ערוך לנר יבמות שלה

שם בתוספ' ד"ה אין מזכירין. נפל לגוב האריות אין מעידין עליו: ק"ל איך אפשר לומר דטעם דאין מעידין הוא משום מעשה נס דא"כ אמאי בסיפא דהך ברייתא בנפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין וי"ל דלא אמרינן שמא נעשה לו נס אלא בשכבר נעשה נס כיוצא בו דהיינו גוב האריות שנעשה לדניאל וכמו כל אחריני דחשיב בירושלמי אבל נחשים ועקרבים דלא מצינו שנעשה נס כיוצא בו לא, ואף דאמרינן בשבת ודף כ"ב) גבי בור דיוסף אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו מכ"מ לא כתוב בפי' כן בפסוק לנס דהא גם בנפל לכבשן האש לא קאמר שמא נעשה נס כמו לאברהם שקדם לחנניא מישאל ועזרי'

ובזה א"ש הירושלמי דבגוב אריות קאמר אין מעידין שמא נעשה לו נס ובבור נחשים ועקרבים קאמר מעידין לפי גירסת המפרש שם ואפילו לגירסא שלפנינו לא הוזכר רק דעת ריב"ב שם דאין מעידין שמא חבר הוא אבל מטעם נס לא, ולכן א"ש ג"כ לפי מה דס"ד דהתוספ' דטעם דגוב אריות ומים שאין להם סוף הוא מטעם נס א"כ לכאורה איך אמרינן באידך ברייתא דבנפל לכבשן האש מעידין מ"ט לא חיישינן ג"כ לנס כחנניא מישאל ועזרי', אבל לפ"ז י"ל דש"ס דילן וירושלמי בהא פליגי דש"ס דילן סבר דלא חיישינן לנס אלא כה"ג ממש דמצינו כן ובחמו"ע היו שלשה דנפישי זכותא וכדאמרינן בגמרא דמטעם זה בקש אחאב שיפילו יהושע כה"ג עמו לכבשן האש אבל ליחיד לא מצינו נס כיוצא בזה בפי' וברייתא דירושלמי לא חלקה בכך

בא"ד. ור"מ חולק אברייתא דלעיל: עיין במהרש"א שפי' וגרס כן אכן לפענ"ד פירושו דחוק דמנ"ל דר"מ אפילו לטעם הירושלמי לא סובר ג"כ דהכא לא נס הי' דאפשר דמיסמך פורתא ולא חולק אברייתא ועוד כבר הקשה עליו המפרש ק"ע דבירושלמי קאמר באמת דנפל לכבשן האש אין מעידין והניחו בצ"ע ע"ש, ולכן לענ"ד הגירסא היותר נכונה היא אותה שהביא המהר"ם בשם מהרש"ל דה"ג ולפ"ז חולקין רבנן אברייתא לעיל והכי פירושו דהשתא דחזרו התוספ' מטעמם דבגוב האריות יש לתלות שאינן רעבים כיין דבירושלמי לא קאמר כן אלא מטעם שמא נעשה לו נס א"כ קושיתם במקומה עומדת מ"ש דהכא רבנן לא סמכו על הנס ומ"ש בגוב האריות דאמרינן אין מעידין ולכן קאמרי דבאמת השתא צ"ל דרבנן פליגי אהך ברייתא וס"ל בנפל לגוב אריות מעידין

דף קכ"ב ע"א בגמרא לא נתכווין אלא להשביח: ק"ק למה הוצרך ר' יוסף להביא ראי' מברייתא זו דלא נשנית לענין עגונה הא הוא לשיטתו הי' יכול להביא ראי' לסברא זו מברייתא דלענין עגונה נשנית דהא הוא דאמר בגטין (כ"ח:) ל"ש אלא בב"ד של ישראל וכו' ופריך שם מברייתא דשמע מקומנטריסין ותירץ דבמלתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו ע"ש דחד טעמא הוא עם הך דהכא דקאמר קטלי לך כדקטלי לפנליא וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) ע"ש וא"כ ה"ל להביא ראי' מהך ברייתא וי"ל דמהתם אין ראי' כ"כ כיין דאביי באמת פליג שם כדמשמע שם דקאמר ב"ד של א"ה דמקבלי שוחדא דלדידי' ל"צ לאוקמי' ברייתא במת ונהרג ממש אלא ביוצא ליהרג ובישראל נאמן דס"ל כמו דס"ל לרב יוסף בלישנא בתרא כיון דנגמר דינא לקטלא קטלי' לי' ולכן מייתי ראי' מהך דהכא דמוכח כן אליבי' דכ"ע

ובזה מיושב ג"כ בדרך אחר עוד למה לא הלכה מיד לפני רב יוסף אלא לפני אביי דאפשר דהי' ידוע להחכמים דיעצו לה כן דרב יוסף ודאי ואסור דמוכח לדידי' כן מברייתא דקומנטריסין אבל לאביי לשיטתו לא מוכח כן אכן לא שייך זה רק ללישנא קמא בגטין אבל ללישנא בתרא אדרבא לאביי מוכח כן ולא לרב יוסף ע"ש

שם ושוב מעשה בקולר של ב"א: הוצרך להשמיענו כל הני מעשית דבכל א' יש חדוש יותר דממעשה ראשון לא ידענו אלא בהעיד על אחד דהתם קים לי' לנכרי אבל בהעיד על כל הקולר ה"א דהתם לא קים לי' בגויי' דדלמא טעה והיו בהם שלא מתו ואי אשמעינן הך עובדא ה"א דדוקא התם נאמן דלא שייך בדדמי אבל בהא דכרכום של ביתר דהוי כמו מת במלחמה וה"א דבזה אומר ודאי בדדמי ואינו נאמן קמ"ל דאפילו הכי מהימן

