש דאי הוי משכחינן ברייתא דס"ל אין משיאין ע"פ ב"ק מסתמא לא הוי עבדינן פלוגתא חדשה בין משנה וברייתא אלא ה"א דברייתא ר' יהושע היא דס"ל אין משגיחין בב"ק לעולם אפילו באינו נגד הרוב אלא דוקא במסייע לרוב כגון הך דב"ה ומתניתן דהכא ה"א ר"א היא דס"ל דאפילו נגד הרוב משגיחין בב"ק דהא קאמר מן השמים יוכיחו כש"כ בהך דהכא וכיון דבפלוגתא דר"א ור"י אית לן כר"י ה"א דגם הכא הלכה דאין משיאין ע"פ ב"ק לכן קמ"ל רבה ב"ש שפלוגתא היא בין ב"ש וב"ה כדי שאם נמצא ברייתא נדע שב"ש היא ואין הלכה כן

ולפ"ז יצא לנו מזה לדינא דלדעת רש"י משיאין ע"פ קול לבד גם בלא ראו שם צורת אדם ואין להקשות דניחוש דלמא שד הוא וכקושית הגמרא דהא בזה לא שייכי תירוצי הגמרא די"ל דלא חיישינן שמא שד הוא כששמע קולו אלא כשרואין דמות אבל כשאין רואין שם דמות יותר אמרינן דבת קול מן השמים הוא ולכן רק על הך מעשה הקשה בגמרא שפיר דשם כתוב דאחד עמד על ראש ההר הרי שראו דמות ברי' רק שהמקשן לא ידע דאיירי שראו לו דמות אדם אבל בקול סתם לא חיישינן שמא שד הוא, א"נ י"ל דהך משיאין ע"פ ב"ק לפי' רש"י איירי בעיר דלא חיישינן לשד וכמו שכתבו התוספ' והשתא לפ"ז אם שמע בעיר קול שמת פלוני וראה בודאי שלא הי' שם אדם להרמב"ם אינה מותרת ולרש"י מותרת ודעת הטור וש"ע משמע כשיטת רש"י ולא ראיתי מי שהרגיש שיש פלוגתא בזה ואף שלהרמב"ם בפסקיו לא סמכינן אב"ק כלל מכ"מ יש נפקותא בפי' ב"ק בין פי' הרמב"ם לפי' רש"י ע"פ הפוסקים דסמכינן אב"ק ודפסקינן כוותייהו

בד"ה למדני יונתן שידא שד הי' או בקי בהן: ב' הפירושים דחוקים לענ"ד דאי שד הי' הי' לו לומר