ובזה א"ש דעת הרמב"ם שסובר דבכל הני צריך וקברתיו דוקא כיון שלא הי' יודע שמם ע"ש ברב המגיד וכס"מ שטרחו להטעים טעם הרמב"ם, אבל י"ל דאם לא מכירם אינו בקי בהם ויש לחוש יותר שמת א' או הרבה מאותם שהיו אצלו והוא סבר דאותם שהלכ' עמו הם אבל באמת נתחלפו אכן כשאומר וקברתיו ודאי ראה אותן היטב וידע שאילו הן וזה קרוב למה שכתב הכס"מ שם בשם הר"ן

שם אע"פ שאין מכירין: עיין ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) שהקשה הכס"מ עליו הא דלא הביא הדין דראו צורת אדם עם בבואה דבבואה דמעידין ותירץ דס"ל הרמב"ם כדעת הגאון דאין אנו בקיאין עוד בזה מהו הנקרא בבואה דבבואה אכן הקשה על זה דא"כ לא הל"ל ג"כ הך דינא דמי שהי' מושלך בבור ואמר כתבו גט לאשתי כותבין וע"ש בלח"מ שהניחו בצ"ע, והנה גם שם (פ"ב) גבי הך דינא מי שהי' מושלך לבור כתב הכס"מ הא דלא הביא הרמב"ם והא דחזי בבואה דבבואה משום דס"ל לפי המסקנא דמסיק בשעת הסכנה דכותבין ונותנים אע"פ שאין מכירין לא חיישינן עוד לשד אכן כתב דדעת הרי"ף והרא"ש אינה כן ע"ש, והנה מלבד שזה אין מסדר הרמב"ם לפלוג על הרי"ף עוד קשה לפ"ז דא"כ ה"ל להביא ג"כ הך דין לענין שמע קול שמת והכס"מ כתב שסמך אמה שכתב הך דין לענין כותבים ונותנים גט ולפענ"ד זה דוחק הוא שהרמב"ם ישמיט דין הכתוב במתניתן מדכתב דמיונו לענין דין אחר, גם צ"ע מה שכתב הרמב"ם שם (פ"ב) גבי מי שהי' מושלך לבור והוא שידעו אותו ע"ש בלח"מ שטרח ליישב פי' דברים הללו והניחו בצ"ע, ולפענ"ד אפשר לומר בדעת הרמב"ם שהיא ג"כ כדעת הרי"ף והרא"ש דלענין שמא שד הי' לא מהני התירוץ דבשעת סכנה ודעתו ג"כ כדעת הגאון דאין אנו בקיאין מהו בבואה דבבואה ולכן השמיט הך דין דשמע קול שמת אבל מה שכתב לענין מי שהי' מושלך בבור בזה לכך לא חיישינן שמא שד הי' כיון ששמעו קולו וידעו שזה קול פלוני הי' שהזכיר שמו אף שמת אח"כ והעלוהו ולא הכירוהו עוד מכ"מ כותבין שסומכין בשעת הסכנה על הכרת הקול דלא חיישינן שמא אחר הי' וזהו שכתב והוא שידעו אותו דהיינו שידעו הקול מקודם דאותו אהשומע קולי דרישא קאי ומה שדומה לזה דהיינו הך מעשה דצלמון באמת הביא הרמב"ם (פי"ג) שם רק דהתם לא צריך להכרת הקול כיון שראו אותו שהכריז אבל גבי גט שלא ראו אותו שלא ניחוש שמא שד שם צריך הכרת הקול

שם במתניתן ר"א ור"י אומרים אין משיאין את האשה ע"פ ע"א: ק"ל דמה דייק בגמרא לעיל (דף צ"ב) דרבי אליעזר סבר דטעות הוא מדאמר דיקוב הדין את ההר הא לר"א ודאי טעות היא כיון דס"ל דאין משיאין את האשה ע"פ עד א' והב"ד דהורי כן בטעות הורו אבל אכתי לדידן דאית לן דמשיאין ע"פ ע"א מנ"ל דטעות הוא ואפילו נימא דהתם רבי אלעזר גרסינן נגד כל הנוסחות שבש"ס אכתי מאי ראי' דלמא גם הוא כר"א ור"י דהכא ס"ל אכן בזה אפשר לומר כתי' הגמרא שם דא"כ מה יקוב הדין את ההר אבל אי רבי אליעזר היא כנוסחת הספרים כש"כ שיקשה מר"א דהכא, ואולי י"ל דר"א ור"י לא ס"ל כן דאין משיאין ע"פ ע"א אלא קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א אבל לאחר שהוחזקו מודים וכן אשמע בירושלמי ולכן קדייק לעיל שפיר דר"א ס"ל דטעות הוא דע"כ לאחר שהוחזקו איירי דאי קודם שהוחזקו מאי יקוב הדין את ההר כיון דלדידי' ודאי שטעו ב"ד כשהתירו ע"פ עד א', אכן היותר נראה ביישוב קושיא זו דהנה מה דפליגי תנאי אי משיאין ע"פ עד א' משמע דזה דוקא היכי שנתירה ע"פ עדות ע"א והיא בעצמה אינה אומרת שמת בעלה אבל באשה ע"פ עצמה ודאי היו מתירין אותה גם קודם עדות דנחמי' שהרי לעיל (דף קט"ז) ס"ל ב"ש וב"ה הכי ובודאי הני תנאי לא פליגי עלייהו וכן